בשבע 260:וכל מאמינים

עודד מזרחי , ח' בתשרי תשס"ח

ר' מנדל פוטרפאס, חסיד חב"ד, שהה במחנה מעצר בסיביר. לא היו שם כמובן סידורים ומחזורים. בימים רגילים האסירים היהודים זכרו בדרך-כלל את התפילה בעל-פה, אבל בימים הנוראים, שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים, מובן שלא זכרו את הכול. 

כך נותרו במחנה בימים הנוראים ללא טלית, מחזור, מניין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפילות והפיוטים, עד שבסופו של דבר הצליחו איכשהו לשחזר חלק מן התפילות.


מאוחר מאוד בלילה שם לב ר' מנדל כי ברנש מסוים, ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב. הוא החל לפחד, ובהחלט היתה לו סיבה לחשוש, במקום שבו החיים הגשמיים לא היו שווים הרבה ומעשי רצח של אסירים היו דבר שבשגרה. ר' מנדל הרהר בלבו כי הברנש עצום הממדים יכול למולל בשתי אצבעותיו 'פרעוש' כמוהו...
במצב שכזה חושבים יותר על משמעותו של כל קטע בתפילה. אם כבר נזכרים בו, אזי מייקרים  אותו ומנסים להתעמק במשמעות כל מילה. תוך כדי שחזור קטעי התפילות והפיוטים, הגיע ר' מנדל לפיוט 'וכל מאמינים', כשהוא חוזר שוב ושוב על המילים שבהן נזכר, במנגינה המיוחדת של הימים הנוראים, תוך התרפקות על כל מילה, ושימת לב למשמעותה.

ואז, תוך כדי ניגון הפיוט, נפל בלבו לרגע הרהור כפירה: האומנם?! האם כל אותם בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים ואתיאיסטים שאני שומע ורואה לידי, וגם סובל מהם קשות מדי יום ביומו – אלה הרומסים ברגל גאווה כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שלא נראית עליהם אף טיפת שייכות ליהדות, אלה הלועגים לכל דבר שריח אמונה נודף ממנו, הטוענים שהיהדות אינה אלא אופיום להמונים – האם אפשר לומר שכל אלה אכן מאמינים?! האומנם "וכל מאמינים"?!

ר' מנדל לא הניח להרהור לשהות במוחו יותר משנייה, וחשב בלבו: אם בסידור כתוב 'וכל מאמינים', הרי שהאמת היא כן! וכל אלה שנדמה לי כי אין להם שום שייכות לאמונה, ואף רומסים אותה ברגל גאווה, בוודאי כולם מאמינים. הרי למדתי לא פעם בישיבה שכל קושיה על האמונה באה מצד הטומאה, וכל שאלת 'למה?' היא 'קליפה', ואם לפעמים עולה בדעת שאלה שכזו, התשובה שיש לאדם להשיב לעצמו היא "לפי שכך צריך להיות!", וזהו תום הלב, שנמצא באנשים פשוטים הרבה יותר מאשר בבעלי שכל.

אבל בכל זאת עדיין הפריע לר' מנדל צירוף המילים "וכל מאמינים", כאשר לנגד עיניו ראה כל הזמן את ההיפך הגמור... ובכל אופן, הבהיר לעצמו מעבר לכל ספק, שאם בסידור כתוב כך, ודאי שכן הוא הדבר, "וכל מאמינים"!

לאחר כמה ימים, באחד הלילות שלאחר יום הכיפורים, שכב בבקתת האסירים על מיטתו, שהיתה דרגש תחתון שיצא מהקיר. מאוחר מאוד בלילה שם לב כי ברנש מסוים, ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב. הוא החל לפחד, ובהחלט היתה לו סיבה לחשוש, במקום שבו החיים הגשמיים לא היו שווים הרבה ומעשי רצח של אסירים היו דבר שבשגרה. ר' מנדל הרהר בלבו כי הברנש עצום הממדים יכול למולל בשתי אצבעותיו 'פרעוש' כמוהו... פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח. ואז, לפתע, ירד הברנש ממשכבו והתקדם לעברו.

ר' מנדל היה בטוח שהגיע קצו, ועוד רגע יעבור לעולם שכולו טוב...

הברנש שאל בקול מחוספס: "אתה יהודי?"

ר' מנדל השיב בלחש: "כן", והברנש ענה: "גם אני יהודי!"

ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו. המילים נעתקו מפיו. לאחר אתנחתא קלה, אמר הברנש בהתרגשות: "אתה יודע, אני צמתי ביום הכיפורים!... לא ידעתי מתי חל יום הכיפורים, ואף לא חשבתי על כך, אבל כשעבדתי בקבוצה שבה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה, תחת שמירה כבדה, כאשר ראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור. ולמרות הסיכון הגדול, שמעתי אחד מהם לוחש לחברו 'מחר יום כיפורים'...

"כאשר שמעתי זאת, נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שהפעם, דווקא כאן במחנה המעצר, אני אצום ביום הכיפורים! עשיתי את עצמי חולה ולא הלכתי לעבודה. אף אחד לא חשד בי, שכן איני נראה כלל כיהודי...  וכך שכבתי כל היום על הדרגש".
פחדו של ר' מנדל הפך לפליאה, והוא הקשיב להמשך הדברים: "...רציתי להתפלל, אבל לא ידעתי אף תפילה, ממש כלום. אימצתי את זיכרוני, ולפתע נזכרתי באחת התפילות שסבתא שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר: 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך!' שכבתי כל היום במיטה וחזרתי אלפי פעמים על 'מודה אני'. כך עבר עלי יום הכיפורים, דווקא כאן, במקום הנידח הזה, כיהודי!"

ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספקותיו: אם גם הטיפוס הזה, שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה – אם גם הוא מאמין, בוודאי שהעניין נכון ומדויק, וכולם אמנם מאמינים!...

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il