חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 262ראשיהפצה

אבי התלמידים - בגליון השבוע

על אף גדלותו בתורה וגילו המופלג, היה הרב שפירא ראש ישיבה שדאג אישית גם לבחורים הצעירים ביותר, התייחס לר"מים כאל ילדיו ממש ובימיו האחרונים ביקש למסור לתלמידיו ש"לא יהיו עצובים".
11/10/07, 14:59
חגית רוטנברג

הרב פנחס מונדשיין, כיום ר"מ ב'מרכז הרב', התוודע לישיבה בפעם הראשונה בהיותו נער בחמישית. לפלא היה בעיניו לגלות באותו ביקור את ראש הישיבה הקשיש בעל הדרת הפנים נכנס לבית המדרש ללא גינונים מוקדמים, ובמקום לפסוע אל מקומו שב'מזרח', הוא נעצר ליד קבוצת תלמידים השקועה בלימוד ומתחיל לפלפל עימם בסוגיה הנלמדת, כאילו היה אחד מהם.


הרב יהושע מגנס: "כשהיינו מגיעים בתפילה ל'אהבה רבה' הוא בכה. אני ראיתי אותו בוכה, דמעות יורדות לו מהעיניים. ראיתי אותו בוכה ומבקש 'האר עינינו בתורתך'. לא פעם ולא פעמיים. הוא לא ויתר לעצמו, הוא שאף תמיד לגדול על עצמו, שאף כל הזמן להיות יותר. הוא לימד אותנו מה זו תורה, הוא לימד אותנו מה זו תפילה"
שנים ספורות מאוחר יותר, כשהצטרף לישיבה כתלמיד מן המניין בשיעור א', התפעל שוב מהיחס האבהי שהעניק ראש הישיבה לתלמידים הצעירים: "ביום הראשון לבואנו לישיבה, כשאנחנו מרגישים כל כך קטנים במקום הגדול הזה, הוא מיד בא וכינס אותנו לשיחה. הוא דיבר על הלימוד בישיבה, ונתן תחושה שיש לנו אבא במקום הזה".

"מה יש להתנצל?"

תכונה בולטת של הרב שפירא היתה הבריחה מן הכבוד, גם מצד התלמידים. "בשנים הראשונות היינו מתקשרים אליו בטלפון כדי לשאול שאלות דחופות", משחזר הרב מונדשיין "הוא היה עונה לטלפון בעצמו, ללא משמשים". בפעם אחרת, הוא נזכר, כשמיהר לתפילה בישיבה, צעד בזריזות ועקף את הרב שפירא, שהלך לאיטו. "לאחר מכן הצטערתי על כך, ראיתי חוצפה במעשה ובאתי לבקש את סליחתו. הוא לא הבין: 'אתה צעיר אז אתה הולך מהר, אני זקן אז אני הולך לאט. מה יש להתנצל?' שאל אותי".

יחד עם עדינותו ביחס לתלמידים, הקפיד הרב שפירא ביותר על סדרי הלימוד בישיבה ותכניהם. אחד העקרונות עליהם לא ויתר היה שתלמידים צעירים יעסקו רק בלימוד גמרא ולא בהלכה. "פעם למדנו חברותא בהלכה בשעה מאוחרת בלילה. לפתע נכנס הרב לבית המדרש, עבר לידינו והציץ בספר בו למדנו. כשראה שזהו 'שולחן ערוך' הקפיד ושאל: 'מה פתאום אתם לומדים שולחך ערוך?' רק כשהסברנו לו שזה הלימוד המשני שלנו, הוא נכנס איתנו לליבון העניין שלמדנו, והתעמק בו במשך שעה תמימה". 

אחד המוסדות המפורסמים בקרב תלמידי הישיבה היה השיעור הכללי של הרב שפירא. "החוויה החלה כבר ביום שלפני מתן השיעור. היינו רואים אותו בימי שלישי הולך על מרפסת הבית מצד לצד, ידיו שלובות על גבו וכל כולו מרוכז בנושא השיעור שעמד להעביר". כמה שעות מאוחר יותר, בערב, כבר ניצב הרב בהיכל הישיבה, נושא את שיעורו בהתעוררות ובחריפות שכל: "השיעור לא היה מסודר. ראינו איך הוא מחליף מהלכים תוך כדי דיבור, פורץ דרכים חדשות. ראינו כל הזמן את המוח שלו עובד, זה היה מרתק. רבים לא הבינו את כל מהלך השיעור, אבל אפילו להבין נקודה פה ונקודה שם זה היה המון. הוא נהנה מהוויכוחים שהתנהלו תוך כדי השיעור. כל החיות שלו היתה שם, בחשיבה המיידית הזו".

את התפישה החינוכית של הרב שפירא, הכיר הרב מונדשיין מהכיוון השני כעשר שנים מאוחר יותר, כשהתמנה לר"מ בישיבה. "כשנכנסתי לתפקיד הוא קרא לי, ונתן לי סקירה ארוכה על איך הוא רואה את תפקיד הר"מ. הפסוק שהוא ציטט מספר פעמים היה 'להחיות רוח שפלים' -  לראות כל הזמן אם יש תלמיד במצוקה, לגשת אליו ולא לחכות שהוא יפנה לעזרה". הרב שפירא גם קיים את הדברים בעצמו: לפני כחצי שנה צלצל הטלפון בביתו של הרב מונדשיין בשעה מאוחרת בלילה, ומהעבר השני הודיעה לו הרבנית כי הרב קורא לו בדחיפות. "הרב שמע על תלמיד שנקלע למשבר, מקרה שידעתי עליו אך לא עירבתי בו את הרב. הוא ישב איתי שעה ארוכה, חקר אותי על פרטי המקרה והפך בעניין מכל הצדדים על מנת למצוא פתרון. כשעזבתי, ביקש שאעדכן אותו מה מתקדם בעניין אותו תלמיד". 
  
הרב יהושע מגנס, ר"מ ותיק בישיבה ומי שהיה יד ימינו של הרב שפירא, סיפר השבוע במסגרת ערב זיכרון לרב שהתקיים ביישוב חרשה שבבנימין, על התפישה החינוכית-תורנית של הרב, שבאה לידי ביטוי במעשה עם אחד התלמידים: "היה בחור אחד שלא גמר מבחני בגרות. שנה אחרי זה הוא בא ואומר לי: 'אני החלטתי שאני לא עושה את הבגרות'. אמרתי לבחור, שהיה יתום מאב, 'מה יהיה עם אימא שלך?' הוא ענה 'תורה זה יותר חשוב'. הצעתי לו שנלך לרב. אני זוכר שר' אברום ענה לו: 'התורה צריכה להיות טבעית, אתה צריך ללמוד תורה כי ככה זה צריך להיות. אני לא רוצה אחר כך שתסתובב ותגיד שעשית טובה לתורה, שבגלל התורה עשית טובה וויתרת על הבגרות. תעשה את המבחן'. אצלו התורה היתה טבע, הכל היה תורה".

דמעות ב'האר עינינו בתורתך'

אבל את הדרישה להתגדלות בתורה תבע הרב בראש ובראשונה מעצמו, כפי שממשיך ומעיד עליו הרב מגנס בהספד שנשא: "הרב היה מבקש מאיתנו 'עשו לי טובה תתפללו עלי, שלאימא שלי לא תהיה עגמת נפש ממני. תתפללו עלי'.

כשהיינו מגיעים בתפילה ל'אהבה רבה' הוא בכה. אני ראיתי אותו בוכה, דמעות יורדות לו מהעיניים. ראיתי אותו בוכה ומבקש 'האר עינינו בתורתך'. לא פעם ולא פעמיים. הוא לא ויתר לעצמו, הוא שאף תמיד לגדול על עצמו, שאף כל הזמן להיות יותר. הוא לימד אותנו מה זו תורה, הוא לימד אותנו מה זו תפילה".

האהבה שרחש לבחורים והדאגה לשלומם ושלוותם לא הרפו ממנו גם בימיו האחרונים, כשהתקשה לנשום. הרב מגנס מספר כי בלילה בו הדרדר מצבו הבריאותי של הרב, נזעקו אלפים לתפילה בכותל לרפואתו. למרות מצבו הקשה, ביקש הרב מבנו שימסור לתלמידים "שלא יהיו עצובים. לא מתוך עצבות". "הוא ידע עד כמה המצב שלו קשה", מספר הרב מגנס "הוא כבר לא הגיע לישיבה. אבל שהבחורים לא יהיו עצובים".

את תחושת האבהות חש הרב לא רק כלפי התלמידים אלא גם כלפי הר"מים. "פעם הוא צעק עלי כשהצעתי לערוך איזשהו שינוי בישיבה", נזכר הרב מונדשיין "מאוחר יותר סיפר לי ר"מ אחר שזה לא חדש, ושהרב הסביר זאת פעם לר"מים בכך ש'אתם הילדים שלי ואני אבא שלכם, אז אני צריך לפעמים לצעוק עליכם כי אתם ילדים שלי'".

פינה חמה היתה אצל הרב לנשות האברכים. כשמישהו בא לבשר לו שאשתו ילדה, הרב מיד בירר האם הבעל דואג להנעים ולהקל על אשתו את הימים שלאחר הלידה. כשהגיע לבר מצווה הקפיד לחפש את האם ולברך אותה.

"פעם סיפר לנו הרב ולדנברג זצ"ל שכשלמד בישיבת 'חברון', מדי כמה ימים היה ר' אברום הצעיר מסיים ללמוד סוגיה. הוא היה דופק על הסטנדר ומיד היו מתקבצים סביבו חבריו ללימודים לשמוע את החידושים שלו. הוא היה הופך להם כל מה שידעו עד אז. כששמענו את הסיפור הזה", מסכם הרב מונדשיין "הרגשנו ננסים שזוכים לשהות במחיצתו של ענק מהדור הקודם".

להעמיד דיינים שלוקחים אחריות

כמי שהדיינות היתה עבורו שליחות ולא מקצוע, כיוון הרב שפירא את תלמידיו להגיע אל בתי הדין ולקבוע את ההלכה בעולם המעשה.

"הרב שפירא ראה בדיינות לא עוד מקצוע או פרנסה", אומר גורם בכיר ב'מרכז הרב' "הוא ראה בזה שליחות אמיתית ללכת ולפסוק דין אמת. שהאנשים הנכונים יהיו במקומות הנכונים. שבבתי הדין יישבו תלמידי חכמים גדולים. היה לו גם חשוב לשמור על רמה תורנית ואנושית בבית הדין. הוא ראה בזה דבר עצום". הגורם מספר כי לימוד ההלכה לא היה נהוג בישיבות, עד שנכנס הרב שפירא לכהן כרב ראשי. "מאז הוא החל לדחוף תלמידים לדיינות, וכך החלה ההתקרבות בישיבות ללימוד הלכה. הוא הקדיש מאמץ רב לעניין זה, ואנשים נשמעו לו". יודגש כי הרב שפירא לא הרשה לבחורים הצעירים לעסוק בהלכה בטרם יעסקו בלימוד הגמרא במשך מספר שנים. הוא עודד בעיקר את האברכים שהיו שקועים בלימוד שנים רבות, להתפתח לכיוון של לימוד הלכה.

האם הרב שפירא התווה כיוון בתחום הדיינות?


כאשר נאלץ הרב יגאל לרר לעזוב את הישיבה לטובת תפקידו בבית הדין, חש צער רב וקושי בפרידה. הוא ניגש לרב שפירא על מנת שיחזק אותו. "איך אעזוב את הישיבה? זה קשה לי מאוד", אמר. הרב שפירא ניגש בשקט לארון הספרים, הוציא משם מסכת סנהדרין, פתח אותה וקרא את המימרה על הפסוק "אלוקים ניצב בעדת א-ל", לפיה הקב"ה יושב עם הדיינים בדין. "אם הקב"ה נמצא שם, אז אתה לא יכול להיות שם?" שאל
"העיקרון החשוב מבחינתו היה שדיינים יפסקו על פי ההלכה ולא לפי רוח מסוימת שאנשים רוצים להכניס".

הרב שלמה שפירא, בן אחיינו של הרב שפירא, לשעבר ר"מ בישיבת 'מרכז הרב' ודיין בבית הדין בנתניה, הוא נצר למשפחת דיינים עניפה. עיסוקה רב השנים בדיינות של משפחת שפירא לדורותיה הוא אחד הגורמים, לדברי הרב שלמה, לכך שהרב דחף את תלמידיו לשמש בקודש בבתי הדין. "הרב גם הבין שהנושאים הקריטיים והבעיות הקשות באמת שניצבות לפתחו של הציבור בישראל הן אלו שעולות בבית הדין הרבני. כל אותם נושאים כואבים של גיטין, קידושין, פסולי קהל וממזרות".

העיסוק במקצוע הדיינות היה חשוב לרב שפירא, לדברי הרב שלמה, כיוון ש"כיום, הדבר שמאפשר לנו להיות עם אחד הוא מציאותם של בתי הדין, ושדיני נישואין וגירושין בישראל הם על פי דין תורה. זה החוט האחרון שמקשר אותנו להיות עם אחד. כיוון שזה נושא כל כך קריטי, הרב שפירא ראה לנכון לשלב בעשייה הזו את האנשים המוכשרים לכך ביותר". בשנים האחרונות התמנו כמה ר"מים מישיבת 'מרכז הרב' לדיינים: הרב יגאל לרר, הרב מאיר פרימן, וקדם להם הרב אברהם יצחק כלאב. מלבד אלו שהתמנו, ניגשו רבים אחרים מתלמידי ורבני הישיבה לבחינות וקיבלו כושר לדיינות.

עובדה זו עוררה התפעלות מצדו של הרב בקשי-דורון, הרב הראשי לשעבר, שאמר בשעתו כי "מרכז הרב היא הישיבה היחידה שהר"מים בה הופכים לדיינים". הרב יגאל לרר, המשמש כדיין בבית הדין בבאר שבע, וכאמור שימש כר"מ בישיבה, סיפר השבוע כי כאשר נאלץ לעזוב את הישיבה לטובת תפקידו בבית הדין, חש צער רב וקושי בפרידה. הוא ניגש לרב שפירא על מנת שיחזק אותו. "איך אעזוב את הישיבה? זה קשה לי מאוד", אמר. הרב שפירא ניגש בשקט לארון הספרים, הוציא משם מסכת סנהדרין, פתח וקרא מתוכה בדף ו' את המימרה על הפסוק "אלוקים ניצב בעדת א-ל", לפיה הקב"ה יושב עם הדיינים בדין. "אם הקב"ה נמצא שם, אז אתה לא יכול להיות שם?" שאל את הרב לרר.

הרב שלמה שפירא מספר כי בסוגיות חמורות להן נדרש כדיין, פנה לקבל את הסכמתו של הרב שפירא להכרעה. מאידך, עיקרון עליו השתית הרב שפירא את עבודת הדיין היא החובה והאחריות המוטלת על הדיין להכריע בעצמו בדין: "הרב הבהיר לתלמידים שביקשו לפנות לדיינות שעליהם להבין כי העול יהיה מוטל על כתפיהם. אדם לא יכול להתמנות לדיין תוך הסתמכות על כך שמישהו אחר יכריע בשבילו. לקיחת אחריות היא תנאי ראשוני לעיסוק בדיינות ומי שלא מסוגל לכך – שלא ייקח על עצמו את התפקיד".

את היסוד הזה הנחיל הרב שפירא בתוקף באחד מכינוסי הדיינים שהתקיים בעבר, כאשר עלה אחד הדיינים ואמר: "צריך שלעולם הדיינים יהיה קשר לעולם התורה". הרב שפירא עלה לבמה, מחה על הדברים וקבע: "עולם התורה זה כאן". במילים קצרות אלו הבהיר הרב כי על הדיינים עצמם להיות "עולם התורה" מתוך הבנה שעל כתפיהם מוטל עול ההכרעה, ולכן אל להם להטיל את האחריות על אחרים, ומאידך לא לחשוש מתגובות העולם החיצוני על פסיקותיהם.

הרב שלמה שפירא מוסיף מימרה ששמע מפי הרב שפירא בעניין דומה: "הוא נהג לומר שבעבר דירוג החשיבות בעם ישראל היה קודם כל הרבנים פוסקי ההלכה, לאחר מכן הדיינים ולבסוף ראשי הישיבה, העוסקים בלימוד. אחד הקלקולים שראה בדורנו הוא התהפכות היוצרות: ראשי הישיבות נמצאים במעלה הגבוהה ביותר ורק אחריהם מדורגים בחשיבותם דיינים ורבנים. הוא ביקש להמשיך את המסורת של רבנות ודיינות, שהמכהנים בהן הם החשובים במנהיגי הציבור שקובעים את התורה בעולם הזה, הלכה למעשה".

אחד המוסדות שיצאו מבית מדרשה של 'מרכז הרב', ביוזמתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל ובברכתו של הרב אברהם שפירא, הוא כולל הדיינות 'ארץ חמדה'. הכולל העמיד למעלה מ-70 בוגרים ב-20 שנות קיומו, רובם הוסמכו לדיינות ושניים מהם מונו לדיינים בסבב המינויים האחרון. "הרב שפירא כיהן כדיין במשך 40 שנה, הדיינות אצלו היתה מפעל חיים", אומר הרב יוסף כרמל, ראש הכולל, "הוא ראה חשיבות בכך שבוגרי הישיבה ישמשו כדיינים, ואנחנו מצדנו הצגנו בפניו את בוגרי הכולל שהוסמכו לדיינות ועודדנו את תלמידינו לעמוד עימו בקשר". הכולל, שהוקם מתוך מגמה לחולל שינוי בעולם הדיינות, אף הקים 'בית דין למשפט והלכה בישראל' בו מכהנים בוגרי 'ארץ חמדה' והוא פתוח לשירות הציבור הרחב. 
 

דין תורה קודם להחלטת ממשלה

במאבקו התקיף על שלימות הארץ, קבע הרב שפירא את פסק ההלכה המורה לסרב לפקודת גירוש כנקודת מפנה רעיונית בדרכה של הציונות הדתית.

"הפסק שלך בנוגע לסירוב פקודה מנע את הפינוי בחברון", גילה מוטה גור, שכיהן כסגן שר הביטחון בממשלת רבין, לרב אברהם שפירא. "רבין היה מוכן להתמודד עם הכל, אבל עם קרע בצבא לא היה מוכן להתמודד". את הדברים סיפר גור לרב בביקורו השלישי בבית הרב באותו זמן. הפעמיים הקודמות היו חלק ממסע שכנוע שנועד להניא את הרב מהפסק המטלטל שפרסם. נסיונות השכנוע כשלו, והפסק נשאר בתוקפו. בעקבות אותה הצהרה של גור, נהג הרב לומר: "מכאן רואים יסוד שלנהוג על פי התורה זו לא רק הלכה, אלא גם עצה טובה".


"כמעט בכל פעם שהרב דיבר בהלכות ציבור, הזכיר את ה'רבעלך', אותם אלו שאינם ראויים להורות בציבור, ואף על פי כן פוסקים הלכה ומקלקלים. גם כשלא עמדו ספציפית נגד פסיקה שלו, עמד הרב על הבעיה כיוון שחש שיש הרס גדול בציבור הדתי שממילא לא תמיד שומע לרבנים, ורבנים שלא ראויים לומר הלכה בענייני ציבור ולמרות זאת פוסקים לציבור, משרשים למעשה את כל מערכת ההלכה בציבור הדתי לאומי"
את המאבק התקיף על שלימותה של ארץ ישראל החל הרב שפירא להוביל באופן ציבורי עם פרוץ הסכמי אוסלו, בתשנ"ד. סביב הוויכוח שניטש אודות אותם הסכמים, שכללו נסיגה עמוקה משטחי יהודה ושומרון, הוקם גוף רבני רחב בשם 'איחוד הרבנים למען ארץ ישראל'. בכנס היסוד במלון 'רמדה' בירושלים, השתתפו כ-1200 רבנים שהיוו רוב מניין ובניין של רבני הציונות הדתית. הרבנים ייפו את כוחם של קבוצת רבנים מצומצמת יותר מתוכם, להנהיג את המאבק על א"י ולקבל הכרעות הלכתיות. על רבני אותה קבוצה נמנו הרבנים דב ליאור, זלמן מלמד, יעקב אריאל, חיים שטיינר, צפניה דרורי ועוד.
בראש האיחוד עמדו הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב משה צבי נריה זצ"ל. 

האירוע הראשון שקיים האיחוד היה תפילה המונית לביטול ההסכמים, בה השתתפו גם הרב אלישיב והרב יוסף. בהמשך פורסמו גילויי דעת שעיקרם תמיכה בהתיישבות ביש"ע והאיסור לעקור איזושהי נקודה באזורים אלו. "הם הבהירו שעל פי דעת תורה עם ישראל חייב לשלוט בא"י כולה", משחזר הרב יוסף ארציאל, מיוזמי הקמת 'איחוד הרבנים' "היתה מטריה רחבה של רבנים שגיבתה אז קו תקיף במאבק, שותפות שקשה לחזור עליה היום, לצערי", הוא מציין.

הפריצה הראשונה של האיחוד לציבוריות הישראלית היה פסק שקבע כי אין לממשלה סמכות לוותר על שטחים בא"י.

"הדבר עורר תהודה גדולה: איך מעזים לכפור בכוח המדינה מכוח התורה? איחוד הרבנים חידש שדין תורה קודם להחלטת ממשלה, ושזו אמירה שהציבור הדתי לאומי כולו עומד מאחוריה". על הפסק הזה וגם על אלו שבאו אחריו היה חתום הרב שפירא יחד עם הרב ישראלי והרב נריה. יצויין כי לאחר פטירתם של הרבנים נריה וישראלי, עמד הרב מרדכי אליהו לצידו של הרב שפירא בהנהגת איחוד הרבנים ועל רבים מהמסמכים שפרסם האיחוד, חתום גם הוא.

לאחר מעשהו של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, ריחפה סכנת גירוש ממשית על תושבי השכונות היהודיות בחברון. חייל מילואים מפלוגת הנדסה הפנה שאלה לאיחוד הרבנים, בנוגע להשתתפות בפינוי מבנים צה"ליים ("אפילו לא הוצאת תושבים מבתיהם, אלא שלב קודם לזה", מדגיש הרב ארציאל) בחברון. התשובה הקצרה והחותכת שקיבל קבעה כי "הרי ככל איסור תורה, אסור ליהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי, כפי שנפסק ברמב"ם שגם אם ציווה המלך לעבור על דברי תורה, אין שומעים לו".

הפסק פורסם שוב בכינוס גדול של איחוד הרבנים שהתקיים מאוחר יותר בחברון, כאשר השאלה הפכה למעשית, והתשובה חייבה חיילים רבים. הפסק עורר הדים רחבים הן מצד ראש הממשלה, יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על הרבנים לחזור בהם, והן מצד פוליטיקאים מהמפד"ל וקצינים דתיים שהביעו את חששם כי כל קידומם של החיילים הדתיים בצבא יירד לטמיון כתוצאה מקיום הפסק. "על הרב שפירא הופעלה מסכת לחצים אדירה", מספר הרב ארציאל "אבל הוא לא חשב לחזור בו אפילו לרגע אחד, כי העיקרון אצלו היה שזה דבר תורה. הרב אמנם הקפיד לשמוע את כל הטענות שכנגד, ואף על פי כן הפסק נותר על כנו".

יסוד הלכתי נוסף שטבע הרב שפירא בתקופת הסכמי אוסלו, היתה הקביעה כי מי שבידו למנוע ביצוע הסכם מסוג זה ואינו עושה זאת, עובר משום "לא תעמוד על דם רעך", שכן הנסיגה היא בגדר פיקוח נפש למתיישבי יש"ע וכמו כן לתושבי ישראל הקטנה. 

כמי שליווה את הרב שפירא במסגרת איחוד הרבנים, מתאר הרב ארציאל את מורשת המאבק על ארץ ישראל שהתווה הרב שפירא: "אחד המסרים המרכזיים שחידש והחדיר בציבור הדתי הוא שדין תורה קודם להחלטת ממשלה. תכונה נוספת שבלטה בהנהגתו היתה העמידה התקיפה, שעל אף ששמע את דעת כל המתנגדים, לאחר שיצא הפסק - אין ממנו תזוזה.

עיקרון נוסף בהנהגתו של הציבורית של הרב שפירא היה היסוד שרב חייב לומר את דברו. היתה לו יוזמה תורנית-הלכתית להתערב ולומר את הדברים מהפן המעשי. הרבה פעמים נוח יותר לרבנים לשבת בצד ולשתוק, אך הוא סבר שהיות שרב מייצג ומוסר את דברי התורה, הוא אינו רשאי לשתוק. יש חובה למעורבות של דעת תורה בחיים הציבוריים במדינת ישראל".

ההכרעה בעניין סירוב הפקודה שעברה בהסכמה יחסית בציבור הדתי באותה תקופה, עוררה עליה מתנגדים וחולקים בקרב רבנים מאותו ציבור, עם פרסומה המחודש לפני שלוש שנים, לקראת עקירת גוש קטיף. בעיית ה'רבעלך' - מטבע הלשון המפורסם שטבע הרב שפירא בהקשר זה, היתה גם היא אחד העקרונות בענייני ציבור שהרב ביקש להשתית: "כמעט בכל פעם שהרב דיבר בהלכות ציבור, הזכיר את ה'רבעלך', אותם אלו שאינם ראויים להורות בציבור, ואף על פי כן פוסקים הלכה ומקלקלים. גם כשלא עמדו ספציפית נגד פסיקה שלו, עמד הרב על הבעיה כיוון שחש שיש הרס גדול בציבור הדתי שממילא לא תמיד שומע לרבנים, ורבנים שלא ראויים לומר הלכה בענייני ציבור ולמרות זאת פוסקים לציבור, משרשים למעשה את כל מערכת ההלכה בציבור הדתי לאומי".

דומה שהוראתו הגורפת של הרב שפירא לחיילים ושוטרים להודיע למפקדים מראש על סירוב לביצוע פקודת הגירוש, שפורסמה בראשית תשס"ה מעל דפי 'בשבע', היתה יריית הפתיחה לתחילתו של המאבק המשמעותי להצלת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. "זו עבירה, זה אסור, והם חייבים להודיע למפקדים שאסור. לחלל שבת הם יבצעו?! עבירות לא עושים, וצריכים להודיע", קבע הרב. על אף גורמים שונים שהביעו התנגדות, עמד הרב שפירא בנחרצות על דבריו, ותקף שוב את תופעת הרבנים שאינם ראויים ומטעים את הציבור.

הרב שפירא ליווה את המתיישבים בחודשי המאבק ועל אף גילו המופלג נכח פיזית בשני כנסי רבנים שהתקיימו בגוש קטיף. הוא עודד את המתיישבים וכיוון את רבני היישובים להנהיג את קהילותיהם עד הרגע האחרון. "חלק ניכר מההמרצה והלגיטימיות של המאבק, עבר דרך בית הרב", מספר הרב ארציאל "אך הרב לא נתן לגיטימיות לחולשות. אני היום סותם ולא מפרש, אולם חשוב לומר שהרבה מהחולשות שהתגלו במאבק, היה בהן ניצול שמו של הרב, אבל זו לא היתה דעתו".

כחודש לפני ביצוע הגירוש פרסם הרב שפירא פסק נוסף האוסר על השתתפות בו גם במעגל שני ושלישי, ויחד עם הרב מרדכי אליהו חתם על קריאה לפיה אסור לחיילים להשתתף בסגירת הגוש לאזרחים שכן יש בדבר משום סיוע לדבר עבירה.

בחודשי חייו האחרונים זכה הרב לראות בהתעוררות של תיקון לפשע הגירוש: ראשי מטה 'חומש תחילה' שהגיעו לבקש את ברכתו למהלך, זכו לתמיכתו החמה והנרגשת והבטחה שיזכו ל"הרבה סיעתא דשמיא".

הרב ארציאל סבור כי פסק ההלכה של הרב שפירא לסירוב לפקודות עקירה מא"י, היה נקודת מפנה בתולדות הציונות הדתית, שיטביע את חותמו לדורות: "הציונות הדתית לא עוד מנשקת את המגף הבועט בה, ולא משועבדת לערכי הציונות החילונית כבעבר. הפסק הזה משמעותו שהציונות הדתית אינה משתפת פעולה עם הציונות החילונית במה שלא נראה לה, וזה דבר שלא עלה על הדעת לפני כמה עשורים. לצערנו, עדיין לא כל הציבור שלנו אימץ את החשיבה הזו".

"החלל שהשאיר אחריו הרב שפירא הוא אדיר", מסכם הרב ארציאל "על הרבנים החזקים, הגורסים את סירוב הפקודה בגירוש, למלא כאיש אחד ובכוחות משותפים את החלל שהותיר הרב".

הגיבור האחרון

בהספד שנשא השבוע ביישוב חרשה שבבנימין, ביקש הרב איתמר אורבך, ר"מ בישיבת 'מרכז הרב' ורב היישוב חשמונאים, להגדיר את החסר שנוצר עם פטירתו של הרב שפירא, בעיקר בסוגיית המאבק על א"י: "מכל ההגדרות ששמעתי, אני נוטה להגדרה שהלך מאיתנו הגיבור האחרון. זה מטיל עלינו חובה לעשות עבודה גדולה ביותר, פרטית וציבורית, לאחוז במידת הגבורה כפי יכולתנו, כפי האתגרים שהציבו לנו רבותינו.

"ר' אברום היה מאוד אישי ופרטי מבחינה מסוימת, אבל הירושלמי הזה, שהיו לי פנים כל כך פשוטות, גילה ברגעים גדולים גבורה אדירה שנבעה מאותה צניעות ופשטות. הוא תרם לנו תרומות בלתי רגילות להמשך הדרך, דרך הגאולה שהתוו לנו רבותינו הראי"ה והרצי"ה".

הרב אורבך המשיך והגדיר בדבריו את המסר המעשי שעל תלמידי הרב שפירא ליישם כפועל יוצא מקריאותיו לסירוב לפקודה של עקירת יישובים: "ר' אברום, כמי שצופה את הבאות ומנסה להוביל, בשעה של אמת, בשעה של הכרעה, התייצב מלוא קומתו בתביעה מהמלכות להיות מלכות של ישראל. הוא תבע מהמלכות להתנהג כמו שמלכות ישראל צריכה להתנהג, ומחייל יהודי להתנהג כמו חייל יהודי, וגם תלמיד חכם צריך להיות תלמיד חכם בעת הזו. הוא נתן לנו כלים איך ליישם את זה, ואלו כלים שבוודאי מציאותיים ואפשריים בחיים שלנו, ואנחנו צריכים לקחת את הכלים האלו וליישם אותם.

בכך בוודאי לא רק נמנע אסונות עתידיים, אלא גם נצא לדרך גדולה יותר של גאולה. אנחנו צריכים למלא את חלל הגבורה שהותיר מאחוריו".