בשבע 263: הכוח של נח

אסתי רמתי , ו' בחשון תשס"ח

"נוח, גמרת להכין שיעורים?" קראה אמא מהחדר השני.

"עוד לא", עניתי לה. סגרתי בחטף את עיתון הילדים שהייתי מרותק אליו, וחזרתי בחוסר חשק מוחלט לתרגיל החשבון שנטשתי לפני חצי שעה.

"תגיד לי, אתה רוצה לבוא איתי לבקר את אלישע, או לא?" היא שאלה בחוסר סבלנות, ונכנסה לחדר. ראיתי שהיא קולטת את העיתון הסגור, והיא נאנחה. "תשמע, ,נוח. אתה יושב על השיעורים האלה כבר שעתיים וחצי! לא היה יותר פשוט לגמור אותם במהירות וזהו?"

"אולי, אבל הם קשים לי!" אמרתי בקול מעורר רחמים. "את יודעת שמאז שהייתי חולה אני עוד חלש..." זה היה די נכון. בסוכות חטפתי וירוס, ומאז לא לגמרי התאוששתי. הראש קצת כואב לי, אני עייף, ובא לי רק לנוח ולשחק במחשב. השנה גם קשה לי בבית הספר – יש לי מורה קשוחה שנותנת מלא שיעורים, ואפילו בהתעמלות המורה מריץ אותנו כאילו היינו בטירונות. למי יש כוח?

טירונות... זה מזכיר לי את אחי אלישע. שנינו דומים בקטע הזה, לא אוהבים להתאמץ יותר מדי. מסכן, בטח נורא קשה לו בצבא.
אמא קטעה את מחשבותי. "תשמע, נוח, אתה חייב לחזור לעניינים. אני נותנת לך 5 דקות בדיוק לסיים את השיעורים, ואחר-כך אנחנו נוסעים לאלישע. אם תהיה מוכן, אתה מוזמן להצטרף".

באופן פלאי הצלחתי תוך 5 דקות לסיים את שלושת התרגילים שנשארו. שאני אפספס את הביקור אצל אלישע, האח הכי שלי? וזה לא סתם ביקור – היום יש יום הורים בבסיס שלו, והוא ביקש מאמא שתביא גם אותי, כי הוא ידע שהטנקים והנגמ"שים וכל הדברים האלה יעניינו אותי. וואו, אף פעם לא הייתי במחנה צבאי אמיתי!

באוטו בדרך, אבא ואמא דיברו ביניהם. "מעניין איך הוא מסתדר שם בצבא", חזרה אמא חזרה על החששות שלי בפני אבא. "אלישע הוא בחור עדין כזה... איך הוא יכול להתמודד עם כל האימונים המפרכים האלה?"

"הוא יסתדר", אמר אבא בבטחה, "אם הוא ירצה".

אחרי שעות ארוכות של נסיעה בנגב, הגענו לבסיס. נכנסנו עם כולם, ולפני שהספקנו לחפש אותו, אלישע מצא אותנו. הוא קיבל חיבוק מאבא, נשיקה נרגשת מאמא ומבט מעריץ ממני. "יכול להיות שגבהת?" שאלתי את החייל השזוף שעמד מולי וחייך במבוכה. עם המדים הוא נראה לגמרי אחרת, יותר גדול וחזק...

אלישע צחק. "לא, אני כבר לא אגבה יותר. אבל כן נכנסתי קצת לכושר. עוד מעט תראו..."

ובאמת, אחרי שאלישע הראה לנו את החדר שלו, ואיך הוא מפרק את הרובה – התיישבנו בקהל, והחיילים ביצעו עבורנו תחרויות כושר מדהימות. ומי אתם חושבים ניצח במרוץ המכשולים? אלישע! הייתי בהלם כשראיתי איך אחי החלשלוש מטפס כמו קוף על העמודים הגבוהים, ורץ כמו חץ לסיום. גם ההורים שלי ישבו בפה פעור.

"איך עשית את זה?!" שאלתי אותו כשהוא ליווה אותנו לאוטו, "הרי אף פעם לא היית ספורטאי! תמיד היה לך נורא קשה בשיעור התעמלות!"

אלישע חייך והתכופף אלי. "אני אגלה לך את הסוד", הוא לחש לי באוזן. "למדתי כאן מילה חדשה. קוראים לה 'מאתגר'. מעכשיו אני לא אומר על שום דבר 'קשה', רק 'מאתגר'. למדתי שהמאמץ הזה, שפעם נראה לי סתם קשה – הוא זה שבונה ומחזק. אתה יודע כמה התאמנתי כדי לזכות כאן בתחרות? ואתה חושב שהיה לי קל? אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שאני יכול, התאמצתי, והצלחתי! ואתה יודע מה, נוח? אני בטוח שגם אתה יכול להצליח באתגרים שלך, בדיוק כמוני".

הוא נתן לי צ'פחה ידידותית (וקצת כואבת!) נפנף לנו לשלום, וחזר בצעד בוטח למחנה – אחי אלישע, החייל האמיץ.