בשבע 262: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ט בתשרי תשס"ח

הטרגדיה של כולם

כמה סמלי וכמה עצוב, שפטירתו של העיתונאי ישראל סגל ליבתה את האש הבין-דתית שהצית סיפור חייו. האח החרדי שנעדר מההלוויה ולא ישב שבעה; החברים מהתקשורת שחיפשו הפי-אנד משפחתי קיטשי ותקפו את בני משפחתו של סגל ז"ל על קשיות עורפם (וכפי שניסחה זאת ג'ודי ניר-שלום-מוזס בדרכה מעוררת התהיות התיאולוגיות: "אם אלוקים היה יכול, הוא היה יורד ונותן להם מכות"); ובתווך – הציבור הדתי לאומי, שספר את השורות בעיתון וגילה לכעסו כי סגל גבר על הרב אברהם שפירא בשתי שורות וחצי.

מרוב התכסחויות ועימותים על רקע אידיאולוגי או אישי, מעט נשכח הסיפור האנושי הלירי ורב ההוד, שנדמה כאילו נלקח דווקא מעולם המחזות השייקספיריים. בתוך זמן קצר, דילג סגל מדמותו של המלט, הרואה את אביו בחיזיון, לדמותה של יוליה, החוזרת מן המתים רק כדי לשוב אליהם שנית. מסלול המוות של סגל - מורכב ומלא תפניות כמסלול חייו – היה צריך לנגוע בעצב החשוף של כולנו, בני התמותה, ולהוביל אותנו להרכנת ראש ולהתעמקות פנימית. אבל כמי שמדחיקים כל העת את השבריריות של חיינו לטובת סכסוכים ארציים מייבשים, גם הפעם מנעו מעצמם אלה שנותרו בחיים דיון רגיש והוגן בשאלות הקיומיות, וכל שנותר הוא להתעסק בשאלת "כן רצה להתפייס, לא רצה להתפייס". גם כן חיים.

זכרונותיו לא לברכה

"העיתונאי האחרון" הספידה אותו כותרת באחד העיתונים (כותרת שבוודאי נקרא בשנים הקרובות עוד עשרות פעמים על עיתונאים אחרים). חבריו מעידים עליו שהיה פילוסוף ואינטלקטואל, חכם וחריף מאין כמותו. העילוי מהישיבה, כך אומרים, נותר עילוי גם לאחר שעזב אותה. ולמרות כל הידע והחדות, הכישרון והניסיון, הציבור יזכור את ישראל סגל בעיקר כחרל"ש (הגרסה החרדית לדתל"ש) וכמי שלא הפסיק להתכסח, ורבאלית וספרותית, עם אחיו המשגיח והעולם שממנו בא.

ראוי הדבר לשמש תמרור אזהרה לכל הדתיים לשעבר, ובעצם לכל ה'לשעברים' מכל סוג, אלה שאינם מניחים לעבר אלא מתעקשים לאחוז בו באובססיביות, לרדוף אחריו גם כשהוא כבר מזמן הפסיק לרדוף אותם. אמנים וסופרים יכולים ואף חייבים להשתמש בזיכרונותיהם ובמטען שספגו לצורך יצירתם. אבל אם כל חייהם יתבססו על התבוססות באותם ימים, זה יהיה גם הזיכרון שיותירו אחריהם. ואגב, בניגוד למה שמספרים להם הפסיכולוגים, ספק אם כתיבת ספרי התחשבנות רבי מכר היא זו שתביא מרגוע לנפשם.

הראשון לעיתון

חדי העין שבין הקוראים הבחינו בוודאי, שעד עתה הקדשתי שני אייטמים שלמים לישראל סגל, ואפילו לא פסקה אחת לרב אברהם שפירא זצ"ל. לפני שיגיעו התגובות הנזעמות (והתלונות על נפוטיזם), אני מבקש להזכיר כי מדובר בעיתון. לא מאמר אקדמי, לא ביוגרפיה ספרותית, לא טופס המלצה לפרס נובל. כו-לה עיתון. ובעיתון, מה לעשות, סדרי העדיפות שונים מאלה של ספרי הקודש.

אז לא, ישראל סגל לא היה חשוב או משפיע יותר מהרב שפירא, כפי שבר רפאלי לא חשובה יותר מפרופ' ישראל אומן, יבדלו שניהם לחיים ארוכים. אבל במדיום להמונים, "חשוב" אינו הדבר היחיד החשוב. דמותו של סגל היתה מוכרת וקרובה יותר לרבים, מתוקף ביקוריה על מסך הטלוויזיה בביתם, וסיפור פטירתו בוודאי היה עסיסי, דרמטי ומעורר את מיצי הכתיבה יותר מזה של כבוד הרב. וכן, הוא גם היה חברם למקצוע של עורכי העיתונים, למה לא? מי מאתנו לא מעדיף לעסוק בקרובים לו?

ולכן צריך להתבגר, לנהל את מלחמת התרבות בעולם החינוך, ולא על ידי ספירת שורות בעיתונים, שהן רק קצה זנבה של בעיית הערכים בחברה. כשהעולם יהיה מחונך יותר, רבי יהודה הלוי יזכה ליותר אזכורים בעיתון מאשר יהודה לוי. עד אז, זכרו שזה בסך הכול עיתון.

חמסה עלינו

א. במהלך חוה"מ הסוכות קראתי מודעת ענק על לונה-פארק ענק לא פחות שנפתח בכפר חב"ד. בין האטרקציות והמתקנים שפורטו שם (מתנפחים, מתכווצים וכאלה), הופיעה גם אטרקציה עם שם מפתיע: "אוניית טיטאניק". רגע, ומה עם מעבורת החלל קולומביה? ומגדלי התאומים? והגולאג? להם לא מגיע להיות בלונה-פארק? 

ב. בגלל תקופת החגים, כמעט פספסנו את אירוע העשור בפוליטיקה הישראלית: פרישתו של פרופ' שלמה ברזניץ מהכנסת. נותרנו יתומים. מי בכלל יצביע קדימה עכשיו, לאחר שפרופ' ברזניץ פרש? רק אל תגידו לי שגם מיכאל נודלמן עומד לפרוש, כי בזה אני כבר לא אוכל לעמוד.

ג. לפחות היה מחכה קצת, עד שהיינו לומדים אם זה ברזניץ או ברנזיץ, ומי בכלל הרשה לו להסתובב חופשי מחוץ לאקדמיה.

ד. אבל אל דאגה: ברזניץ (או ברנזיץ) הוא הח"כ הרביעי מקדימה שפורש מהכנסת בתוך פחות משנתיים. אם זה יימשך כך, בסופו של דבר נראה בכנסת "איצים" אחרים, מוכרים לא פחות מהפרופסור המכובד: שלמה גרביץ (מקום 43 בקדימה בבחירות האחרונות), סלומון אברמוביץ (61) ושמואל שטרולוביץ (69). בכלל, אנשי קדימה יכלו להתחלף בשמות ולא היינו מרגישים.

ה. מבזק DVD: למרות מסריו הבעייתיים בנושא "המתת חסד", ולמרות שקראתי ושמעתי עליו הכול עוד לפני הצפייה, 'מיליון דולר בייבי' הוא סרט טוב ואנושי שזכה בצדק בכל ארבעת האוסקרים שלו. ובשתי מילים: מורגן פרימן.

יודע את מקומי

"תודה רבה. הפרס הזה באמת לא מגיע לי. אני מודה לכולכם... מה זה, הפסקת חשמל? מה החושך הזה? רגע, איפה אני? שמישהו ישתיק את החושך ויכבה את הבכי של התינוק. היי, אני בחדר השינה. יקירתי, הילדה התעוררה! יקירתי? טוב, אני קם, אבל בפעם הבאה - אל תעשי את עצמך ישנה. איי, אחחחח! מי הזיז לכאן את המיטה? אוי, אני בכלל לא בכיוון הנכון. רגע, חמודה, אבא בא!!!

"איפה הידית של הדלת הזאת? אולי אדליק את האור? לא, אז כולם יתעוררו. הממ, רעיון מפתה... לא, עדיף להרדים אותה מהר ולחזור לישון. איפה הקיר? קיר, קיר, כיסא, קיר, עוד מעט נגיע למיטה... איייי! למה תמיד משאית צעצוע באמצע החדר?! להפסיק לבכות, חמודה, אבא פה. אמרתי להפסיק לבכות, לא להתחיל לצרוח. לא, אמא עכשיו ישנה. כן, גם אני רוצה אותה עכשיו, אבל היא ישנה.

"למה את בוכה? למה התעוררת? מה? אני לא מבין אותך. למה התעוררת? אמביפורלמבטיפה? נו בטח, עכשיו אני מבין הכול. את רוצה אולי לשתות? לא רוצה? אז אנחנו חוזרים לישון. מה? לשתות מים? בסדר, אני הולך ומביא מים. את לא רוצה מים? מיץ תפוחים? בסדר, מיץ תפוחים בדרך. לא רוצה מיץ תפוחים? את יודעת איך קוראים לי? כי אני לא יודע.
"את רוצה 'ליטופי' במיטה? בידיים? טוב, אני ארים אותך. זה רק אני, או שהלילה מוסיף לך עשרה קילו? טוב, שימי את הראש על הכתף ותישני. ליטופי במיטה? טוב. הנה ליטופי. לא היה פה כיסא קודם? הגב כבר נשבר לי. אל תסתובבי, כי הזרוע מתעקמת לי. תירדמי כמו שאת. אני רק אשב פה רגע. לא לשבת? אם לא אשב על הכיסא, בסוף עוד אתעורר באמת. תעצמי עיניים, בבקשה! לי-לה טוב / לבובה / לי-לה טוב... כדאי לך להירדם, אחרת אני ממשיך לשיר.

"היי, את עדיין ערה? תרימי שתי אצבעות אם כן. הנה, אפשר כבר לצאת... איי, יימח שמה של המשאית הזאת! זה לא העיר אותה. יופי, מתוקה, את נוחרת יופי. ילדה של אבא. טוב, אני חוזר לחדר השינה. רק לעצום את העיניים ולהמשיך בחלום הנפלא ההוא. איך מגיעים למיטה? הנה, רק אמצא את התנוחה ואפהק קצת. אהההה... אוי, היא שוב בוכה. יקירתי, קומי! לא, זה לא היה מרפק, חלמת את זה, אבל תורך לקום.

"אז איפה הייתי. כן, תודה רבה לכולכם. אתם אוהבים אותי, אתם באמת אוהבים אותי".