בשבע 263: ציון עובר פלוס

למרות שעדיין לא נרפא מכל מחלות הילדות, בית הספר הדתי לקולנוע "מעלה" פתח צוהר חשוב לצעירי המגזר ● לבית ספר 'מעלה' לתקשורת מלאו ח"י שנים, וזה הזמן לחגיגות, פרגון, ואולי גם קצת חשבון נפש.

אסתי רמתי , ו' בחשון תשס"ח

ב'מעלה' למדתי הרבה דברים מעניינים, כמו חשיבות התאורה, הסאונד והקונפליקט העלילתי. אבל התובנות העיקריות שלי היו דווקא לגבי מורכבות היצירה הקולנועית, ועל אחת כמה וכמה כשמנסים לשלב אותה עם השקפת עולם יהודית-דתית.
על העניין הזה לבדו אפשר לכתוב כתבה שלמה, אבל לעת עתה נסתפק בדבריה של דלית אלירז, בוגרת בית הספר: "קולנוע זה סוג של דת, ואם אתה מאמין בקב"ה ופתאום יש משהו נוסף להאמין בו, זה לא פשוט".


עם כל הבעייתיות, נראה לי שבמבחן התוצאה 'מעלה' בהחלט עובר, ועובר יפה. במהלך השנים הוא הוציא משעריו קולנוענים דתיים לא מעטים, ועל כישרונם יעידו סרטי הגמר שקוטפים פרסים בפסטיבלים בארץ ובחו"ל. צפייה בסרטי 'מעלה' הפכה לאחד הבילויים החביבים על ריכוזי אוכלוסייה דתית
ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לעוצמת המדיה הוויזואלית. תמונה אחת, כידוע, שווה אלף מילים, ובתוספת כל שאר קסמי הקולנוע – מדובר באחד הכלים החזקים ביותר להעברת מסרים. סצנה אחת עשויה היטב יכולה להיחרט בנפש למשך שנים, כפי שיודע כל מי שצפה בסרטים משובחים. את זה הבינו גם מייסדי 'מעלה', והם החליטו שאי אפשר להפקיר את השטח ליצירתיות החילונית בלבד.

כמו כל פורצי הדרך, גם 'מעלה' סבל (ואולי עדיין סובל) ממחלות ילדות. העבודה עם צוות הוראה שרובו הגדול חילוני, הניסיון לבנות שפה קולנועית מקורית שתתאים למסרים החדשים, וההליכה המסובכת בין הטיפות ההלכתיות – כל אלה מספקים די והותר כאבי ראש למערכת, ואף גורמים אחת לכמה זמן לפיצוץ קל. יש הטוענים למינון גבוה מדי של נושאים פרובוקטיביים בסרטי הגמר, ותוהים אם הביקורת הפנים-מגזרית אינה עוברת לפעמים את גבול הטעם הטוב.

אך עם כל הבעייתיות, נראה לי שבמבחן התוצאה 'מעלה' בהחלט עובר, ועובר יפה. במהלך השנים הוא הוציא משעריו קולנוענים דתיים לא מעטים, ועל כישרונם יעידו סרטי הגמר שקוטפים פרסים בפסטיבלים בארץ ובחו"ל. צפייה בסרטי 'מעלה' הפכה לאחד הבילויים החביבים על ריכוזי אוכלוסייה דתית; הסרטים מוקרנים בכנסים וכפתיחים מוצלחים להרצאות, ומעת לעת אף מגיעים למסך הקטן.

הידד במעלה

כצופים מן הצד, היינו רוצים כמובן לראות השתלבות מאסיבית יותר של הבוגרים במערכות התקשורת. אז יש לנו את אודי ליאון (המנהל לשעבר) ב'קשת', את שרה בק הכתבת הטלוויזיונית ואת לייזי שפירא שמביים סדרה חדשה על הביצה עבור yes. לעיתונות שוחררה שושי גרינפלד, ובני טייטלבוים הגיע לרדיו, ואם תרצו אפשר לספור גם את מוטי שקלאר, אחד ממייסדי 'מעלה', שיושב על השאלטר הראשי. מנורה חזני, שמשתמשת ביכולת הבימוי שלה כדי לספר לעם שגם מתנחלים הם בני אדם, עושה שירות חשוב ביותר לציבור הדתי-לאומי. ייתכן שיש בוגרים נוספים הנחבאים בחדרי עריכה אי שם (ואם שכחנו מישהו, סליחה) – אך ההרגשה היא שהכישרונות שבשטח עדיין לא מספיק באים לידי ביטוי. נראה שרוממה מבוצרת היטב.

ומה לגבי פיצ'ר? הקהל הדתי צמא לסרטים בנוסח 'אושפיזין', והצלחת הסרט תעיד על כך. אז נכון, הפקת סרט ארוך היא משימה כבדה מאוד מבחינת משאבים, ולבוגר 'מעלה' ממוצע אין את הקשרים והמימון של שולי רנד – אבל אולי אפשר לנסות להפנות לנושא יותר אנרגיות ולגייס תרומות? אנחנו נשמח לתרום את חלקנו ולמלא את האולמות.

בכל מקרה, גם אם השינויים מחלחלים לאט, חייבים להודות שאילולא בית הספר 'מעלה', הם לא היו מתרחשים כלל. רומא לא נבנתה ביום, וכנראה נצרכות יותר מ-18 שנה כדי לנער מערכות גדולות ומבוססות כמו התקשורת הישראלית. ואולי המהפכה העמוקה יותר מתרחשת דווקא במקום אחר – בישיבות ובאולפנות הרבות שבוגרי 'מעלה' פותחים בהן מגמות תקשורת. הם מעניקים לדור צעיר וחדש את הלגיטימציה והכלים כדי לנתב כישרונות לעשייה קולנועית, ומבול סרטי ההתנתקות יעיד על כך. מי יודע, אולי משם יצא הספילברג הבא?