בשבע 263: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' בחשון תשס"ח

נביאים בהפוכה

יש מקום לחשוש מהוועידה המדינית באנאפוליס. כן, גם בגלל עומק החקירות, אבל לא רק. מה שמדאיג במיוחד ערב הפסגה אלו הציפיות המונמכות של הפרשנים. ברגע שהתקשורת פסימית בעניין עתיד המו"מ המדיני, זה הזמן לצפות לעקירות מכאן ועד ירושלים. כי למי שלא שם לב, בתקופה האחרונה מצליחים הפרשנים הפוליטיים והמדיניים לנבא במדויק את ההפך הגמור מהמציאות. בכך הם מחקים את אחיהם מהתחום הכלכלי, שבכל פעם שהם מנבאים את המשך ירידת הדולר, מיד מטפס המטבע במחצית האחוז ומתייצב שם להנאתו.

ניקח, למשל, את התפתחות הקריירה של ראש הממשלה בשנתיים האחרונות. כשהפרשנים חזו את נפילת הממשלה, פתאום היא החלה לגדול ולהתייצב. כשחזרו בהם והכתירו את אולמרט כאיש השנה בהישרדות, החלו חקירות המשטרה בעניינו. כשסיפרו לנו כי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד לא יכלול מסקנות נגד פוליטיקאים, זה הסתיים בדו"ח חמור ובהחלפתו של שר הביטחון. כיום הם מספרים שוב שלא יהיו מסקנות אישיות בדו"ח הסופי. מישהו רוצה להתערב איתי כיצד זה יסתיים? 

וכעת מתייחסים הפרשנים במידה של ספקנות כלפי הוועידה המתקרבת. "ועידה מקרטעת" הם מכנים אותה, מלגלגים על מסעותיה של קונדוליסה רייס, אפילו מפרסמים תיאוריית קונספירציה לפיה נשלחה ציפי לבני למו"מ המדיני כדי שתיכשל. כולם שם מסכימים כי סיכויי הוועידה להצליח הם לא מי-יודע-מה. בקיצור, אפשר להתחיל לשקשק.

התבטאות מיותרת

בכל פעם שנפתחת חקירה נגד ראש הממשלה, וזה קורה לא מעט בזמן האחרון, נמסר מלשכתו בתגובה כי החקירות הן "מיותרות" וכי לא ייצא מהן שום דבר. קצת מוזר, לא? פוליטיקאי סביר, ברגע שנפתחת חקירה פלילית נגדו, יבחר בדרך כלל באחת משתי תגובות אפשריות: או "אני שמח על פתיחת החקירה ומקווה שהיא תסתיים במהרה ותוכיח את חפותי", או "החקירה הזאת מוטעית, מגמתית, נובעת משיקולים זרים ועושה לי עוול עצום".

אבל לומר על חקירה שהיא "מיותרת"? מה זה בכלל אומר, שאין צורך לגלות את האמת? שכולם יודעים את האמת? שאולמרט לא יתפטר, ולא משנה מהי האמת? במקום תגובה על מהות החקירה, בוחרים אנשי אולמרט לתקוף את הנוהל. ובכן, חקירת המשטרה אינה מיותרת, גם אם היא תסתיים בלא כלום. ומי שרואה אותה כמיותרת אינו אדם ישר, גם אם הוא חף מכל פשע. 

זוכר את נובמבר

איך אני יודע שיום הולדתי מתקרב? שבועיים-שלושה-ארבעה לפני כן, כמסורת מבית סבא, מתחילים להתפרסם אייטמים שיכולים לפרנס מוסף שלם על אחד בשם יגאל עמיר. והשנה, כבונוס, יש לנו שני אירועים בכרטיס אחד! לריסה, האשה שלא אתו, מתכננת ללדת את בנם המשותף בדיוק ביום האבל ליצחק רבין. ואם זה לא יעבוד באופן טבעי, היא תבקש זירוז לידה, ואם גם זה לא ילך, היא תעקור את הילד מרחמה במו ידיה. העיקר שייוולד ביום האבל של יצחק, השד יודע לשם מה. רוצים להתערב מי שלח לתקשורת את הביפר עם הידיעה הזאת?

ולא זו בלבד, אלא הרוצח מבקש – הו, כמה מצמרררר – לצאת לחופשה מהכלא כדי להשתתף בברית של הבן שלא נולד. ורבע מהציבור מוכן כבר לתת לו חנינה, ומחצית מהדתיים בכלל חושבים שרבין חי, או משהו כזה. יותר מעשור חלף מאז האסון הגדול – הפסדו של פרס בבחירות 96' – ועורכי הסקרים לא למדו דבר.

שיא הגיחוך הגיע בתוכניתו של רינו צרור בגלי צה"ל, תחנה שאני מחרים בין ההאזנות. הכתב גיא ורון סיפר, כנראה מתוך ביפר שקיבל אתם-יודעים-ממי, כי "כל ארגוני הימין" עומדים לדרוש את שחרורו של עמיר. אחר כך התעשת ותיקן: "ארגוני הימין הקיצוני". וכשצרור התעקש ושאל מיהם האנשים, החל ורון לגמגם כמו הקיסר קלאודיוס, והמילים היחידות שהצלחתי להבין מדבריו היו "בן", "גביר" ו"מרזל".

עיתונאי רציני, אתה חסר!

חמסה עלינו

א. דורון גלעזר (בעבר דובר מפלגת של"י) ורות יובל מונו לתפקידי העורכים הראשיים במעריב במקום אמנון דנקנר. בסך הכול אלו חדשות טובות: מעתה יתקשה מעריב להתחזות במרמה לעיתון הגון ומאוזן. 

ב. לכבוד הבמאי יוסף סידר: ואתה חשבת שאת ההשמצות הכי גרועות אתה סופג מהציבור הדתי, הא? 

ג. סערה במפלגת הגימלאים: חברי המפלגה הדיחו את ח"כ משה שרוני מתפקיד יו"ר הסיעה. האם יהיה זה חסר טאקט לשאול אם הח"כים יצליחו לשרוד יחד עד הבחירות?

ד. 'מכתבים לעפרה', ספרו החזק והעצוב של האמרגן בצלאל אלוני, מתאר את מערכת היחסים בינו לבין עפרה חזה ז"ל ומשפחתה - מהיכרותם הראשונה ועד אחרי מותה. כשרון כתיבה תמיד היה לאלוני, אבל קשה לקרוא את הספר בלי להתרשם, שיותר מדי אנשים בחשו בחייה הפרטיים של הזמרת, כולל האמרגן עצמו.

ה. מבזק DVD: הדרמה-הקומית האמריקנית 'מישהו לסמוך עליו' היא מה שהמבקרים אוהבים לכנות "סרט קטן": קצת צחוק, קצת דמע, משחק טוב, ושום רכבי חלל מתפוצצים או אפקטים מהסוג הזה. פשוט סרט קטן, אנושי, אינטליגנטי ומלבב.

יודע את מקומי

זה קרה השבוע: אחרי המתנה מייגעת בתחנה, הגיע האוטובוס שאמור היה לגאול אותי מייסוריי. אלא שבמקום לעצור, החליט הנהג להתעלם מקיומי ולהמשיך לנסוע. ברגע האחרון התעשת ועצר במרחק כ-30 מטר מהתחנה. "למה אתה לא עוצר?" שאלתי בזמן שעליתי עליו, מתנשף ומגיר זיעה אפילו יותר מהרגיל. במקום להשיב, המשיך הנהג לעשות את הדבר שכנראה עשה עוד קודם לכן: לדבר עם נוסעת שישבה מאחוריו בלי להסתכל על הכביש. משהבחנתי בכך, בערה בי חמתי להשחית. התקרבתי אל הנהג והתחלתי לצרוח עליו לעיני כל הנוסעים.

התקרבתי אל הנהג וסובבתי את ראשו אל הכביש לפני שתתרחש תאונה.

התקרבתי אל הנהג והודעתי לו כי אתלונן עליו בחברת האוטובוסים.

התקרבתי אל הנהג ונתתי לו את הכרטיסייה לניקוב, ואחר כך התיישבתי במקום פנוי ונשמתי לרווחה.

בסיום הנסיעה, נכנסתי לבית מגוריי והזמנתי את המעלית. זו סירבה להגיע במשך דקות ארוכות, עד שנאלצתי לטפס לדירתי ברגל. באחת הקומות שעברתי בדרכי, הבחנתי באיש זר שעמד בפתח המעלית, מונע מן הדלת להיסגר ומן המעלית לנסוע. "למה אתה מעכב את המעלית?" קראתי לעברו, והוא הגיב בנשיפת בוז ולא אמר דבר. באותו רגע נמאס לי. יצאתי מחדר המדרגות, ניגשתי אל האיש והצמדתי אותו אל הקיר, וכך החזקתי אותו עד שהתנצל.

ניגשתי אל האיש ואחזתי בצווארונו עד שהתחיל להכחיל.

ניגשתי אל האיש וביצעתי מעצר אזרחי בעוון הפרעה לעיתונאי עייף במילוי תפקידו.

ניגשתי אל האיש ושאלתי אותו את מי הוא מחפש, ואחר כך ברחתי הביתה במהירות האפשרית.

"איך עבר היום שלך?" התעניינה רעייתי בעוד אני משליך את תיקי ושוקע בתוך הספה בעצימת עיניים. פקחתי שוב את עיניי והבטתי בה.

אמרתי לה: "אם את באמת רוצה לדעת, היה לי יום מעצבן, וכמעט הרבצתי לכל מיני אנשים. אל תצחקי, הייתי עושה את זה".

אמרתי לה: "אם את באמת רוצה לדעת, היה לי יום מעצבן. בכל מקום שאני מסתובב בעולם הזה, אנשים רעים וטיפשים עושים לי רע על הלב. ואני, במקום להתגונן, נותן לכולם לטפס עליי ולא עושה דבר. אני מרגיש קטן ומושפל, שונא את היעדר האסרטיביות שלי וחש מחנק מן הזעם האצור בי. אם זה יימשך כך, אני לא אחזיק מעמד. את שומעת? אני לא אחזיק מעמד!!!".

אמרתי לה: "כרגיל. ואיך עבר אצלך?".