בשבע 263: היין מיש"ע, הבר מתל-אביב

האם יין בוטיק משובח יכול להציל את ההתיישבות? ● איפה אנחנו במכרז הרדיו האזורי? ● בר רפאלי לא אשמה ● דודו אלהרר על ספרו של חנוך דאום ● סרט טוב לילדים

עמנואל שילה , ו' בחשון תשס"ח

בתמונה חגיגית שפורסמה אתמול בעמוד השער של 'מקור ראשון' נראים ראשי יש"ע, הישנה והמתחדשת, בהרמת כוסית מחויכת עם השר פואד בן-אליעזר, במהלך ביקור משותף ביקב בוטיק ביישוב פסגות.

מיקוד תשומת הלב בתרומתה הקולינארית של ההתיישבות לשולחנם של שתיינים אניני טעם, משתלב היטב בקו ההסברתי החדש שהולך ומשתלט על חשיבתם של פרנסי ההתיישבות. קו ההסברה הזה, פרי רוחם של מקצוענים מתחום הפרסום, גורס בערך כך: אנחנו רוצים שהתל-אביבים יאהבו אותנו. התל-אביבים אוהבים יין משובח, מזון אורגני ונופים פסטורליים (וגם עלמות נאות, אך עד כדי שליחת בנותינו לתחרות מלכת היופי למען ההתנחלות בלבבות עוד לא התדרדרנו, ברוך השם). אז בואו נסביר להם שזה בדיוק מה שיש ביש"ע, ואז הם יאהבו אותנו. כך תתמסמס החומה התודעתית המפרידה בין שני צדי הקו הירוק, הניכור ייעלם, ההתיישבות ביהודה ושומרון תיתפש כחלק מהישראליות, ויבוא הקץ על תכניות ההרס והחורבן.

למעשה, הקו ההסברתי הזה משרת בעיקר את הצורך הנפשי של חלק מהמתנחלים לקבל קצת סימפטיה. להישרדותה של ההתיישבות הוא לא יועיל הרבה. האם כה מהר שכחנו שזה בדיוק מה שהיה בגוש קטיף - חקלאות אורגנית, דיונות יפיפיות, שקיעות משגעות וחופים פסטורליים? האם יקבי רמת הגולן, מי עדן ומפלי המים ביהודיה הזיזו במשהו את עמדתו המוצקה של השמאל הישראלי שבלי מסירת הגולן עד לסנטימטר האחרון לא ייכון השלום עם סוריה? וכזכור, תושבי רמת הגולן אינם מתנחלים עם קרניים, וגם בעיה דמוגרפית ושלטון על עם זר לא קיימים שם בכלל.

תרומתה של ההתיישבות לסל המזון יכולה לכל היותר להתלוות למסרים המרכזיים של ההסברה הנכונה שעשויה להציל את ההתיישבות. ההסברה העיקרית צריכה להתמקד בסכנה הביטחונית של הפקרת אזורים אסטרטגיים לשלטון פתח-חמאס, בקסאמים שעתידים ליפול בפתח תקווה וכפר סבא, באיום על נתב"ג, בעוול החוקי והמוסרי של עריכת טרנספר באחינו, ובסכנה החברתית של קרע בעם בעקבות גירוש נוסף. יש להציג תוכנית מדינית אלטרנטיבית, כמו שמנסה לעשות עכשיו בני אלון. אפשר לדבר על קיפול דגל ההתיישבות כחלק מתהליכים מסוכנים של התפרקות ערכית ופירוק הסולידאריות ההדדית בתוך העם. לטווח הארוך אפשר לדבר על ערכה של ירושת הארץ, על תהליך הגאולה, ועל הקשר הסגולי בין עם ישראל לארצו (לעניות דעתי ערכים אלו אינם ניתנים להנחלה בנפרד מאמונה באלוקי ישראל נותן התורה, כלומר החזרה בתשובה).

בסופו של דבר, הבעיה העיקרית איננה המסרים אלא העדר אמצעים להפיץ אותם. הקמפיין הפרסומי הכי טוב בעולם לא יכול להתחרות עם שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת, ועל כך צריכים שוחרי טובת ההתיישבות לתת דעתם יותר מכל דבר אחר.

רדיו יהודה ושומרון צפוי להיפתח בעוד מספר חודשים, ויש לקוות שוועדת המכרזים תפקיד אותו בידיים טובות. אבל מה שנעלם מעיני רבים הוא שעוד שש תחנות אזוריות עומדות כעת למכרז, ובקרוב צפוי מכרז גם על יתר התחנות האזוריות. בניגוד למכרזים על ערוץ 2 בטלוויזיה שהיו לא מכבר, כאן מדובר בסכומים שאינם מחוץ להישג ידו של איש עסקים ממוצע מהמאיון העליון. האם יש סיכוי שמישהו מהמחנה הכתום ינסה, ולו רק באזור אחד, להניח את ידו על מוקד 'התחברות' רב-עצמה שכזה?

דבר המפרסמת

לא הבנתי למה צריך להזדעזע כל כך מקלישאות פוסט-ציוניות שיצאו מפיה של בחורה צעירה ממוצא ישראלי, המתפרנסת היטב ממכירת גופה לתאגידים. אלא אם תגובות-הזעם על דבריה של בר רפאלי לא נועדו אלא למכור עיתונים בפעם השנייה, לאחר סיבוב ראשון של מכירות מוצלחות בזכות הכתבה הפרובוקטיבית עצמה.

שמעתי ברדיו על הצעת-חוק שהוגשה לאחרונה המציעה להעמיד לדין את מי שיזדקקו לשירותיהן של יצאניות, בעוד נותנות השירות יהיו פטורות מעונש. ההיגיון שמאחורי החוק גורס כי אותן נשים עלובות הן בעצם קרבנות שלא ניתן להענישן, ואילו לקוחותיהן הם אנשים אחראים למעשיהם וראויים לעונש.

באותה רוח יש לומר שלא אותה דוגמנית היא האשמה בכך שהגיגיה מקבלים מין עוצמה שכזאת. אשם מי שמעניק לה את מעמדה הבלתי הולם את כישוריה התודעתיים, רק משום שהתברכה ביופי. היא עצמה שבויה בקסמם של מרחבי העושר, הזוהר והפרסום שנפתחו בפניה, בדיוק כמו שאותן נשים עלובות שבויות בידי מצוקתן ובידי הפושעים השולטים בהן. כל ההבדל הוא שהן נאלצות להפקיר את גופן תמורת סכום זעום, בעוד שהיא יכולה להסתפק במכירה חלקית של עצמה, ותמורת מיליונים.

אשמים הפרסומאים והתאגידים ששוכרים את גופה בסכומי עתק כדי לקדם מכירות. אשם הציבור שמוכן לצרוך מוצרים המשווקים בדרך הנלוזה הזאת. אשמים מי שהזילו דמעות תנין על שנמנע מהם לצלם אותה בעת ביקור מחוצף בכותל המערבי ביחד עם כוכב הוליוודי נכרי שבו התאהבה כדי לקדם את הקריירה שלה. אשם השר הרצוג שהשתמש בה לקידום התיירות לארץ, במקום להציג את האתרים הקדושים והעתיקים שהם האטרקציה הייחודית האמיתית של ארצנו. אשמים העיתונים שכבר שנים עושים ממנה גיבורה, ואשם מי שקורא ומפרנס את אותם עיתונים.

שירת הצורף

כשהוא מסיים להשמיע שיר משל יצחק פוקס בתכניתו השבועית בגל"צ, דודו אלהרר נוהג להכריז את שם המבצע: "יצחק פוקס הגדול!" נדמה לי שלאחרונה זה השתדרג עד לכדי "יצחק פוקס הגדול מכולם".

אני הקטן, שאינני מקצוען במוסיקה, מחבב רבים מבין היוצרים של המוסיקה המכונה "חסידי אלטרנטיבי". חביבים עליי יצחק פוקס, יהושע אנגלמן, סיני תור, צבי זלבסקי, ירמיהו, עדי רן, שיבי קלר ועוד, ואין בידי להכריע מי מהם הוא הגדול מכולם. לעומת זאת אני יכול לומר לאחר האזנה חוזרת שלטעמי לפחות, הדיסק החדש של יצחק פוקס 'שירין ורחשין' הוא המגוון והטוב ביותר מבין הארבעה שהוציא עד כה.

ליצחק פוקס יש קול עמוק שמזכיר קצת את אריק סיני. הוא אלוף בפמפומים, המהומים ואנחות. נגינתו בגיטרה היא וירטואוזית, והלחנים מצוינים או לפחות טובים וראויים. אפילו שגיאות ההגייה האופייניות של המילים מהמקורות מטביעות איזושהי ייחודיות חיננית, עד שלעיתים אתה תוהה שמא הוא עושה את זה בכוונה...

ברצועה מספר 10 פוקס מצמיד למשפט מהתפילה "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר" את רשימת אבני החושן: אודם פטדה ברקת, נופך ספיר ויהלום, לשם שבו וכו'. מה הקשר? אני מדמיין לעצמי את פוקס, צורף במקצועו, יושב ורוקע בזהב, בכסף וביהלומים. בלבו עולים געגועים לחיבור בין קודש ואמנות בבית המקדש, ועל כך הוא מקונן: עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. לאחר מכן הוא מונה לעצמו, אחת לאחת, את שמותיהן של אבני החושן, ומתרפק בגעגועים על זכר בגדי הפאר של הכהן הגדול.

כיאה למקובל בז'אנר יש בדיסק הזה גם תמלילים שאינם "מן המקורות" - כוונתי בעיקר לשיר "דמעה קטנה", פזמון קליט שלדעתי יכול לרוץ לא רע גם בגלגל"צ. כדאי לנסות.

הפוגה

ואם כבר הזכרנו את תכניתו של אלהרר 'הפוגה', אני נאלץ שוב להודיע בצער על הפוגה זמנית בהאזנה שלי לתכנית, עד שפרנסי גל"צ יואילו בטובם לתזמן את שעת השידור באופן שהתכנית לא תיכנס אל תוך השבת בשעון החורף, או עד שהאביב המתקרב יעשה את שלו ושעת כניסת השבת שוב תתאחר אל מעבר לשעת הסיום של התכנית ביום שישי.
ולרגל הפרידה הזמנית והכואבת, הנה קטע מעניין מתוך אחת התכניות האחרונות, שבו מתייחס אלהרר לספרו של חנוך דאום.

"א-לוהים לא מרשה הוא שם ספרו של חנוך דאום. שמעתי שהספר מחולק לארבעה מכתבים: אחד לאביו עליו השלום, אחד לא-לוהים עצמו, אחד לַמגזר הדתי-לאומי שחנוך דאום בא ממנו, ואחד לאשתו האהובה.

"אני מצטער ומתחרט שהסתקרנתי וקראתי אותו. זהו ספר של מסכנות ואומללות, והוא מעורר רחמים כלפי כותבו. אין בו שום ערך ספרותי, ועל כן לאורך הקריאה מרחפת השאלה: מדוע ספר? כל טענותיו מקומן בקליניקה באזני הפסיכולוג, דבר שהוא אכן עשה. מי הטעה אותו לכתוב ספר להמוני בית ישראל?

"זה לא תמליל שיפתח דיון הוגן ביחסי דתיים וחילוניים. זה בוודאי לא יטפח הזדהות עם היורק לַבְּאר ממנה שתה.
"לא מצאתי מנוס מן המסקנה שאין מדובר בארבעה מכתבים, אלא במכתב אחד ויחיד, מכתב הממוען אל הבראנז'ה החילונית. מכתב מתרפס, מתחנף, מניפולטיבי, מתחנן לִתשומת לב".

יופי של סרט

מחמאות לתסריטאי-במאי-שחקן חגי לובר על ההפקה המוצלחת של סרט הילדים החינוכי והמשעשע 'שמיטה בסכנה'. אצלי בבית הילדים בגילאי 10-3 לא מתעייפים מלצפות בו שוב ושוב, וגם הגדולים יותר אהבו, כולל אבא ואמא. מלבד לובר עצמו בתפקיד גיבור הסרט גדליה, איש האדמה התמים, מי שעושים את הסרט הם צמד השודדים שמנסים לשווא להעביר אותו על דתו, ובמיוחד יואב עמיר בתפקיד מרשמלו - השודד האהבל. ועכשיו תורכם, קוראים יקרים. אם אתם רוצים שיהיו עוד הפקות כאלה, נא לרכוש את הדיסק בכסף מלא ולא לשאול מהשכנים.