בשבע 262: שירת הדחליל

חגית רוטנברג , כ"ט בתשרי תשס"ח

שלום ילדים. אני אמנם לא נראה כמו כל החברים שלכם, אבל בכל זאת כדאי לכם לשמוע מה שיש לי לספר. נכון, השיער שלי עשוי מקש יבש, הבגדים שלי הם סמרטוטים ישנים ואני מחזיק ביד מגרפה חלודה – ובכל זאת אני מבין קצת מה קורה סביבי, והשנה קרה אצלנו בשדה משהו מוזר מאוד.

כמו שבטח כבר הבנתם, יש לי תפקיד מאוד קשה ואחראי: אני הדחליל הראשי בשדה הגזר של גדעון החקלאי, במושב פרי וירק. בכל יום ויום, מהזריחה ועד השקיעה, ואפילו בלילות, אני חייב לעמוד בשמש ובגשם ולסלק את כל המזיקים שרוצים לאכול מהגזרים של גדעון. את הציפורים אני מפחיד באמצעות המגרפה והן בורחות, אבל לפעמים באים גנבים באמצע הלילה, שבכלל לא מפחדים ממני, ופשוט ממלאים שקים בגזר, בלי שאני מצליח לעשות כלום.

בקיצור, כבר שש שנים שאני עובד אצל גדעון ושומר לו על הגזר, והוא ממש נחמד אלי, וכל שנה תופר לי בגדים חדשים. גדעון, אם אתם רוצים לדעת, הוא חקלאי חרוץ מאוד: הוא קם כל בוקר בשעה ארבע, עוד לפני שהשמש זורחת, וכל היום עובד בשדה: זורע, חורש, מנכש עשבים ובסוף השנה קוטף את הגזר היפה שצמח לו. הוא חוזר הביתה רק כשהכוכבים כבר מנצנצים בשמים.

בוקר אחד, זה היה אחרי לילה ארוך ומעייף של שמירה, חיכיתי לגדעון בקוצר רוח. הייתי צריך שהוא יעזור לי ליישר את היד, אחרי ששתי ציפורים גדולות התיישבו עליה. השמש כבר שלחה קרניים באופק המזרח, אבל לא ראיתי את קצה הנעל של גדעון בשדה. התפלאתי מאוד: מה קרה לגדעון? הוא אף פעם לא מאחר לעבודה! חשבתי שאולי השעון המעורר שלו התקלקל והוא קם מאוחר יותר. המשכתי לחכות, והיד כאבה לי מאוד. השמש עלתה והאירה על המושב, אבל גדעון לא נראה באופק. עכשיו כבר התחלתי לדאוג באמת: אולי הוא חולה? אולי נשברה לו הרגל? אולי מישהו חטף אותו? מרוב דאגה ומחשבות הראש שלי נפל קדימה ונתפס לי הצוואר.

אחרי כמה שעות שמעתי מרחוק קול מוכר: "בוקר טוב, יהושע". היה זה קולו של גדעון, שדיבר עם השכן. "חכה לי, אני בא איתך לשיעור בבית הכנסת". שיעור בבית הכנסת? התפלאתי, במקום להתחיל לעבוד בשדה?! לא הבנתי מה עובר על גדעון.

אבל גדעון המשיך לא להגיע לשדה גם בימים שלאחר מכן, בלי להסביר לי כלום. הציפורים ניקרו בחדווה את הירק, ולגדעון לא היה אכפת. בכל בוקר הוא צעד בשמחה כזו לבית הכנסת, לשיעור.

אבל הכי גרוע היה היום שבו הגיעו לשדה עשרות ילדים ומבוגרים ופשוט התחילו לקטוף מכל הבא ליד, באין מפריע. "לכו מכאן!" צעקתי "זה לא השדה שלכם. באיזו רשות אתם קוטפים את הגזר? תבקשו רשות מגדעון!" אבל אף אחד מהם לא שמע אותי. לפתע ראיתי את גדעון עובר שם, בדרך חזרה מהשיעור. "גדעון", ניסיתי לקרוא לו. "תראה, הם לוקחים לך הכול, תעשה משהו!" גדעון כאילו לא שמע אותי. הוא חייך ונופף לאנשים לשלום, ואפילו הראה להם איפה יש עוד גזר.

לפתע ראיתי את גדעון מתקרב אלי בחיוך רחב, ואומר משהו כמו "שמיטה!".

בלי הקדמות מיותרות, הוא שלף אותי מהאדמה והעמיד אותי בצל, ליד המחסן. "שנת שמיטה, גם לך מגיע חופש!" אמר לי בחיבה וטפח על גב הקש שלי. גם אני חייכתי. לא יודע בדיוק מה זו השמיטה המופלאה הזו, אבל קצת חופש מהעבודה בשדה לא מזיק אפילו לדחליל כמוני...