בשבע 263: סדקים בבית הילדים

הסרט המתוחכם והייחודי "ילדי השמש" חושף ביקורת של ילדי הקיבוצים על ילדות ללא הורים.

אמציה האיתן , ו' בחשון תשס"ח

הם ראו את עצמם כאליטה של הנוער בארץ, כמושא קנאה והערצה בקרב כל ילדי העיר וכהתגשמות האידיאל הישראלי של דור מייסדי המדינה. ילדי הקיבוצים חוו על בשרם את הניסוי הייחודי, ואת אחת ההמצאות המפורסמות של החלוץ הישראלי: בית הילדים. 'ילדי השמש' קראו להם, וסימני ההיכר היו השיזוף העמוק והלכידות הקבוצתית הגבוהה.

בשנים האחרונות הולכת ונסדקת הקליפה העבה שהגנה על אותם ילדים, כשתהליך פירוק הקיבוצים והפרטתם תורם לכך במידה לא מועטה. רן טל, יוצא קיבוץ בית השיטה, החליט לרכז את התיעוד הראשוני של תקופת הקמת הקיבוצים, ולהפיק סרט דוקומנטרי, הבנוי בעיקר מהחומרים המקוריים.

הסרט 'ילדי השמש' הנו מלאכת מחשבת, מארג עדין ומתוחכם של אותם חומרים. בין שאר הפרסים הוא זכה בפרס מיוחד על העריכה, ונראה שההחלטה אכן נכונה וצודקת.

מתוך מאות שעות של חומרי גלם דלה רון גולדמן, העורך, את הקטעים, שמצליחים להעביר לצופה את אותן חוויות שעיצבו את 'ילדי השמש'. הסרט בנוי אך ורק מקטעי הסרטים הארכיונים, אך לכל אורכו אנחנו שומעים את דבריהם של אנשי הקיבוץ, שהוקלטו בימים אלה. הם מתייחסים אל אותה תקופה, מזהים עצמם בצילומים, שרים את שירי הילדות ומתארים את הרגשות של הילדים וההורים בסיטואציות השונות.

ההחלטה שלא להראות את הדוברים היתה החלטה אמיצה ומקורית, ולקראת סופו של הסרט נדמה לצופה כאילו הוא כבר מכיר את הדוברים, מבלי לראות את פרצופיהם העדכניים. גם עריכת הסאונד מהווה חידוש מעניין. כיוון שהחומרים המקוריים הם ללא סאונד בכלל, הכניס העורך סאונד מחודש, המותאם לתמונות באופן מדויק. הוא לא טרח לחקות את כל הקולות האמורים להישמע, אלא בחר מתוך הסיטואציה קול מסוים שאותו הוא רוצה להדגיש. למשל, נוכל לראות קבוצת ילדים שרה ומוחאת כפים, אך נשמע רק את הילד בצד ששורק במשרוקית. צורת העריכה הזו מרתקת, ומצליחה לבודד מתוך התמונה הכללית קולות ופרצופים שהצופה יכול להתחבר אליהם.

התמונה העולה מתוך הסרט פורשת לעינינו מסכת של רגשות מעורבים של כל בוגרי אותו ניסוי. הם מתגעגעים לאותה תקופה, מתארים אותה בנוסטלגיה, אך מעבירים לצופה את הבעייתיות הרבה שהיתה בניתוקם של הילדים מההורים ובהקמת קבוצות הילדים המפורסמות. אינך יכול שלא למחות דמעה, כאשר הם מספרים על ההרגשה הקשה בזמן הפרידה מההורים לעת ערב, על הבכי הבלתי פוסק בלילה החשוך, על אובדן הצניעות הבסיסית במקלחות המשותפות, ועל היחס הכל-כך בלתי משפחתי שבין ההורים לילדים. מסתבר שהם לא השתמשו במילים 'אבא' או 'אמא' עד היום. המטפלות המסורות הפכו לחלק מילדותם, אך לא תמיד חלק מבורך. נראה שחלקם מנצלים את היכולת להשתמש היום במילים קשות מאוד כנגד המטפלת המרשעת, כפיצוי על אותה תקופה שבה סבלו ממנה בשקט.

החברים באמת האמינו שהם בונים חברה חדשה ומוצלחת, אחרת לא היו טורחים לצלם כל שלב בחייהם של הילדים – החל מצחצוח השיניים בבוקר, היציאה אל הלימודים והעבודה, האירועים המיוחדים, וגם הפרידה בערב מההורים. כך אנחנו יכולים להיחשף כמעט לכל אותם אלמנטים שנכנסו לפנתיאון הלאומי בכבוד גדול – דבר שבדיעבד מסתבר שלא תמיד היו ראויים לו.

את הסרט 'ילדי השמש' תוכלו לראות (לפחות בשלב זה) רק בסינמטק, אך אני מבטיח שלא תצטערו על המאמץ. הוא מרתק, משעשע, ובעיקר נוקב ואמיתי.