בשבע 262: הצגה שוברת חופות

בהצגה מצחיקה מאוד ועצובה מאוד, מביא תיאטרון 'עמוקה' נגיעות מעולמו של הרווק הדתי המתבגר.

יפה גולדשטיין , כ"ט בתשרי תשס"ח

הצגה: "ניסים ונישואים", תיאטרון עמוקה

זו לא גרסה חדשה של הגששים, וגם אל תצפה להומור ישראלי עכשווי נטו, שמלווה בציניות אכזרית גם כלפי החלשים.

את ההצגה המצחיקה-מעציבה עד דמעות 'ניסים ונישואים" מעלה קבוצת התיאטרון של אהרן יוקל, עידו לווינגר ויונתן בילט, שגם כתבו יחד את המערכונים. שם התיאטרון, איך לא, 'עמוקה', כבר שולח קריצה, גם אם ספק-סרקסטית, לעבר הציון שנחשב לסגולה לזיווגים.

ההצגה צמחה מהזמנה להכין מופע מערכונים לערב אימפרוביזציה לפנויים פנויות באוניברסיטת בר אילן, שארגנה יהודית שילת לפני כשלוש שנים. המופע, שהתכוון להיות חד-פעמי, הוכיח את עצמו לא רק כהצלחה מסחררת, כשהתגלגל להצגה שרצה 60 פעם וביקוש שלא מתמעט עד כה, אלא גם כאינדיקציה לאקטואליות הגדולה של הנושא.

לפחות שניים מאנשי 'עמוקה' הם מקצוענים עם תעודות וניסיון. יוקל הוא בוגר בית הספר למשחק 'ניסן נתיב', ולוינגר הוא בוגר התוכנית של השחקן שולי רנד. בילט כביכול הוצנח רק מהסגל של ישיבת 'מקור חיים' ושל בית המדרש להתחדשות, לאחר שהשתלם אצל הבמאי יהודה מוראלי, אבל הוא מתגלה ככוכב קומי ענק, שמצליח ללא מאמץ להצחיק עד כאב בטן: "אני צאצא של ר' נפתלי מרופשיץ, שהיה בדחן גדול".

בפתח המופע פוצחת דמות יהודית קומית במונולוג רב תלונות, על מצב הזיווגים בחברה הדתית-לאומית. הדמות שאותה מגלם יונתן בילט, כמין הכלאה בין שדכן בני-ברקי ודמות שלום עליכמית מהעיירה, מזדהה כהתגלמות האנושית של  הבת קול, המכריזה על הזיווג 40 יום קודם הלידה. ולא סתם בת קול, אלא זו המתמחה להוותה ב'מזרוחניקים', שזיווגם קשה  הרבה יותר מקריעת ים סוף הרגילה של זיווגים. מה שאומר שלעומת עמיתיה, הנהנים בלי מאמץ מסעודות חתונה כיד המלך במגזר החרדי, זו זוכה רק לעתים נדירות, ואחרי הרבה קשיים וחיבוטי נפש, להתענג על פירות עמלה בסעודת חתן וכלה...

ההצגה הגדושה בשנינויות, עושה פארודיה על הפער בין המודעות העצמית הגדולה של הצעירים היום לבין מערכת המפגשים, הממשיכה להתקיים בנוסח מפעם. אחת הדמויות היותר מצחיקות היא דמות המרצה הטיפוסי, שפיתח במכון שלו מערכת גרפים "שתעזור לכם לצאת מ'הבעיה'". הוא מציג אותם על לוח, בעזרת מחשב שאותו הוא מזין  בנתונים מעורפלים. בילט יוצק לתוך הדמות הגרוטסקית הזאת את כל התסכול נוכח חוסר ההבנה של ה'בעיה', שעליה, הוא אומר,  מדברים כמו על 'המחלה'.

קטע מצחיק מהווי היומיום של  בחור ישיבה חושף את השבר שעובר רווק ברגע שחבר 'עובד עליו' שהתארס. הוא כמובן מציף את ה'מאורס' באינספור מזל טובים לוהטים והשתתפות נלהבת בשמחתו, אך ברגע שמתברר שהכול מתיחה הוא מצליח לסחוף את  הקהל באושר הגדול שמציף אותו על כך שלא הושאר לבדו בזירה.

בקטע אחר יוצא צייד עם רומח, המכוון כל פעם לבחורה אחרת. כרווק נצחי הוא פוסל אותן בזו אחר זו, עד שהוא מפנה לבסוף את החוץ כלפי עצמו, לומר לך שאחת הבעיות היא הקושי להיפרד מהרווקות.

צחוק צחוק, אבל כזה שמזמן הוא כבר ממש בכי. וזה מתגבר בקטעים כמו  המפגש הפיוטי אבל קשה של הרווק בן ה-34 עם 'מר יומולדת', או של הרווק שהתקבע ברווקות נצחית ועגמומית. לא רווקה ולא שתיים ניגבו שם בסתר כמה דמעות מרדניות, בעוד הקהל מתפקע מצחוק.

היום אומר לי בילט בבדיחותא שהמטרה המרכזית של המופע הושגה, כי הוא  שימש שדכן בין  לוינגר, הרווק הניצחי, לבין צעירה שצפתה בו בהצגה, ביררה עליו, ארגנה מפגש והצליחה בחסדי שמים להובילו לחופה – מה שמוכיח את הטענה שמודעות ועיסוק בנושא מגבירים את הסיכוי להיחלץ ממנו.

להומור הזה יש הרבה יותר גבולות מלהומור הישראלי הנפוץ. למשל בוויתור על פארודיה על דייטים, שהם  אוצר בלום לבדיחות, "כי לא צוחקים על מה שדורש תקווה והשתדלות". לכן הקומיקאים הללו, שממשיכים ללטש את ההצגה מתוך קשר מתמיד עם רבנים כמו הרב זינגר והרב שטיינזלץ, אינם מסיימים אותה בהשתחוויה לקהל, אלא בהרמת ידיים לשמים.