בשבע 260:"שבת שלום" מאוחרת

אייל ורד , ח' בתשרי תשס"ח

יום שישי בצהריים, תחילת חודש אלול, אמצע רחוב ז'בוטינסקי. הרגע סיימתי ביקור חולים בבית החולים בילניסון, ואני ממהר לחזור לבית הורי בפתח תקווה, אשתי והילדים כבר אמורים להגיע לשם אחרי הנסיעה הארוכה מיבול, ובסוף צריך להגיע לאריאל, לשבת הראשונה של הזמן בישיבה.

בנייד אמא שלי מפצירה בי שאקח מונית. לא עזרו השכנועים שיש אוטובוס וחבל סתם. אמא אמרה אז אמא אמרה, ואני מושיט יד מחכה למונית מזדמנת שתגאל אותי מהחום אל תוככי המזגן שלה.

מונית קטנה עוצרת לידי, והנהג  מזמין אותי פנימה.


' מונה או מחיר'?
אני לא כל כך אוהב את השאלות האלה. מה שלא תבחר תמיד תצא מופסד. אני מחליט על דרך חדשה.

'תעשה מה שאתה רוצה', אני עונה לו. מתחת למשקפי שמש אני רואה אותו  מחייך.

יש לי חולשה לאנשים האלו. נהגי מוניות, פקידים, שומרים בקניונים או בבנקים. אני אוהב לדבר איתם, לשאול אותם מה שלומם, ומהשיחות האלו יש לי כבר אוסף יהלומים לא קטן של כל מיני דברים טובים שראיתי.  אז גם הפעם אני לא מתאפק ומתחיל איתו.
' אז מה שלומך'?

'בסדר גמור '

'איך העבודה'?

'אין תלונות, שימשיך ככה'.

לרגע הוא מסיט את העיניים מהכביש ומסתכל עלי.

' נראה לי שלקחתי אותך פעם לא?'

'אין מצב' אני עונה.

'אתה בטוח ?' הוא שואל, 'אתה נראה לי ממש מוכר'.

' סגור, אני בכלל לא מפתח תקווה'. הנהג שלי שותק קצת ואז שואל:

' מאיפה אתה?'

  ידעתי שזה יגיע.השאלה הזו היא איך לומר קצת בעיתית  אצלי בשנים האחרונות. כי יש כמה גרסאות לתשובה אפשרית. יש את הגרסה המלאה שאני מנצרים והיינו באריאל ועכשיו אנחנו ביבול אבל זה רק הזמני, והקבע זה חלוצה.  ויש גרסאות יותר מקוצרות. יום שישי ואני ממהר, אז אני מחליט ללכת על הגרסה הקצרה ביותר:' אני ממושב יבול'.

'אני יודע איפה זה' אומר לי הנהג, ואני קצת מופתע, כי באמת לא הרבה מכירים. ' זה על כביש הערבה'.

אכזבה, גם הוא לא יודע. ' לא, זה לא בערבה, זה בדיוק בצד השני, מערב הנגב' אני ממקם.

שתיקה.
אבל אז הגיע הטיל.

' אתה יודע, אני הייתי פעם בנצרים'.

 מאיפה זה בא לי פתאום. מה כתוב לי על המצח נצרים? אני מתאושש מההלם הקל. עכשיו כבר אין ברירה. זה הוא התחיל. צריך לחשוף את הגרסה המלאה.

אני מסביר לו את ההשתלשלות,  ואני שם לב שהוא מקשיב. אפילו יותר ממקשיב.

' אתה יודע, דווקא יש לי זיכרון לא נעים מנצרים.
'
????

'תראה , אני הייתי שם במסגרת הצבא, חיל אוויר. עשינו שם  תורנות של שמירות, ואני זוכר ששמרתי בשבת יחד עם מפקד הבסיס שלי שגם בא איתי, ואז, בדיוק הם יצאו מבית הכנסת, ואמרתי להם, ' שבת שלום' ואף אחד לא ענה לי חזרה. אמרתי עוד פעם שבת שלום, אבל איש לא התייחס אלי'.

 הגלגלים בראש מסתובבים אצלי במהירות. מצד אחד, איך יכול להיות? אני יודע ועד כמה השקענו בחיילים וכמה אהבנו אותם. מצד שני, הוא זוכר. ולא סתם זוכר. המון שנים הוא זוכר, כי הימים שבהם ארבעה חיילים מחיל האוויר הספיקו כדי להגן על נצרים היו באמת מזמן, אולי חמש עשרה שנה עברו מאז. האינסטינקט אומר לי להתגונן ולהסביר, אבל הלב מאותת לי שעם האיש הנעים הזה צריך ללכת אחרת. אני מחליט לא לנסות לשכנע אותו שאנחנו דווקא כן היינו נחמדים לחיילים, ולהמשיך את השיחה ממקום אחר.

'אז היית שם כחייל' אני שואל.

'לא , לא כחייל, כקצין. הייתי המון שנים בקבע, אני סגן אלוף בחיל אוויר'.

 אני מתחיל קצת להתבלבל מהנהג הזה. ' מה היה התפקיד שלך?'

' תראה, אני הייתי בלהק ציוד. הייתי אחראי על כל ההזמנות של חלקי החילוף למטוסים. הזמנות במיליוני דולרים. המון אחריות'.

 אני מתחיל להבין שיש פה משהו משונה. ' תגיד, מה ההכשרה שצריך בשביל תפקיד כזה?'

' לי באופן אישי יש תואר שני בהנדסת מכונות, וגם תואר בלוגיסטיקה'.

 זהו, נגמרה לי הסבלנות וגם הנימוס.' תגיד לי, אתה סגן אלוף בחיל אוויר, מהנדס מכונות, מה אתה עושה בתוך המונית הזאת.?'

הוא מחייך, כמו מי שיש לו ביד סוד ומספר 'תראה, הייתי המון שנים בצבא, עשרים ושתיים שנה. רציתי כבר לסיים.
חודשיים לפני שהשתחררתי כבר היה לי חוזה חתום ביד עם חברת מאזדה. הייתי מנהל הרכש שלהם. כמו שאתה נוסע עכשיו לפתח תקווה, ככה אני הייתי נוסע בקו תל אביב טוקיו. עבודה טובה עם הרבה כסף. אחר כך עברתי  להייטק והייתי מנהל לוגיסטי של חברה גדולה. ואז , אם אתה זוכר, הייתה את הנפילה הגדולה של  חברות הסטארט אפ. אני באופן אישי לא נפגעתי, הייתי שכיר, אבל משהו בפנים זז. אמרתי לעצמי, עד מתי אני אעבוד בלחץ הזה, במתח , בעבודה שרודפת אחריך הביתה , ולא מרפה ולא נותנת מנוח כל השבוע. שאלתי את עצמי , מתי אהיה עם המשפחה?, מתי אכיר את הילדים?. ואז יום אחד פשוט באתי, החזרתי את הרכב הצמוד, את הנייד של העבודה, פיניתי את המשרד ויתרתי על המשכורת השמנה  והודעתי שאני הולך. התחלתי לחפש עבודה אחרת.  עבודה שמצד אחד תהיה  עם אנשים, כי אנשים מענינים אותי, ומצד שני, ברגע שאני אסיים אותה, באותו רגע אני אהיה חופשי. וככה הגעתי למונית הזאת. אני עובד כמה שאני רוצה, מכיר אנשים, ובשניה שאני מוציא את המפתח מהסוויץ' אני סיימתי עם העבודה והיא סיימה איתי'.

אני מעכל לאט לאט את מה ששמעתי הרגע. את הפלא הזה.

  'אתה יודע, אין הרבה אנשים כמוך שככה מוותרים על מעמד וכסף והולכים להיות נהגי מונית'.

'נכון, אבל אני יודע בדיוק מה אני רוצה. מה עיקר בחיים ומה לא. המשפחה שלי , והנחת שלי חשובים לי יותר מכל הדברים שדיברת עליהם. רק שתדע שאצלינו בתחנה אני לא יחיד. יש לנו שני עורכי דין, ומדריך תיירות מדופלם, אנחנו תחנה מכובדת'.

אני מחליט לחפור עוד קצת ' אז כמה זמן אתה עובד כל יום על המונית?'

'סביר, לא משתגע. מתחיל בשבע בבוקר, ולקראת חמש  אני מסיים, וזה מספיק. ככה חמישה ימים. שישי זה יום קצר ובשבת לא עובדים. שבת זה מנוחה. משפחה , ילדים, נחת. ככה כל התחנה. אנחנו תחנה שומרת שבת'.

הדרך שלנו מקרבת לסיומה, והדברים האלו ששמעתי, נכנסים לי ללב, ועושים שם שמח. הגענו. נזכרתי שלא אמרתי לו מה לעשות מונה או מחיר, אז אני שואל אותו ' שלמה[ כך קוראים לו] כמה לשלם לך?'

והוא , כמו טירון, מכניס את היד לתא של הדלת ומוציא לי משם דף מסודר של המחירים. ' בא נראה, ז'בוטינקי עד כפר אברהם, הנה, זה המחיר'.  מחיר סביר מאוד, למרות שיום שישי והיינו צריכים לצלוח כמה פקקים, ואני כבר יודע שמה שלא תבקש מהאיש הזה, מונה או מחיר, תמיד תצא מֻרווח.

אני כבר עומד לצאת מהמונית, אבל אז אני מסתובב אליו ואומר לו ' אתה יודע שלמה, נראה לי שהקדוש ברוך הוא גלגל אותי אליך ככה ביום שישי באמצע ז' בוטינסקי כדי שאני אגיד לך שבת שלום. קודם כל ממני, וגם מהחברים שלי בנצרים, שמאוד אוהבים את החיילים. אז שבת שלום, ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה. למדתי ממך המון בנסיעה הזאת'
הוא מאושר. 'תודה רבה, שבת שלום גם לך, שנה טובה, תצליח!'

'אמן' אני עונה, מחייך חיוך אחרון וסוגר את הדלת. המונית ממשיכה לדרכה, ואני מסתכל עליה נעלמת בעיקול הרחוב. בתוך היד בוער לי יהלום חדש. אני מסתכל עליו והוא כולו נוצץ. יש בו ענווה, משפחה, יושר, אומץ, עיקר מול טפל, ויש בו גם ' שבת שלום' אחת, שחיכתה בסבלנות חמש עשרה שנה ובסוף הגיעה לאוזן שחיכתה לה.