בשבע 262: אבלות של כלל ישראל

בימי ה'שבעה' שנתאחרו לאחר החג, גדשו אלפים את בית משפחת האבלים בירושלים, גדולי תורה לצד תלמידים צעירים.

שמריה גרשוני , כ"ט בתשרי תשס"ח

מילות הניחומים הידועות 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים', נשמעו השבוע מאות ואולי אלפי פעמים בבית משפחת הרב שפירא בירושלים. את הביטוי המוכר כל כך, פירש בשעתו הרב שפירא עצמו, והסביר: "אימתי המקום מנחם את האבל? כאשר הוא בתוך אבלי ציון. רק כשהאבל הוא מתוך האבל הכללי של ישראל".


בחור בישיבה תיכונית שהיה במשבר נפשי קשה, סיפר כי בליל פורים עלה במדרגות של ישיבת 'מרכז הרב', וכשראה את הרב שפירא יורד במדרגות, נעמד ביראת כבוד. הרב שפירא נעצר, התבונן בו וברכו בברכת פורים שמח. "מאז", סיפר הבחור "הרגשתי שיש תקווה, וחזרתי לעלות בקודש מאותו תהום בו הייתי שרוי"
האבל על מותו של הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, אינו רק האבל הפרטי של בני משפחתו, הוא גם אינו רק אבל של תלמידיו הרבים. האבל הוא של כלל ישראל. לכלל ישראל אבד זקן תלמידי החכמים של הדור (שהיה מבוגר מהרב אלישיב והרב שטיינמן, וכמובן שמהרב עובדיה יוסף שיבדל"א). לציבור הדתי אבד מנהיגו, מתווה הדרך שלו, ההולך בראש המחנה. לתלמידי ישיבת 'מרכז הרב' (מאלו שלמדו לפני חמישים שנה, ועד אלו שרק בשנה האחרונה חבשו את ספסלי הישיבה) אבד ראש ישיבה ופוסק גדול.

"בבית האבל", אמר פעם הרב שפירא "שורה שכינה. לכן לעיתים מתחדשים שם חידושים יותר מאשר במקומות אחרים". ובבית האבל של בני הרב שפירא, על אחת כמה וכמה שהתחדשו חידושים. אלפים עברו השבוע בסלון הדירה הצנועה, בבניין הסמוך ביותר לישיבת 'מרכז הרב'. ארבעת הבנים, ממקום מושבם הנמוך, מקבלים רבנים, דיינים וראשי ישיבות מהשורה הראשונה שמגיעים לנחם, סופדים לאב גאון התורה, ומפנים מקום לתלמידי החכמים שכבר ממתינים בפתח.

הסיפורים אודות הנהגותיו ואורחותיו בקודש של הרב קולחים מכל כיוון, והבנים האבלים מוסיפים מצידם עוד מימרה ועוד מעשה של אבא. בניחום האבלים, שהתאחר לאחר החג, ניתן היה לראות בצד תלמידי החכמים גם פשוטים שבעם ובחורי ישיבה מכל הגוונים. כולם באו כדי לספוג עוד קצת מהאיש הגדול שנסתלק לישיבה של מעלה.

אחד הנוכחים מספר על ענוותנותו של הרב, שבאה לידי ביטוי בסירובו לחלק ברכות לפונים אליו. הוא נהג להתחמק מבקשות כאלו במענה הומוריסטי: "אתה רוצה ברכה, מה אתה תפוח?". בהזדמנות אחרת התבטא הרב כי צריך אות מהשמים כדי לברך, והשתמע ממנו שהוא עצמו לא קיבל אות כזה. רק אחרי שנבחר להיות רב ראשי, הסכים לברך את כל הפונים אליו (תמיד הקפיד שהמברך, אם היה זה בזמן הליכה, יעמוד מצד ימין לו).

תלמידים מספרים כי לא הסכים שילוו אותו לביתו, ללא סיבה. התלמידים לא ויתרו, והרב שפירא "נאלץ להיכנע". לפני כשנה, פנה אל התלמידים המלווים אותו ואמר: "אני לא צריך את זה, זה רק כדי שתלמדו מהו כבוד תורה".

במקום שאתה מוצא את ענוותנותו, שם אתה מוצא את תקיפותו: תקיפותו בשמירה על כבוד התורה ולומדיה, תקיפותו בשמירה על כבודה של הרבנות הראשית ועל עם ישראל כולו.

"פעם", מספר הבן, ר' שמואל "נכנס הביתה רב ותקף בחריפות כשרות מסוימת בחו"ל. אבא ממש ביזה את עצמו כשהגן על אותה כשרות". לרב שפירא, שהחשיב את מעמדה של הרבנות, היה חשוב להגן על אותו רב נותן כשרות בחו"ל כיוון שגם שימש כרב בעיירה ולא היה רק מעניק כשרות מסחרית. "אחרי שאותו רב הלך, אבא התקשר מיד לבדוק מה קורה עם אותה כשרות".

ישרותו בהלכה בלטה בכל אורחות חייו. תלמידים בישיבה מספרים כי במוצאי צומות הקפיד להיות החזן ולהתפלל בזריזות, כנראה כדי שלא להקשות יותר על המתקשים לצום. הם גם סיפרו כי מעולם לא ראו אותו נכנס לחדר, בלי שינשק את המזוזה בכניסה.

הרב יהושע מגנס, ר"מ בישיבת 'מרכז הרב', סיפר כי פעם עלה בדעתו רעיון לעשות עירובי חצרות בבניין שבו גר, כדי שהדיירים המקפידים שלא לסמוך על העירוב הסטנדרטי (שכן, ע"פ הרמב"ם ועוד ראשונים, לא ניתן לסמוך על עירוב כזה), יוכלו לפחות לטלטל בתוך הבניין. טרם שעשה צעד כזה, הוא פנה להתייעץ עם הרב שפירא, שגם הוא היה דייר בבניין. תגובתו של הרב היתה חציה ברוגז וחציה בתמיהה: "אז מה אתה אומר? שבירושלים אין עירוב?!".

ר' שמואל סיפר עוד במהלך השבעה כי משפחה חילונית במעלה אדומים ניסתה להעביר את בנה מבית ספר חילוני לבית ספר דתי. מסיבות שונות הדבר לא הסתייע והם פנו לרב שפירא שיורה להנהלת בית הספר לקבל אותו. הרב ענה שהוא דיין ולכן הוא לא יכול לשמוע רק צד אחד ולפסוק לפיו, אבל הוא יכול לתת ברכה.

הרב מרדכי נגארי, רבה של מעלה אדומים, הפטיר לאחר שמיעת הסיפור, כי הברכה אכן עזרה, "לפעמים ברכה עוזרת אף יותר מפסק הלכה".

בחור בישיבה תיכונית שהיה במשבר נפשי קשה, סיפר כי בליל פורים עלה במדרגות של ישיבת 'מרכז הרב', וכשראה את הרב שפירא יורד במדרגות, נעמד ביראת כבוד. הרב שפירא נעצר, התבונן בו וברכו בברכת פורים שמח. "מאז", סיפר הבחור "הרגשתי שיש תקווה, וחזרתי לעלות בקודש מאותו תהום בו הייתי שרוי".

סיפורים אישיים מתלמידי הרב וזכרונות ממנחמים נוספים, הלכו והצטברו במהלך ימי השבעה במחברת עבה בכריכת קרטון שהציבה המשפחה בכניסה לבית. חלק מהנכנסים והיוצאים פותחים את המחברת וכותבים עוד מעשה, עוד זיכרון מהרב הדגול, וממלאים דף אחרי דף בסיפורי מוסר של ממש. אחד מבוגרי הישיבה מתאר במחברת כי כשהיה הרב נוסע ברכב, הקפיד לקחת טרמפיסטים מבני הישיבה, והם ישבו ממש לצידו בספסל האחורי. את מנהגו זה לא שינה, גם כשכיהן כרב הראשי לישראל.

בחור אחר כותב שניגש לשאול אותו שאלה בגמרא, ונשאל על ידי הרב באיזה דף הוא נמצא כעת. כששמע הרב את התשובה, הבין שהקצב בו לומד הבחור איטי משל שאר הישיבה ולא הסכים לענות לו עד שהבחור התחייב בפניו כי יגביר את קצב הלימוד.

רגישותו של הרב באה לידי ביטוי גם בניחום אבלים. הרב הנקין, בעל שו"ת 'בני בנים', סיפר כי כשהוא ישב שבעה, בא הרב לנחמו בערבו של היום האחרון לשבעה והסביר כי כך הוא נוהג לעשות תמיד, שכן אז כמעט לא באים מנחמים ובדידותו וצערו של האבל מורגשים אצלו הרבה יותר.

גדולתו התורנית לא היתה מוטלת בספק בכל החוגים. הרב אליהו בן דהן, מנהל בתי הדין ולשעבר עוזרו של הרב מרדכי אליהו, סיפר: "הרב אליהו נבחר לבית הדין הרבני העליון לפני שהרב שפירא נבחר לתפקיד, אך מאז שנבחר הרב שפירא הוא סירב לשבת בראש הרכב הדיינים אם אחד מהם היה הרב שפירא. 'הוא יותר גדול ממני והוא צריך לשבת בראש', אמר הרב אליהו".

"פעם", מספר ר' שמואל "הגיע אל הראשון לציון הרב שלמה עמאר, תלמיד חכם בוגר ישיבת 'מרכז הרב'. כשראה את הרב עמאר, נעמד ובירך 'ברוך... שחלק מחכמתו ליראיו'. הרב עמאר גער בו והסביר שיש דרגות בלימוד התורה, יש ידיעה ויש חכמה, והברכה היא על החכמה. 'אני רק בדרגה של יודע', אמר הרב עמאר 'אבל אם אתה רוצה לברך, אתה יכול לברך רק שניים - הרב שפירא והרב עובדיה'".

הרב מרדכי אליהו סיפר כי כשהיה בחוץ לארץ יחד עם עמיתו לרבנות הראשית, הרב שפירא, בירכו עליהם ברכה זו: "עניתי 'אמן'. על הרב שפירא כי זו האמת, ועלי בבחינת 'הלוואי שאזכה'...".

כבר בצעירותו ניכר הרב במעלותיו. לתלמידיו סיפר כי במשך חמש שנים (!) שלמד בישיבת 'חברון' לא ידע אפילו מי יושב לצידו.
שלמה בנו מספר כי "כשלמד ב'חברון', איחר פעם בראש השנה לתפילה. יעצו לו ללכת למניין של הגרי"ז מבריסק, אך עד שאבא הגיע לשם, הגיעו בתפילה ל'ברוך שאמר' ואז היו סוגרים את הדלתות ולא נותנים להיכנס אחר כך. למזלו, הכהן שהתפלל באופן קבוע במניין של הגרי"ז נסע באותה שנה לתל אביב, וזקן אחד זיהה את אבא ככהן ונתן לו להיכנס. הגרי"ז, שהיה לוי, רצה ליטול לו ידיים לפני תפילת מוסף כדי שלא יהיה לו הפסק בתקיעות. אבא לא הסכים ואמר שזה הפסק גדול מדי בין הנטילה לברכה. הוא סיפר לי את זה שוב ושוב", מחייך שלמה "בהתרגשות כל פעם מחדש: 'הגרי"ז הסכים לי'. ב'רצה' החזן המתין והגרי"ז נטל לו ידיים. בתום התפילה, ביקש הגרי"ז מאבא שיבוא גם למחרת...".

ר' יעקב, בנו וממשיך דרכו בראשות הישיבה, סיפר על מורת רוחו של אביו מניסיון להקמת בית ספר לילדים שאין בבתיהם מכשירים ("אז זה היה טלוויזיה, היום זה מחשבים, ומי יודע מה יהיה מחר..."). הוא אמר: "עוד יקימו בתי ספר לבני רבנים, ואחר כך לבני דיינים, אחר כך לבני אבות בתי דין...".

גם בימים שלפני מותו לא איבד הרב את חיוניותו. ר' יעקב סיפר כי כשהרופא אמר לרב להתעורר, הרב ענה לו: "באמת, עשרת ימי תשובה, צריך להתעורר בתשובה".

שלמה: "כשהבאתי אותו הביתה על כיסא מנהלים (לא כיסא גלגלים) הוא ישר ניסה להיעמד ליד הסטנדר כדי ללמוד".
ר' יעקב: "הוא כל זמן, במצבו, ביקש שאהיה שמח". ר' שמואל מסכם ומעיד על הביטחון שהיה נטוע ברב עד ימיו האחרונים ממש: "ביום כיפור האחרון הוא עוד אמר לי: 'כל עוד נושמים, נושמים ונושמים ובוטחים בו'".