בשבע 260:מים חיים

חגית רוטנברג , ח' בתשרי תשס"ח

הוא צועד בדרכים כבר כמעט שנה שלמה. נודד עם תרמיל ענק על הגב, חוצה הרים ויערות. את המסע הארוך הזה הוא התחיל בראש זקוף, פנים מחייכים והרבה מרץ. אבל ככל שעבר הזמן המסע נהיה קשה יותר ויותר.

בפעם הראשונה זה קרה לו בערך חודש אחרי שיצא לדרך. הוא שמע רחש מאחורי אחד השיחים. זוג עיניים נצצו מולו בחושך, מתקרבות אליו בנהמה חרישית. רעד חלף בגוו. הוא עצם עיניים והתפלל לנס: "למה לא נזהרתי? ידעתי שהיער הזה מסוכן, אמרו לי שמסתובבות פה חיות ג'ונגל טורפות. ברוב טיפשותי חשבתי לקצר את הדרך מכאן", מלמל לעצמו. הנמר גרגר בקול וזינק לו על הרגל. אחרי מאבק קצר, הוא הצליח להשתחרר ממנו וברח בריצה אל מחוץ ליער.

רק עכשיו, כששכב באפיסת כוחות מתחת לסלע ענק, גילה שרגלו מדממת ונפער בה פצע עמוק. הוא קרע את אחת החולצות שהיו לו בתיק, וחבש איתה את הפצע. "אם רק היה פה איזה נהר, שאוכל לנקות בו את הרגל", ביקש. אבל מולו השתרע רק מישור ענק של שדות צהובים. הוא נעמד באנחה, נתמך במקל ארוך, והמשיך לצעוד, גורר אחריו את הרגל הפגועה.

חלפו כמה חודשים. שערו וזקנו גדלו פרא, הזיעה הדביקה את בגדיו לגופו, והלכלוך חדר אפילו אל מתחת לציפורניים. הוא עדיין לא ראה קצה של נחל שיוכל לנקות בו את עצמו. בצהרי יום אחד, חם במיוחד, משהו נצנץ לעברו ממרחק. הוא רץ לשם בצליעה, 'אולי סוף סוף מצאתי את המים שאני זקוק להם? אולי אוכל כבר להוריד מעלי את כל הכתמים והלכלוך שממלאים את כולי?' ייחל בלבו. ככל שהתקרב למקום, הנצנוץ הלך ופחת. לא נהר ואפילו לא נחל היו שם. רק שלולית בוצית קטנה עם מים עכורים. הוא צנח על האדמה בייאוש. "מתי כבר אמצא מים?" צעק לחלל הפתוח.

כשניסה לקום, רגלו מעדה והוא החליק הישר אל הבוץ. 'זה בדיוק מה שעוד היה חסר לי', חשב. הוא התרומם בקושי, והבוץ השחור מכסה את פניו, רגליו ובגדיו הבלויים. הוא כבר חשב להפסיק את המסע, להתייאש מהחיפוש אחרי מים. פתאום נזכר שסיפרו לו פעם על אגם כחול ענק שנמצא מעבר להרים. 'הלוואי שזו תהיה התחנה האחרונה', חשב.

חלפו עוד כמה חודשים, כבר שנה מאז שיצא לדרך. באותו בוקר הוא היה תשוש במיוחד. רגליו המאובקות ומכוסות הבוץ בקושי צעדו, והפצע ברגל טרם נרפא. "עוד צעד אחד, ואני על הפסגה", התעקש להמשיך. ואז נגלה לעיניו המראה לו השתוקק שנה תמימה: הוא רץ בשארית כוחותיו אל האגם הכחול הענק שהשתרע מתחתיו. רץ עמוק אל תוך המים והסיר מעליו את כל הלכלוכים שדבקו בגופו בשנה האחרונה. "תודה!!!" צעק באושר כלפי מעלה.

כשיצא נקי מהאגם, נשם בהקלה. 

***

"אין לי כוח לעוד יום כיפור", רטן אוריה באוזני אחיו הגדול, ישראל. "כל היום להתפלל, לבכות. להתכוון בתפילה במילים שאני לא מבין, ונוסף לכול גם לא לאכול. מה כל-כך מיוחד ביום הזה?" הקשה.

ישראל חייך כהרגלו, והקריא לאוריה משפט קצר מתוך ספר גדול: "מה המקווה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".

הוא סגר את הספר והסביר: "אתה לא מבין איזו מתנה אתה מקבל ביום כיפור? כל השנה התלכלכת בכל מיני דיבורים לא יפים שאמרת, או מעשים שאתה מתחרט עליהם. פתאום, ה' נותן לך יום אחד, שאתה נכנס אליו מלוכלך ויוצא ממנו נקי, כאילו נכנסת לאגם ענק של מים צלולים. עכשיו אתה יכול להתחיל את השנה מחדש כמו שרצית, נקי ולבן, כאילו לא היה כלום.

אז תגיד לי, לא שווה לעבור את יום כיפור?"