בשבע 260:בית חייה

תאונת דרכים מחרידה חצתה את משפחתה לחיים ומוות, והיא נותרה אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, שמבכה את שלושת ילדיה שנספו.

חגית רוטנברג , ח' בתשרי תשס"ח

באותו יום, כ"ד במנחם-אב, אמורה היתה אורית לעלות לקברם של בעלה הראשון ושלושה מתוך ששת ילדיה, שעלו בסערה השמימה ביום אחד. באותו יום עלו גם בעלה הנוכחי, משה, עם ארבעת ילדיו לקברה של אשתו הראשונה. אולם באותה שנה נבצר מאורית להשתתף באזכרה הכפולה של משפחת רבי-דויטש המאוחדת. היא היתה במחלקת יולדות, הרחק מבית העלמין, חובקת בזרועותיה באושר את הבת המשותפת הראשונה לה ולמשה, שנולדה שעתיים לפני מועד האזכרה.


כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר, הקב"ה החזיק אותי בידיים והראה לי שאני יכולה. אני לא כזאת גיבורה. הרבה פעמים הרגשתי שאני ניצבת מול מבוי סתום, שאני לא מסוגלת להתקדם צעד אחד קדימה. ואז קוראים לאבא, כמו ילדה קטנה שצועקת לאבא במילים פשוטות: אני לא יכולה יותר. רק אתה יכול להושיע"
כיום, שתים-עשרה שנים אחרי לידתה של תהילה, הצטרפו אליה גם אח ואחות נוספים שבאו בעקבותיה ברצף. שלושתם בדיוק בסדר ובגילאים שבהם היו נעמי, אהרל'ה ולאה ז"ל, ילדיה של אורית, ביום שבו נספו בתאונת דרכים מחרידה יחד עם אביהם, הרב שלמה דויטש זצ"ל, לפני ח"י שנים.

"אני מתבוננת ומשתאה לנוכח כל הצירופים הללו. ודאי שאין ילד במקום ילד", אומרת אורית, וקולה נשבר, "אבל תכנונים ברמת פרטי פרטים כאלה יכול לעשות רק מישהו אחד. אני לא יכולה להתעלם מכך שהכול חלק מתכנית אלוקית".

השיחה עם אורית, שאחרי לבטים והתייעצות עם רבנים ניאותה לחשוף את סיפורה לראשונה, רוויה בדמעות ובחיוכים, כמו כל מסכת חייה המורכבת. אבל גם מבין הדמעות והגרון החנוק היא אינה מפספסת את רגעי ההגעה של ילדיה הצעירים מבית הספר, וברכת "שלום, איך היה?" חמה עם חיבוק.

את ניהול בית המשפחה המורחבת של רבי-דויטש היא נושאת על שכמה כבר 13 שנה. וזה לא רק כביסות, בישולים, ניקיונות וסידורים לעשרת הילדים (ארבעה של בעלה, שלושה שלה ושלושה משותפים). וזה לא רק להקשיב, להיות בקשר טלפוני מתמיד וללוות את כולם בצמתי החלטות גורליות. זוהי יצירתה של רקמת חיים חדשה, המצריכה עבודה עדינה, רגישה, סבלנית ויומיומית על מנת להפוך שבעה יתומים ואחים שכולים עם שלושה ילדים צעירים למשפחה מגובשת, שמחה ומלוכדת.

אבל גם כיום, כאשר שישה מהילדים כבר נשואים באושר, והיא ובעלה חובקים נכדים, אורית רחוקה מלשבת על זרי הדפנה ולחלוק לעצמה מחמאות על הצלחתו של מפעל חייה: "הכול סיעתא דשמיא, הכול תפילות", היא מבקשת להדגיש. "זה נראה כאילו הכול נוצץ, הצלחה שכזו. אבל המציאות מורכבת, וכל אחד נושא עמו גם חלקים פחות מפוארים. שום דבר אינו הצלחה שלנו, הכול מלמעלה".
 
התחלה חדשה בשילה

אורית נולדה בתל אביב למשפחה ש"יסודתה בהררי קודש", כהגדרתה. אביה היה מיוחס לבעל ה'תוספות יום טוב' ולבעל 'קצות החושן', ובן דוד לאדמו"רים מספינקא. סבה מצד אמה היה חסיד סאטמר וציוני נלהב, תלמיד חכם מובהק בנגלה ובנסתר ("אני לא מבינה את החלוקה שעושים היום בין חרדים לציונים – הרי כל יהודי שבאמת מאמין חייב להיות גם ציוני!").

ערכי התורה והאמונה שליוו אותה בנפתולי חייה ניטעו בה היטב כבר מגיל צעיר. מיד לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון 'לוסטיג' התחתנה עם שלמה דויטש, תלמיד ישיבת 'כרם ביבנה'. חמש שנים התגוררו בישיבה, בעוד היא משלימה את לימודיה בגבעת וושינגטון ובמקביל מגדלת שלושה ילדים. בקיץ תשמ"א נקרא בעלה לסייע בייסוד ישיבת ההסדר בשילה.
"הגענו ליישוב שהיה בחיתוליו. היינו ממקימי השכונה העליונה, גרנו באשקובית, עם גנרטור במקום חשמל, בלי טלפון ובלי כבישים. בשבתות הייתי צריכה לעלות ולרדת שלוש פעמים את ההר התלול, עם תינוקות ותינוקות שבדרך. הרוחות והשלגים בחורף לא הקלו על התנאים".

הרב שלמה דויטש זצ"ל נכנס לתפקיד המשגיח הרוחני בישיבה הצעירה. "עיקר המשימה היה לכונן את לימוד התורה בישיבת שילה. לי היה גם תפקיד של כעין אמא לבחורים. פעם אחת, כשלא היה אוכל בליל שבועות, נעמדתי עם עוד כמה בחורים, והכנו אוכל ממה שמצאנו במזווה של חדר האוכל. בעונג שבת הבחורים היו באים אלינו, והקפדתי לבשל ולהגיש להם שפע של עוגות ותבשילים, שירגישו חמימות משפחתית".

הרב דויטש זצ"ל ליווה את הבחורים בלימוד, וגם בהכוונה אישית מחוץ לשיעורים. "הוא עמל בעיקר על בניית הישיבה בדרך המוסר. זה תפקיד שלא קיים היום בישיבות הציוניות. הוא למד אצל הרב שלמה וולבה זצ"ל, וקיבל ממנו הדרכה אישית לתפקיד הזה. תלמידיו קיבלו ממנו הדרכה איך להיות בן תורה אמיתי".

מלבד העבודה בישיבה, השקיע הרב דויטש מאמצים בחיבור היישוב לישיבה בדרכים שונות, על מנת שכולם ידורו בשלום בכפיפה אחת. משפחת דויטש היתה אחת המשפחות המרכזיות בשילה, כאשר אורית עבדה כמחנכת בבית הספר ובעלה כיהן כמה קדנציות במזכירות היישוב. במשך שמונה שנים שלוות התגוררה המשפחה בשילה, ובמהלכן נוספו לה שלושה ילדים. אבל אז חוותה אורית את המפגש הראשון עם מידת הדין.

בחנוכה תשמ"ח נפטרה אחותה חוי באופן פתאומי בלידתה, והותירה אחריה חמישה יתומים צעירים. "הטרגדיה הזו הפגישה אותי עם מציאות שלא הכרתי. התגייסתי לעזור למשפחתה של אחותי ולהורי. הימים היו אז ימי השיא של האינתיפאדה הראשונה. כשיוצאים מהבית לא יודעים איך חוזרים. הכבישים חסומים בצמיגים בוערים וברעולי פנים. שילה היתה די מנותקת, ואף-על-פי-כן נסעתי מדי שבוע, ביום החופשי מהעבודה, לטפל באחיינים הקטנים שלי. מבחינתי, אז התחיל אצלי המסלול הקשה בחיים ברמת האירועים הלא טבעיים".

היא עוד זוכרת שיעור שהעבירה בבית הספר על פטירת רחל אמנו בלידתה, זמן קצר לאחר פטירת האחות. "נחנקתי. לא הייתי מסוגלת לקרוא את הפסוקים שחייתי שבועות ספורים קודם לכן". 

"האוטובוס חצה את המשפחה"

אבל הקושי הזה, היא אומרת במבט לאחור, עוד היה קל. "לפחות היו לי בעל, ילדים. זה לא שהבית שלי מתרסק לרסיסים ואני צריכה לצאת מתוך גיא ההריגה". את דבריה האחרונים היא מכוונת לאסון שפקד את משפחתה שנה וחצי מאוחר יותר. בכ"ג במנחם-אב תשמ"ט יצאה משפחת דויטש לטיול בירושלים. בדרכם חזרה לשילה התנגש בהם חזיתית אוטובוס 'אגד'.

"האוטובוס חצה את המשפחה: ארבעה לחיי העולם הזה וארבעה לחיי העולם הבא", היא מתארת בניסוח מצמרר. כמעט כל בני המשפחה נפצעו קשה, ואורית מעדיפה שלא להיכנס לפרטים. כולם אושפזו בבתי חולים, ואורית הבינה מיד ש"משהו נורא ואיום קרה". היא ביקשה מהרופאים להיות זו שתבשר את הבשורה הנוראה לשלושת הילדים שנותרו בחיים.
"בהתחלה לא קולטים", היא משחזרת. "הגעתי ללוויה על כיסא גלגלים. במצב ההלם שבו הייתי, נדרשתי גם להחליט היכן לקבור את בעלי וילדי. ימי ה'שבעה' היו בבית החולים, והגיעו המוני מנחמים כל יום". לאחר 12 ימי אשפוז חזרה אורית עם שלושת הילדים לבית הריק למחצה בשילה. הם זכו לתמיכה וחיזוקים אין קץ מ"האחים היקרים בשילה", כפי שהיא מכנה אותם, ומהוריה.


"בהרגשת הלב עוד לא הייתי מוכנה להתחתן שוב, אבל בהבנה של השכל היה לי ברור שזה המעשה הנכון והשעה הנכונה לבנות את הבית מחדש. אם הייתי מחכה לחיבור בין השכל והלב הייתי מגיעה לזה רק מאוחר יותר, ואז תכניתו של הקב"ה לא היתה מתגשמת: הילדים שהיו צריכים להיוולד לי, הילדים שהייתי צריכה להיות להם לאם בגיל הזה"
"כבר בהתחלה היתה לי תחושה שאני חייבת להמשיך. שאני במציאות חיים חדשה וקשה ואני מוכרחה ללמוד לחיות במציאות הזו. גם לאחיינים שלי אמרתי שיזכרו, שאם הקב"ה השאיר אותי פה זה מחייב אותי, לכן המשכתי לעזור להם כפי יכולתי גם אחרי האסון".

אבל השבר הנורא וההתמודדות שציפתה לה הצריכו כוחות שלפעמים לא ידעה מאין תשאב אותם. השורשים החזקים שעמם הגיעה מהבית הובילו אותה לגדולי תורה, שעמם עמדה בקשר רציף, ושאת הדרכתם שתתה בצמא. "חיפשתי את החיזוק אצל תלמידי חכמים. לפני הכול, אני בטוחה ש-13 השנים שבהן הייתי נשואה לשלמה זצ"ל, שבהן חייתי חיי תורה לצדו של איש מוסר, היו בשבילי סמינריון שהכין אותי להתמודד עם החלק השני של החיים שלי, להמשיך במסילה העולה בית אל".

מלבד בעלה, ליווה אותה גם ראש הישיבה שלו, הרב גולדוויכט זצ"ל, שמסר לה מדי שבוע בשנה הראשונה שיעור בפרשת השבוע דרך הטלפון. "כל פעם הקשבתי לדברים, וחשבתי מה מתוך זה אני לוקחת לעצמי ככוח לשבוע הקרוב, על מנת שאוכל להשלים עוד שבוע. כך חייתי משבוע לשבוע, צעד אחרי צעד". גדול תורה אחר שעמו עמדה בקשר היה הרב שלמה וולבה זצ"ל. "נפגשתי איתו אחת לכמה זמן. באתי עם הרבה שאלות, ורשמתי מילה במילה את ההדרכות שנתן. שאלתי על איך להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית שכזו, איך לגדל את הילדים. הוא בירך אותי שאבנה את ביתי מחדש כמו שהיה, ואף יותר מכך". בכל החלטה גורלית באותה תקופה, כמו חזרה לעבודה, התייעצה עם תלמיד חכם. "סמכתי על דעת תורה, וזכיתי שהקב"ה כיוון אותי לאנשים הנכונים". 

כוחה של אנחה

היו בוודאי רגעי משבר. איך התמודדת איתם?

"כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר, הקב"ה החזיק אותי בידיים והראה לי שאני יכולה. אני לא כזאת גיבורה. הרבה פעמים הרגשתי שאני ניצבת מול מבוי סתום, שאני לא מסוגלת להתקדם צעד אחד קדימה. ואז קוראים לאבא, כמו ילדה קטנה שצועקת לאבא במילים פשוטות: אני לא יכולה יותר. רק אתה יכול להושיע. לקרוא אליו מתוך בכי ותחנונים, ולפעמים אפילו בתביעה. היו רגעים של כעס", היא מודה, "אבל קבלת הדין גברה".

את תחושת ההשלמה הפנימית וצידוק הדין השליטה על עצמה באזכרה שהתקיימה במלאת שנה לאסון. "לא היתה לי יכולת נפשית לנסח את הכיתוב על המצבות במשך השנה הראשונה. כשהסתיימה השנה, הבנתי שאין ברירה". את הנוסח למצבה של שלמה זצ"ל חיבר הרב וולבה, ואת הנוסח למצבות הילדים חיברה בעזרת ידידים קרובים. "אבל הרגשתי שהנוסח לא שלם. חיפשתי וחיפשתי, עד שהגעתי לפסוק שביטא את עומק הרגשתי, את צידוק הדין". אורית מתקשה כעת להשלים את המשפט, ולחזור שוב על הפסוק שנחרט על מצבות ילדיה. היא אוזרת כוח ומצטטת בדמעות: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא".

הצלחת באמת לקבל עלייך את הדין, ללא תהיות?

"רק כשהגעתי לפסוק הזה הרגשתי שלמה. התחושה הזו מלווה אותי עד היום, ללא סתירה עם הכאב, הגעגועים והצער. אני מרגישה את מהותו של הפסוק הזה בכל מאת האחוזים. וליד זה יש את הכאב שמלווה וילווה כל החיים", היא אומרת בקול רועד.

אמצעי נוסף להתמודדות באותן שנות בדידות ושכול היה הכתיבה. עשר מחברות עבות מילאה אורית עם כל המשמח והעצוב, הרע והטוב שהיה עובר עליה בכל יום מאותן חמש שנים לבד. היא גילתה למחברת את חלומותיה ומה עובר על הילדים. "המחברת היא חברה טובה, שמוכנה לספוג את כל המילים בלי להעביר ביקורת". המחברות שמורות איתה עד היום, אולם היא אינה מסוגלת לפתוח אותן, "מה שמראה שעוד לא התגברתי. אני גם לא מסוגלת לראות תמונות של הילדים שלי, ולא לדבר או לספר עליהם. התמונות שלהם נמצאות סמוך אלי כבר 18 שנה בלי שהבטתי בהן. על שלמה אני יכולה לדבר יותר בחופשיות, אבל על הילדים זה בלתי אפשרי מבחינתי", היא אומרת בכאב.

כאמור, התפילה היתה עבורה המוצא ברגעים של אין מוצא. עד היום היא איננה מפסיקה להתפלל ו"לנדנד לקב"ה בכל דבר". תלאות החיים, שהצריכו ממנה תפילות רבות, לימדו אותה להאמין בכוחה של תפילה: "אין תפילה ששבה ריקם. זה דבר שהוא נר לרגלי. גם אם נראה שהתפילה לא נענתה, היא בוודאי חוללה משהו בעולמות, הועילה באיזו נקודה. הקב"ה מתאווה לתפילותינו, אבל אנחנו לא צריכים להיות יומרניים ולחשוב שנקבע מה תהיה תוצאת התפילה שלנו. כשיסתדרו הדברים לפי התכנית האלוקית, הקב"ה יביא את הישועה. אנחנו צריכים להיות בקשר עם בורא עולם, בלי קשר לתוצאה".

לקראת ראש השנה הראשון שלאחר האסון, הרגישה אורית שלא תהיה מסוגלת אפילו להחזיק סידור ביד מרוב צער. "הרב גולדוויכט זצ"ל אמר לי אז שגם 'אוי' מלב שבור הוא תפילה גדולה לפני הקב"ה. הרבה פעמים אנחה מקובלת יותר מתפילות שנראות מעולות יותר. לכן אישה צריכה להתפלל תמיד, גם תוך כדי עבודות הבית, גם אם זו רק המיית הלב. יש קו פתוח לקב"ה בכל דרך". 

הלכה למשה מסיני

על אף הקושי בחיי האלמנות, וההתמודדות לבד עם האסון ועם גידול ילדים, אורית, שהיתה בשנות ה-30 המוקדמות לחייה, לא חשה מוכנה נפשית להינשא שוב. את פרטי התהליך שהוביל אותה להכרת בעלה השני, משה, היא מעדיפה להצניע, אבל מה שכן ניתן לומר הוא שגם את הצעד הגורלי של בניין בית שני קיבלה מתוך ציות לדעת תורה, תכונה שהוטבעה בה מילדות.

"אני שייכת לדור הקודם", היא צוחקת, ומסבירה ברצינות: "אותי לימדו ש'מורא רבך כמורא שמים'. היום כל אחד מכניס את עצמו לדברי הרב, מחליט אם הוא מתחבר לזה או לא. אבל אצלי הערך הזה הוטבע מילדות, וגם זכיתי להיות מאותן נשים שמקבלות את תורתן מהישיבות. עד היום אני רעבה מאוד לדברי תורה, לשמוע את קולות החכמים. לכן אם אני שואלת את מי שמייצגים את הקב"ה בעולם – זה הלכה למשה מסיני בשבילי. אחרי שקיבלתי הדרכה, אני לא שואלת אם לעשות כך, אלא מחפשת את הכוח לעשות את זה".

היית מוכנה בעצם להינשא נגד רצונך, רק על-פי הוראת רב?

היא מבקשת לעשות הבחנה: "בהרגשת הלב עוד לא הייתי מוכנה, אבל בהבנה של השכל היה לי ברור שזה המעשה הנכון והשעה הנכונה לבנות את הבית מחדש. אם הייתי מחכה לחיבור בין השכל והלב הייתי מגיעה לזה רק מאוחר יותר, ואז תכניתו של הקב"ה לא היתה מתגשמת: הילדים שהיו צריכים להיוולד לי, הילדים שהייתי צריכה להיות להם לאם בגיל הזה".

מכרים משותפים הכירו בינה לבין משה רבי, והקשר בין השניים נוצר במהירות. משה התאלמן מאשתו חיה, שנפטרה בפתאומיות, ותאריך פטירתה חל כאמור בדיוק יום אחרי התאריך שבו נספו בני משפחת דויטש. משה וחיה שכלו שלוש שנים קודם לכן את בנם הבכור דניאל, שנפטר ממחלה (אגב, גם בנה הצעיר של אורית, יבדל"א, קרוי באותו שם). את ארבעת הבנים שנותרו הוא גידל לבדו.


אורית, שבאה ממשפחת כהנים, מדמה את עבודות הבית הפשוטות לעבודת הכהנים בבית המקדש: "גם עבודת הכהנים היתה עבודה שחורה – שחיטת עופות, ניקיון. ביום הכיפורים היו עבודות של בית מטבחיים. בהסתכלות שלי כאישה, בזה שאני שוטפת כלים ואוספת אשפה, אני עושה את מלאכת הכהן בבית המקדש הפרטי שלי"
לא חששת מהמורכבות של יצירת קשר עם אב לילדים, עם כל המטען הרגשי שנמצא ברקע?

"אדרבה", אומרת אורית, "היה ברור לי שאתחתן עם אב לילדים. רציתי מישהו שיש לו לב של אבא. מעבר לזה, ראיתי בכך מחמאה מצד הקב"ה, שאומר לי: 'את מסוגלת להיות אמא לילדים נוספים'. נקראתי למלכות, זה תפקיד מאוד גדול בעיני. כך אני רואה את האמהות. ה' ראה אותי, עם כל החסרונות שבי, והחליט שזה בסדר שאני אגדל אותם. זו מחמאה גדולה".

היא מסבירה עוד שהבסיס שעל גביו היתה מוכנה לקבל על עצמה משימה כה מורכבת היה השמחה שבמציאת בן הזוג: "הרגשתי הרגשה גדולה של שליחות, ולא חשבתי לוותר על התפקיד הזה. מה גם שלא באתי כמטפלת שכירה, אלא מצאתי את בן זוגי, והנגזרת מכך היא לגדל את ילדיו של בן הזוג. זה נובע מהקשר. זו לא מלאכיות, כאילו שאני אומרת: 'יש לי שלושה יתומים, אני רוצה שיהיו לי שבעה'. על בסיס הקשר שנוצר, יכולתי עם הרבה חשש, תפילה, חיל ורעדה, לקבל על עצמי משהו כזה. היה לי גם חשש מצד הילדים שלי, שהבאתי לקשר הזה". 

משפחה חדשה-ישנה

ההחלטה להינשא נפלה תוך זמן קצר, ושלושה שבועות לאחר האירוסין עמדו השניים מתחת לחופה. לאורית היה ברור שפרק א' של חייה בשילה הסתיים. את פרק ב' היא החליטה לפתוח במקום אחר, ומשפחת רבי-דויטש על שבעת ילדיה העתיקה את משכנה לבית בפרברי פתח תקווה.

מתוך השבר המשפחתי הפרטי שלה, פתחה אורית את לבה כעת גם לשברם של ארבעת הנערים, בניו של משה, שגדלו ללא אם ושכלו אח. האם, חיה, נפטרה מדלקת ריאות פתאומית. הניסיון המר שצברה אורית מגידול אחייניה, שהתייתמו בנסיבות דומות, סייע לה להזדהות עם מצבם וכאבם של הילדים החדשים שקיבלה.

אורית מפסיקה את שטף הסיפור, ניגשת לארון הספרים ומוציאה אלבום קטן ויפה שעיצבה במו ידיה. "לדמותה של אם", אומרת הכריכה. בפנים אספה אורית את תמונותיה של חיה ז"ל, סידרה אותן עם כיתובים שחיברה בהתאם, כולל התכתבות שלה עם האם שנפטרה. את האלבום היא חותמת בפנייה אישית לחיה ז"ל: "אוהבת אני את בנייך-בני אהבת אם אמיתית, ורואה זכות גדולה להמשיך בעולם הזה את דרכך בבניית משפחתנו. אנא עזרי מלמעלה לילדייך ולי".

לילדים, ילדיה כיום ובניה של חיה ז"ל, כתבה: "שמרו את הזיכרונות, חייכו תמיד במאור פנים וזכרו: אמא ע"ה אהבה ודאגה לכם, ואני מנסה להמשיך בדרכה. אני אוהבת אתכם בכל לבי, ואתם בני, שווים בין שווים. אמא אורית".

את האלבום הגישה לבנים לאחרונה, לאחר שעמלה על הכנתו זמן רב, וזכתה לתגובה נלהבת מצדם. המטרה העיקרית מבחינתה היתה להכיר לכלותיה ולנכדיה של חיה ע"ה את הסבתא והחמות שאיננה, ולשמר את זכרה, כמו גם לעזור לבנים לעבד את מה שאינם יכולים לדבר עליו.

זה לא דבר שגרתי, שהאם החורגת נותנת מקום של כבוד לאם האמיתית. לכאורה יכולת להשקיע בבניית מעמדך בתוך המשפחה?

"יש כאן מסלול שהקב"ה הכתיב, לא מבחירתו של אף אחד. המציאות היא שהיא לא זכתה לגדל את ילדיה אחרי מספר השנים שהוקצב לה. הקב"ה הביא אותי לפה לתפקיד הזה, ואני רואה בו תפקיד קודש, שליחות להמשיך את היסודות שהיא נטעה בילדים. הרבה מהפירות שאני קוצרת עכשיו זה עבודה שלה. אני מאמינה שיום יבוא ואנו ניפגש אחת עם השנייה. אלחץ לה את היד, אתן לה נשיקה, ואומר: השתדלתי לעשות את מלאכתי נאמנה. הרי סוף סוף, אני אמא לילדיה וסבתא לנכדיה", היא אומרת ומוחה את עיניה.

"בהקבלה", היא מוסיפה "הקב"ה גם השאיר את הילדים שלי בלי אבא, ונתן להם את משה. הוא בא עם כל האישיות שלו ומה שעבר, והקב"ה אומר לו שהוא צריך להיות אבא שלהם".

מעפר קומי

אורית רואה בכל שרשרת המאורעות שחוותה, העצובים והמשמחים, התגלות של ההשגחה, שגזרה הכול מלמעלה, והכול לטובה. "מבחינתי, הנישואין הם זכות גדולה להקים את הבית מחדש, להיות אשת איש, ללדת ילדים. אבל אסור לשכוח שזו חובה מאוד גדולה. להיות אימא ל-4 יתומים נוספים מלבד השלושה שיש לי. לבנות קשרי אמון ואהבה, לחנך אותם, לטרוח עבורם, זה דבר מאוד קשה".

אז המאמץ הכרוך בנישואין שניים כדאי, או שעדיף להישאר לבד ולא להיכנס לקשיים?

"הרבה פעמים קל יותר לאישה להישאר לבד, ושיהיה לה מישהו שידבר איתה בטלפון, רק בשביל הכיף. אבל לפי תפיסת עולמי, בית צריך להיות בנוי. יש זמנים לבכי, אבל גם בכי גדול מאוד הוא מוגבל בזמן. מי שמכיר אותי יודע שהטישואים מלווים אותי כל החיים. אין קץ לרחשי הלב, זה לעולם לא נגמר", היא אומרת וקולה נשנק לרגע, "אבל במקביל יש עניין של התנערי מעפר, לבשי בגדי תפארתך. אישה צריכה להקים בית יהודי, להיות רעיה ואם. לבנות בית משני בתים זו זכות מאוד מאוד קשה. ולא רק בשנה הראשונה. הקושי פושט ולובש צורה. להיות רעיה ואם זו חובתה של כל אישה, וזכות קשה שדורשת הרבה מאוד, אבל רק מתוכה אישה שואבת את חיותה".

היא שואבת את החיות מתוך הקושי?

הנושא, שבוער בעצמותיה של אורית, ושאצלה אינו בגדר דיבורים אלא בגדר הוויית היומיום, מעורר אותה להסביר בביטחון את תפיסתה ביחס לתפקיד האישה: "הדרך היהודית לאישה היא לחיות במטרה להקים בית יהודי שלם. צריך לעמול כל הזמן כדי לתקן את הפגמים שמתגלים בבניין, לדאוג לתחזוקה שוטפת: בעיה לימודית עם הילד, בן זוג שפוטר מהעבודה, לשמור על אחווה בין כולם. תפקיד האישה הוא להיות עמוד התווך של הבית, להיות קשובה לכל אחד, לקחת אחריות כדי שיתקבל בניין מפואר.

"יש כאלו שחושבות רק על דברים נשגבים, אבל האישה מייצגת את המציאות. אנחנו צריכות לעבוד קשה. שהכול יהיה נקי ומסודר, בגדים מגוהצים, ארוחת בוקר. בלי זה אי אפשר. מי שהולכת רק לדברים הגבוהים – לא עושה את מלאכתה נאמנה. היא מחויבת קודם כל לזה, כי כל בני הבית שואבים את היציבות שלהם מכך שיש מישהי שדואגת לפרטים הקטנים".


"המסע שהאדם עובר מיום שנולד עד שהוא עוצם את עיניו לנצח, אין מטרתו להגיע לקו סיום ולקבל סיכת לוחם. כל מטר שהתקדמת – עשית משהו. אם אדם ירגיש שהכול דפוק ורע – אז באמת אין כוחות. אבל בהסתכלות אמונית, כשיודעים ש'אמונתך' נבחנת דווקא 'בלילות', אז גם יודעים שבעצם תמיד יש אור, והחושך הוא רק הסתר זמני שלו"
אורית, שבאה ממשפחת כהנים, מדמה את עבודות הבית הפשוטות לעבודת הכהנים בבית המקדש, ברוח 'סדר העבודה' שתקרא בסוף השבוע: "גם עבודת הכהנים היתה עבודה שחורה – שחיטת עופות, ניקיון. ביום הכיפורים היו עבודות של בית מטבחיים. בהסתכלות שלי כאישה, בזה שאני שוטפת כלים ואוספת אשפה, אני עושה את מלאכת הכהן בבית המקדש הפרטי שלי. זו הסתכלות שנותנת המון כוח ומכניסה קדושה בדברים שמחשיבים אותם כעבודה בזויה". 

בדרך של הקב"ה

אורית אמנם ניצבת מול התמודדות יומיומית בלתי פוסקת בגידול המשפחה ואחזקת הבית בצדדים פיזיים ונפשיים, ואף-על-פי-כן היא סבורה שהכוח טמון בהתמודדות עצמה: "המסע שהאדם עובר מיום שנולד עד שהוא עוצם את עיניו לנצח, אין מטרתו להגיע לקו סיום ולקבל סיכת לוחם. כל מטר שהתקדמת – עשית משהו, ואז עוברים להתמודדות הבאה. בכל פסיעה במסע יש בחינה מחודשת שלנו כלפי בורא עולם. לכל אדם נתפרו מאורעות בהתאם לגזרתו, ואם הוא הולך בהם בדרך הנכונה – מהם הוא מקבל את חיותו. אם הוא ירגיש שהכול דפוק ורע – אז באמת אין כוחות. אבל בהסתכלות אמונית, כשיודעים ש'אמונתך' נבחנת דווקא 'בלילות', אז גם יודעים שבעצם תמיד יש אור, והחושך הוא רק הסתר זמני של האור.

לכן כל אחד צריך לאמץ לעצמו את עניין ההתבוננות, לראות איך תמיד יש גם אור".

עניין ההתבוננות הוא תחום נוסף שאורית מיישמת ביחס למה שעבר עליה. כאמור בפתיחת הכתבה, צירופי תאריכים על טבעיים מדריכים את צעדיהם של משה ואורית ומלווים אותם במעגלי החיים במשפחה. אזכרה ליקירי שתי המשפחות בתאריכים של יום אחרי יום, בת שנולדה בדיוק בתפר שבין ימי האזכרה, אביה של אורית שנפטר גם הוא באותו תאריך, ועוד.

אורית מעדיפה שלא לפרט את כל העובדות מעוררות ההשתאות השזורות באותם מעגלים, אולם מבחינתה הכול מביא למסקנה אחת: "אנחנו רואים רק קטע מצומצם במציאות, ואפילו בשבילו אין לנו משקפיים חדות מספיק כדי להבין אותו כמו שצריך. לפעמים ה' פותח לנו איזה פתח קטן ומראה משהו שגורם לנו להבין שמישהו מכוון את הדברים. יש יריעה רחבה מאוד, ואנחנו רק קטע קטן ממנה, לפעמים זוכים להבין ולפעמים לא.

"בהסתכלות על הצירופים במשפחה שלנו, אנחנו קולטים שבטוח מישהו תכנן את התוכנה הזו. לכאורה, טבעי שבני זוג בודדים מתחתנים ובונים משפחה. אבל זו רק אצטלה של טבע, ברור שיש פה משהו עמוק יותר, שאינני מתיימרת להבין. אבל ההכרה שיש מישהו שתכנן מאחורי הקלעים תכנית אלוקית לטובת כל השחקנים על הבמה, נותנת כוח לעבור את החלקים שבהם אנו מהלכים כסומא. צריך למצוא את ה' בכל מהלך, זה המתכון היהודי להתחזקות. כל הזמן לחפש אותו, ולדעת ש'ה' צלך על יד ימינך', איפה שלא תסתתר". 

מנכ"לית המשפחה

כשאורית מחפשת תמונה מתאימה לכתבה, היא עוברת מאלבום לאלבום, וכאלה יש לה בשפע. חתונה של הבן הזה, וחתונת בן נוסף, חתונה מהשנה האחרונה וחתונה מלפני שבע שנים. שש פעמים כבר זכו משה ואורית להוביל את ילדיהם לחופה. את ההתרגשות בדרך לחופה התמונות לא מצליחות להסתיר.

מה זה בשבילך להוביל ילד לחופה?

"אין זכות גדולה מזו. זה דבר מופלא שה' זיכה אותי בו. לפי ההלכה, אדם יוצא מגדר יתום ברגע שהוא מתחתן. לגדל את כל הילדים הנפלאים הללו, לסגור את הדלת מאחורי חדר הייחוד ולדעת: 'זהו, זכינו לעשות את זה' – זו זכות עצומה. כמובן", היא מדגישה, "תפקידנו כהורים לא הסתיים. הוא רק לובש צורה חדשה".

אבל גם מהשלב הזה הספיקו אורית ומשה לצעוד צעד נוסף קדימה, וזה לא מכבר הם החלו להתרגל בהנאה לכותרת 'סבא' ו'סבתא'. חלק מהנכדים נקראים על שם ההורים שהלכו לעולמם, ועבור אורית חוויית הנכדים היא גם סוג של נחמה: "אובדן הבנות שלי היה מכה שלא יכולתי להתאושש ממנה. בזכות הבנות הנוספות שהעניק לי הקב"ה ברחמיו, הצלחתי להתחבר מחדש לעולם הבנות והנשים. בזכות זה אני מסוגלת לקבל היום באהבה לחיקי את כלותי, את הנכדים והנכדות. מעבר לזה, להיות סבתא, לראות את שרשרת הדורות ולהקים את זכרם של אלו שאינם עמנו עוד – זו זכות מאוד נשגבה וחוויה מרגשת".

מי ששואל את אורית במה היא עובדת, זוכה לתשובה המחויכת והרצינית: "מנכ"לית מוסדות משפחת רבי-דויטש", היא אומרת, ומסבירה: "מה, בגלל שאין לי תלוש אני לא עובדת? הרי רק להתקשר ולהקשיב לכולם ולסדר את הבית כל יום זה כמו מאה משרות – אבל זה פרויקט החיים שלי, כך אני רואה את זה. אני מקדישה את כל כוחי, חוכמתי ותפילותי להצלחת המפעל הזה. זה מפעל חיים".

מתי את מרגישה סיפוק ממפעל החיים שהקמת?

"כשאנחנו מרגישים כולנו כמשפחה אחת. כשכולם מסובים יחד בליל הסדר, כשאנחנו יחד באזכרות, ובוודאי בחתונות. כשהילדים עושים זה למען זה. וגם שכל אחד מקבל את הזיכרונות והגעגועים של האחר".

היא מבקשת להרחיב בנקודה זו: "חיברנו לתוכנו גם את אלה שאינם איתנו, למרות שיש זמנים שבהם אנחנו נותנים ביטוי לכך שאנו משפחה המורכבת מ-3 תתי ענפים. אנחנו מקפידים שלא לטשטש את הזהות העצמית של כל חלק מחלקי המשפחה, להכיל את ההבדלים והשוני, ויחד עם זאת, שכל החלקים יחיו באחווה".


מי ששואל את אורית במה היא עובדת, זוכה לתשובה המחויכת והרצינית: "מנכ"לית מוסדות משפחת רבי-דויטש", היא אומרת, ומסבירה: "מה, בגלל שאין לי תלוש אני לא עובדת? זה פרויקט החיים שלי, כך אני רואה את זה. אני מקדישה את כל כוחי, חוכמתי ותפילותי להצלחת המפעל הזה. זה מפעל חיים"
בתוך הדין יש רחמים


למרות מסכת הייסורים שעברה בחייה, והכאב שלא מרפה גם היום, שומרת אורית על חוש הומור חד וצחוק מתגלגל, ועל מאור פנים וחיוך זמינים לכל מבקש.

הצחוק והשמחה הם מסכה חיצונית שמחפה על אבל תמידי, או שבאמת הגעת לשלווה פנימית?

"נולדתי בחודש אדר, וזה מחייב אותי להיות שמחה", היא מחייכת, "אבל אני חושבת שהצחוק וההומור הם כלי התמודדות חשובים במצבים קשים. היכולת לצחוק היא כוח גדול, וגם חלק מהטבע שלי. הומור אינו מסכה אלא כלי עזר חשוב".

ערב יום הכיפורים, מהרהרת אורית ברגשי הודיה לקב"ה על שזיכה אותה השנה בעוד כלות ונכדים, ולראות את בתי הילדים נבנים. היא תתפלל על צרכי כלל ישראל מעומק הלב, וגם על ביתה הפרטי, שתזכה לגדל יחד עם בעלה את ילדיה לתורה.

דווקא כמי שיודעת מהי מידת הדין, היא מבקשת לחדד מושגים בפתחו של יום הדין: "אין בעולם דין בלי רחמים. גם אם לנו משהו נראה כמו דין, זה עטוף בהרבה רחמים. עצם היכולת שלנו לבנות את עצמנו מחדש מוכיחה שיש מידת רחמים בתוך הדין".