חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 262ראשיהפצה

ישיבה מזרחית - בגליון השבוע

במכינה הישיבתית "נתיב טפחות" הרמי"ם האשכנזים מפייטים ואכלים קוסקוס בליל שבת יחד עם התלמידים, בוגרי תיכונים יוצאי עדות המזרח.
11/10/07, 14:59
יוסף רוסו

מאוד לא פוליטקלי קורקט לכתוב דברים כאלה בימינו, אבל אם להיות אמיתיים נאמר בזהירות שבמשך עשרות שנים, בערך מאז הוגדרה הישות הדתית-לאומית, היא איננה מצליחה להגיע לציבור הספרדי השורשי. נכון שלישיבות התיכוניות ולישיבות ההסדר ישנם מאות בוגרים מיוצאי עדות המזרח, ונכון שכל נושא העדתיות הולך ונדחק, ואולי אפילו כמעט אינו קיים בקרב הנוער הדתי-לאומי, אבל מסתבר שאי-שם, לפעמים במרחק רחוב אחד ממקום מגורינו, עומד לו עדיין התיכון המקיף-מסורתי-ממלכתי, שעדיין מחזיק בכמות תלמידים גדולה לאין ערוך מאחיו הישיבתיים, ואליו לא ממש יודעים בציונות הדתית כיצד לגשת.


"צריך לקחת בחשבון שעבור חלק גדול מהנערים האלה, אפילו האוכל אינו דבר שקל כל-כך להתרגל אליו. שלא לדבר על התפילות, הנוסח ואפילו המנגינה שאליה הם רגילים. זה יכול להיות אפילו סוג המוזיקה. צריך לדעת שכדי להגיע אל האנשים האלה, שחלקם רוצה מאוד לקבל דברים אחרים – מסרים תורניים, העמקה, לאומיות וכדומה, חייבים לכל הפחות בשלב ההתחלתי להיות מודעים לצרכים השונים שיש"
צאו ובדקו: בכל עשרות המכינות שהתברכה בהן ארצנו, כמה בוגרי תיכונים דתיים ראיתם בשורותיהם? יותר מכך, הנה תיאור שהפעם נשמע מפי עודד (שם בדוי), בן 33, בן למשפחה ספרדית, בוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר ידועות. למי שקצת מצוי בנושא, התיאור הזה מוכר מאוד: "קיבלתי המון מהמוסדות שבהם למדתי. אני מעריך ואוהב מאוד את הרבנים שלי, אבל את האמת חייבים להגיד: כדי להשתלב כמו שצריך הייתי צריך לשנות אצלי כמה דברים בדיסק. אני מאוד מנסה לחזור לשורשים, אבל עד היום תפילת מנחה שאינה מתחילה ב'אשרי יושבי ביתך' יוצרת אצלי תחושה של לחץ, ועם כל הרצון שיש לי לפייט בערב שבת עם הילדים שלי, זה כבר לא דבר טבעי לי...".

מי שעושה זאת היטב הן תנועת ש"ס, קרן וולפסון ודומיהם, שמקימות עשרות מוסדות ליווי וקליטה לבוגרי התיכונים הללו, ועושות עבודה מופלאה בהקניית ערכים תורניים והכוונה לחיים למאות בני נוער בוגרי תיכון. בוגרי המסגרות הללו, למרות קרבתם האידיאולוגית לכל מה שקשור לתפיסה הציונית-דתית, הולכים ומתרחקים מברכיה של הציונות בכלל ומהציונות הדתית בפרט.

יהיו שיאמרו: עדיף משילכו למחוזות אחרים מבחינה רוחנית, אך גם אם זה טוב יותר ממה שיכול היה להיות, אין סיבה שהציונות הדתית לא תאמר גם שם את דברה. בטח בהתחשב באיך שהציונות הדתית נראתה בבחירות האחרונות... 

גם בלי חולצות לבנות

האמת היא שמאז ומתמיד ניסו בוגרי הציונות הדתית, מי יותר ומי פחות, לנסות ולהגיע לאותם בני נוער ספרדיים בוגרי תיכונים מקיפים. אבל את הקרדיט לשינוי משמעותי בנושא אפשר אולי לתת לחבורת אברכים צעירה ונמרצת, בוגרי ישיבת ההסדר במעלות, בראשות הרב ויצמן: הרב יניב חניא, אסף וייס, הרב אייל גרינר והרב אביגדור ויצמן. לפני כ-10 שנים הם הקימו את פרוייקט 'מעגלים' שמטרתו היא בדיוק זו – לנסות ולהגיע לשפה משותפת עם תלמידי התיכונים הדתיים, על כל המשתמע מכך. אחד הדברים החשובים ש'מעגלים' הצמיחה מתוכה הוא סיפור ההצלחה של 'נתיב טפחות'.

"ידענו שאנחנו רוצים להגיע אליהם, אבל לא באמת ידענו איך", מספר הרב גריינר, ראש ישיבת 'נתיב טפחות', על ראשית הדרך. "אני זוכר ניסיונות ממש מגוחכים שעשינו בהתחלה: היינו מביאים בוגרי תיכונים מקיפים 'לטעום' כביכול מאווירת השבת בישיבה במעלות. החבר'ה האלה לא הבינו מה קורה בתפילה, התייבשו חצי שעה בשיחה, לא הכירו אף שיר בסעודות השבת, שלא לדבר על האוכל... זה היה פשוט כישלון. ואז קלטנו שאנחנו נמצאים ברקע אחר, בתרבות אחרת".
תלמיד בנתיב טפחות: "הלכנו לראות את ישיבת ההסדר במעלות, ולמרות שהייתי דתי ומקפיד על כשרות, היה ברור לי שישיבת הסדר זה ממש לא מתאים לי".

חשוב להדגיש שוב שאין מדובר באוכלוסייה הספרדית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהקהילות הדתיות-לאומיות הקלאסיות, אלא במשפחות ספרדיות שנשארו במעגלים החברתיים הרגילים שלהן, בחלק גדול מהמקרים בעיירות פיתוח. הרב גרינר מנסה לאפיין חלק מההבדלים במנטליות: "החבר'ה האלה מאופיינים בחיבור עמוק וחם למסורת, אבל לאו דווקא על-פי ההרגלים וההקפדות שר"מ דתי-לאומי טיפוסי הורגל אליהם. הכוונה היא לא לרמה הדתית דווקא – היום כבר אין צורך לפרט על הידרדרות מבחינה דתית בקרב כל סוגי האוכלוסייה, האשכנזית והספרדית ושאר הגוונים – אלא שאחרי הכול מדובר בדפוסי התנהגות, או בהרגלים שונים. בחור אחד סיפר לי שהחליט לקנות חולצה חדשה לכבוד שבת, ובהתלהבות שלו קנה מה שהוא מכיר כחולצה יפה. זו היתה חולצת שבת שחורה... קשה להאמין, אבל כשהר"מ שלו ראה את החולצה הוא פשוט העיף את הבחור ממוסד הלימוד, מחשש שיהרוס את אווירת השבת במוסד...".

תהליכים רוחניים שונים

בחלק מהמקרים נוצרים מצבים אבסורדיים, שבהם אחרי שבבתי הספר התיכוניים הצליחו לשכנע נער להגיע ללמוד במכינה, הוא נתקל בתופעות שלעתים אף מחלישות אותו מבחינה דתית: כידוע, קיימות לא פעם תופעות שבהם נער מתבגר, בוגר ישיבה תיכונית רגילה, מגיע למכינה כדי לברר את דרכו הרוחנית וכחלק מהתהליך הוא מסוגל אף להפסיק באופן זמני להניח תפילין; לעומתו, ברוב המקרים הנער הספרדי אינו מסוגל בכלל לקלוט ביטוי מעשי שכזה לתהליכים הרוחניים שאותם הוא עובר. "כל הבירור הרוחני", מדגיש הרב גרינר, "שעושה נער ספרדי בוגר תיכון רגיל, שונה במהותו ממה שעובר על נער מתבגר בן למשפחה דתית-לאומית אשכנזית".

ראובן לוי, אחד הבוגרים: "בחור ספרדי שמבחינה דתית נחלש לא עושה מזה אידיאולוגיה, אלא יכול להישאר מסורתי. אשכנזים לעומת זאת יכולים ללכת להקצנה גדולה יותר ולתת לה בסיס אידיאולוגי".

אבל הרב גרינר מצביע על הבדלים לא רק בתחום הרוחני, אלא לעתים אפילו בהרגלים ובצריכה שמסביב: "צריך לקחת בחשבון שעבור חלק גדול מהנערים האלה, אפילו האוכל אינו דבר שקל כל-כך להתרגל אליו. שלא לדבר על התפילות, הנוסח ואפילו המנגינה שאליה הם רגילים. זה יכול להיות אפילו סוג המוזיקה. זה לא שאנחנו אומרים שצריך לייצר עכשיו סביבה ספרדית סטרילית, אלא שצריך לדעת שכדי להגיע אל האנשים האלה, שחלקם רוצה מאוד לקבל דברים אחרים – מסרים תורניים, העמקה, לאומיות וכדומה, חייבים לכל הפחות בשלב ההתחלתי להיות מודעים לצרכים השונים שיש לפעמים לסוגים שונים של אוכלוסייה.

"השוני צריך להיות בעיקר בתהליך הקליטה ובשלבים הראשונים של הבנייה הרוחנית, לאחר מכן ההבדלים הולכים ומיטשטשים. אבל בלי התחלה נכונה והבנה לצרכים השונים, הקליטה של החבר'ה האלה במכינות ובישיבות ההסדר נועדה לכישלון".

הרב יעקב פייגנבוים, ראש מכינת 'קשת יהודה': "זו עובדה, שהחבר'ה האלה לצערי לא נקלטים בצורה טובה במכינות. רואים את זה בעיניים באופן די ברור. אפשר להגיד שלא טוב לבדל ולהקים מסגרות שונות, ויש לזה כמובן חסרונות, אבל מצד שני בסופו של דבר לא נכון להתכחש לשוני, לפחות בתחילת התהליך".

לא נרגעים עד החתונה

ב'נתיב טפחות' יצרו מסלול לימודי ייחודי שיכול לשבת היטב תחת כמה כותרות: מכינה, ישיבה ואפילו קצת לימודים אקדמאיים. הבחורים נכנסים למסלול בן ארבע וחצי שנים; בשנה וחצי הראשונות הם מגיעים לבית המדרש, על כל המשתמע מכך, ובמקביל, בשעות הצהרים הם לומדים לתואר הנדסאי מחשבים. מספר מועט מהתלמידים בוחר במסלול התורני בלבד, ללא שילוב לימוד לתואר. לאחר שנה וחצי הם חוזרים למה שמכונה 'שנת משימה' – הבחורים מתחלקים לבתי ספר ביישובים באזור לפעילות חינוכית, ובמקביל הם ממשיכים בלימוד התורה ובהשלמת קורסים לתעודת ההנדסאי. לאחר מכן הם חוזרים לעוד חצי שנה בצבא, לפעילות מבצעית ופעולות אבטחה.

הרב גרינר: "ההנדסאות היא בעיקר צ'ופר להורים, שברובם רואים במסלול נטול תעודה מקצועית בזבוז זמן. הנקודה המעשית חשובה מאוד למשפחה ספרדית. במשפחה ספרדית, הדמות ההורית והמשפחתיות חזקה הרבה יותר מאשר במשפחה האשכנזית. לילדים חשוב מאוד מה ההורים והאחים יאמרו, הרבה יותר מאצל האשכנזים".

גיוס תלמידים הוא אחת המשימות המורכבות שעומדות בפני 'נתיב טפחות', שכן הם פורצים ל'שוק' שרמת המודעות שלו ללימוד תורני לפני הצבא קטנה מאוד. אך כבר עכשיו ניכר שככל שעוברות השנים נעשית המלאכה קלה קצת יותר. בשלב הראשון משכנעים אותם בעבודה פרטנית מאוד לדחות את הצבא, ולו בשביל להחליט באופן מושכל על עתידם, שכן להתגייס תמיד אפשר. אך כאן רק מתחילה המלאכה – ב'נתיב טפחות' משקיעים המון כסף, זמן ואנרגיה כדי שגם אחרי שבחור החליט שהוא רוצה להגיע לנסות, זה אכן מה שיעשה. שהרי כאמור בדרך-כלל ההורים אינם מעודד, ובטח לא החברים, כך שנתק קטן בקשר עלול לגרום לאיבוד התלמיד. וכך ממשיך המתח בדבר הישארות התלמיד עד לאחר החגים, אז בדרך-כלל מתייצבים העניינים.

"האמת היא שבשלב הזה רק מתחילים", מבהיר הרב גריינר. "אף אחד לא באמת מדמיין ששנה אחת מספיקה כדי לשנות אנשים מהקצה אל הקצה. אנחנו לא מאמינים בזה. מבחינתנו, הקשר ממשיך באופן אינטנסיבי בצבא וגם הרבה לאחריו. ולמען האמת, אנחנו לא רגועים עד אחרי החתונה של הבחור – זה מבחינתנו שלב שבו אנחנו יודעים שסיימנו".

הלכה למעשה


הרב גרינר: "עם כל הכבוד הרב שיש לנו כמובן לרב עובדיה יוסף, יש לנו בפירוש מטרה להעמיד את הרב מרדכי אליהו כדמות ההלכתית של הבחורים האלה, כי ברור שמי שנחשב בעיניהם אוטוריטה הלכתית בנושא הלכות שבת, הם ישמעו גם מה יש לו לומר בנושא ארץ ישראל"
הלימוד כסוגיה המרכזית ב'נתיב טפחות' עבר גם הוא התאמה. ברור שאי אפשר היה 'להפיל' על החברה האלה טקסטים כבדים של הרב קוק, כשהם בקושי יודעים במי מדובר.

הרב גריינר: "אני זוכר כיצד כשהכנתי את השנה הראשונה – צילמתי לי חוברות שלמות של מאמרים של הרב קוק, שהיה לי ברור שאי אפשר להיות בישיבה ולא ללמוד אותם. סידרתי הכול ככה מראש, הכול מהודק ומוכן. החוברות האלה עד היום מחכות באחד המדפים...

"החלטנו מראש שאנחנו לא מוותרים על כלום, אבל הכול בהדרגה. גם לימוד הגמרא הוא דבר שאנחנו לא מוותרים עליו. כל אחד בקצב שלו ולפי הרמה האישית, אבל גמרא היא חלק חשוב מאוד בלימוד. שיעורי אמונה תופסים כמובן חלק חשוב בעולם הלימוד, רק שגם כאן ניכרים הבדלים באופן הלימוד. השאלות שעליהן דנים הן שונות, לרוב פחות מתריסות. כמעט אין לנו צורך לעסוק בשאלות אמונה מסוג מציאות ה' בעולם. את הרב קוק אנחנו מתחילים ללמוד בשלב מתקדם יותר, אחרי שהם שומעים עליו המון, והוא מצוטט המון, והוא מקבל את המקום הראוי בתודעה של התלמידים. זה בכל פעם משמח אותי, לראות בוגרים בוחרים לעצמם לקנות דווקא ספרים כמו 'עין איה', 'אורות' וכדומה".

מי שהיה פעם בבית כנסת ספרדי, יודע שבין מנחה לערבית לא אומרים 'דבר תורה', אלא דנים בהלכות מעשיות. "ספרדים מחוברים מאוד לצד המעשי", מסביר הרב גריינר. "יש בזה משהו מאוד טבעי. להלכה יש מקום נכבד מאוד בלימוד אצלנו. מה שלא לוקחים לעתים בחשבון הוא שהעיסוק ובניית הסמכות ההלכתית טומנים בתוכם בסופו של דבר גם את המנדט לפסוק בדברים אידיאולוגיים-לאומיים. כך שעם כל הכבוד הרב שיש לנו כמובן לרב עובדיה יוסף, יש לנו בפירוש מטרה להעמיד את הרב מרדכי אליהו כדמות ההלכתית של הבחורים האלה, כי ברור שמי שנחשב בעיניהם אוטוריטה הלכתית בנושא הלכות שבת, הם ישמעו גם מה יש לו לומר בנושא ארץ ישראל. האבסורד הוא שהעולם התורני הספרדי במקורו הוא עולם מאוד ציוני ובריא – תמיד היה ברור שמגיעים לכאן לארץ ובונים אותה ומשרתים בצבא, אלא שבגלל שנרדמנו קצת הם קיבלו את התפיסות הלאומיות שלהם מגורמים אחרים".

בכלל, כך מתברר, קשה לרבים מבוגרי התיכונים לקלוט שגם בעולם הציוני-דתי יש גדולי תורה. רבים מהם גדלו על המראה החרדי כמראה הבלעדי המזוהה עם דמות הרב. 

הנתיב הקרבי

גם בנושא הצבא, עושים ב'נתיב טפחות' עבודה יסודית ומקיפה, שמטרתה להוציא את השירות הצבאי מהסטטוס המינורי שלו, ותחת זאת לבנות אצל התלמיד תודעה שמדובר במצווה, וממילא יש להשקיע בה בהתאם. צריך לזכור שרוב בוגרי התיכונים המקיפים אינם מגיעים מחברה שמעודדת שירות צבאי בהכרח, אלא מתייחסת לכך כאל משהו שצריך לעשות, לסיים ולהמשיך הלאה, ל'דברים החשובים בחיים'.

ראובן לוי מתאר את התהליך שעבר: "בכל מה שקשור לצבא, השתנתה לי התפיסה לחלוטין. אמנם ידעתי תמיד ששירות צבאי אעשה כמו שצריך, אבל כאן לראשונה נתנו לי כלים להסתכל רחב יותר, להבין אולי קצת מה זה עבודה למען כלל ישראל. כשאתה משרת מתוך תודעה שאתה עושה מצווה, זה עושה את השירות אחר לגמרי".

לעתים הדבר מגיע לכך שבעקבות העלייה במוטיבציה, לאחר שנה וחצי בישיבה נתקלים התלמידים בבעיות שיבוץ, כשבסוף שנה בחור רוצה מאוד להעלות את הפרופיל ואת הקב"א שלו כדי לשרת בנח"ל המוצנח, שבו משרתים כל חבריו למחזור, ואז נעשית עבודה מאומצת מול הגורמים הצה"ליים להעלות את הנתונים שנרשמו בצווים הראשוניים.

בתחום הצבאי יש ל'נתיב' בהחלט קבלות – תוך שמונה שנים הם הצליחו לייצר לא מעט מפקדים, ובין המחזורים השונים פזורים מצטייני פלוגות, מצטייני מחלקות וסמלים רבים.

לא לוותר על השורשים

למי שלא יודע, נושא השירה בשולחן השבת בחלק מהישיבות בכלל עובר לאחרונה שינוי קטן ומעניין. עוד ועוד ישיבות אשכנזיות מאמצות פיוטים לרפרטואר שירי השבת שלהם. הדבר בולט בעיקר בקרב ישיבות בעלות גוון חסידי. אבל ב'נתיב טפחות', כל נושא השירה קיבל ממש גוון קרנבלי – החבר'ה האלה מכירים ונושמים פיוטים ספרדים בלבד מהבית, אך מצד שני מתגלה אצלם חיבה מעניינת מאוד ל'שירים האשכנזיים', כפי שהם מכנים את השירים שמלמדים אותם בכל שבת הר"מים שלהם. אפשר בקלות לדמיין שהסנכרון המוסיקלי הזה עושה רק טוב לשולחן.

אבל לא רק לשולחן הרוחני – מרים כהן, הבשלנית הטריפולטאית של הישיבה, מקפידה לפנק את החברה בקוסקוס ובקציצות שהם מכירים מהבית, אבל לא מוותרת להם לאכול מהסיני המוקפץ ומהעוף בדבש שלמדה מאשתו של הרב גריינר.

"אני אשכנזי, מבית סוּפר אשכנזי", מתוודה הרב גריינר, "ואני אומר לך שהחום והעוצמות שקיבלתי מהמגע עם החבר'ה האלה זו מתנה שאני לא יכול היום לדמיין את עצמי בלעדיה. אתה מגלה שיש משהו מאוד טבעי, מאוד ארץ ישראלי בתורה הספרדית. מה שינקת מאבא ואמא שלך זה דבר שאתה יום אחד תחפש אותו, ואת זה אני אומר גם לאשכנזים וגם לספרדים. מי שמפנה עורף, או לחילופין אם אנחנו כמחנכים נגרום למישהו להפנות עורף לעבר שלו ולצביון החיובי שממנו הוא מגיע, גם הנער וגם המחנך יסבלו מזה.

"יש דברים שכמובן צריך לשנות בכל אחד, אבל אף אחד לא יכול לחשוב שהבדלים תרבותיים הם בהכרח יתרונות או חסרונות. צריך ללמוד אחד מהשני, זו אפילו חובה, אבל לא לטשטש. כל העולם יפסיד אם יהיה טשטוש. אבל כמובן שמעל הכול אנחנו שייכים לעם ישראל – אסור שהעדתיות תהיה עיסוק כשלעצמו".
 

"אני אשכנזי, מבית סוּפר אשכנזי", מתוודה הרב גריינר, "ואני אומר לך שהחום והעוצמות שקיבלתי מהמגע עם החבר'ה האלה זו מתנה שאני לא יכול היום לדמיין את עצמי בלעדיה. מי שמפנה עורף, או לחילופין אם אנחנו כמחנכים נגרום למישהו להפנות עורף לעבר שלו ולצביון החיובי שממנו הוא מגיע, גם הנער וגם המחנך יסבלו מזה"
על אופן בחירת הר"מים אומר הרב גריינר: "חוץ מר"מ אחד שהוא ספרדי מבינינו, חלק גדול מאיתנו אשכנזים או מעורבים. היה תקופה שחיפשנו רק ר"מים ספרדים, היינו ממש בלחץ מזה, ואז הבנו שזה לא נכון. החיבור צריך להיות ממקום אחר, וכאן אני אומר על האשכנזים שהמעלה הגדולה שלהם היא פתיחות. אשכנזי הרבה יותר פתוח לשינויים מספרדים, ואם יש קריטריון שעל-פיו אנחנו בוחרים ר"מים, זה אולי המרכזי – פתיחות אמיתית".

ראובן לוי, אחד הבוגרים: "יחד עם השמירה על הצביון, אני לא אוהב שעושים יותר מדי עניין מלהיות ספרדי. תהיה ספרדי וזהו, לא צריך להדגיש. יש הרבה דברים באשכנזיות שהם חשובים מאוד, ואני שמח מאוד שלמדתי. ההתעקשות בלהדגיש את הספרדיות בכל דבר מגיעה לפעמים מתוך מקום ישן של הרגשת קיפוח, שאני לא מתחבר אליו. למדנו כאן להיפתח, וזה הכי חשוב. ב'נתיב' יש משפחה, יש יחס אישי, אין לי ספק שהחיים שלי קיבלו משהו אחר, שאני יודע שלא הייתי מקבל בשום מקום אחר".

הרב גרינר מסכם: "הרב ויצמן חינך אותנו תמיד להסתכל על האדם שעומד מולך מהמקום שבו הוא נמצא. הסוג הזה של האוכלוסייה לא מוכן ולא רוצה, וכמובן שבצדק מלא, לוותר על צביונו. הוא לא ייתן לאף אחד להשכיח ממנו את ההרגלים ואת התפיסה התרבותית שלו, אבל אם מגיעים ממקום נכון הוא מוכן לקבל יותר מרבים אחרים".

העבודה שעושים 'מעגלים', 'נתיב טפחות', קריית מלאכי, בית אל ודומיהם, על התוצאות שהם משיגים, מרשימה בהחלט, אך חשוב לדעת שמבחינה כמותית – וכנראה שזה גם קשור לבחינה האיכותית – בשדה ה'עמך', הפריפריות, הספרדים או איך שתקראו לאותה אוכלוסייה הקרובה כל-כך אידיאולוגית לתפיסה הדתית-לאומית, יש עוד המון מה לפתח.