חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 263ראשיהפצה

אל תניחו לנופלים - דעות

התיקון של הרה"ג דב ליאור בתפילה לשלום המדינה ●רשימת חללי הטרור של קרית ארבע- חברון אולי תפקח את עיננו לקראת שחרור המרצחים.
18/10/07, 12:07
אליקים העצני

ממשלת אולמרט מתכוננת לחזור על הפשע שביצעה ממשלת שרון, ובממדים גדולים פי כמה. במצב כזה, מי שנוהג כאילו לא קרה דבר דומה לשוטה במשל של ז'בוטינסקי, שכאשר שרים באוזניו את ההמנון הלאומי הוא עומד דום ונותן שירוקנו את כיסיו.

לא כן בקריית ארבע-חברון, כפי שמוכיח המכתב הזה:

לכבוד: גבאי בתי הכנסת קרית ארבע

בעקבות פניות של כמה חברים אני מוצא לנכון לפרסם את ההוראה הבאה.

ב'תפילה לשלום מדינת ישראל' ישנה פסקה המתייחסת לשרים ויועצים. בעקבות הגירוש הנורא שהם ביצעו, יש מקום להשמיט את המשפט הזה בלבד*, עד שתקום ממשלה הדואגת לשלום עמנו וארצנו, אולם התפילה לעצם קיומה של המדינה ודאי שיש חיוב להודות לבורא העולם שנתן לנו מדינה לאחר אלפיים שנות גלות.

המדינה אינה שייכת לאף מפלגה, היא שייכת לכלל ישראל, ולכן יש חיוב להודות לה' שנתן לנו אותה, ויהי רצון שכולם יחזרו בתשובה בקרוב.

החותם לכבוד התורה
הרב דב ליאור
רב העיר קריית ארבע-חברון

*הקטע שהושמט: "ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה"...

המחיר ששילמה עיירה אחת

יהושע סלומה נדקר למוות בחברון, בקנותו בשוק פירות לט"ו בשבט. הפירות נקברו יחד עמו, כי היו מגואלים בדמו.
גר הצדק אלי הזאב ובחורי הישיבה שמואל מרמלשטיין, צבי גלאט, יעקב צימרמן, חנן קרוטהמר וגרשון קליין נרצחו ביריות ורימוני יד על-ידי חוליית מרצחים ששלח יאסר ערפאת. הם נרצחו בפתח 'בית הדסה' בחברון, בליל שבת, בעמדם בתוך הקהל שהגיע מן התפילה במערת המכפלה כדי לקדש על היין עם הנשים שהיו שם במצור-מרצון כשנה, עד שהשלטון יתיר מגורי יהודים בחברון. בדמם פתחו את העיר ליהודים.

אהרן גרוס נדקר למוות בחברון, מול שכונת אברהם אבינו. נחטף לבית ערבי ושם דימם למוות.

אווה ווקסברג – ילדה בת 9. נהרגה מהתהפכות רכב שנרגם באבנים, לא רחוק מחלחול.

שמואל ארז – בחור ישיבה. נדקר למוות בדרכו למערת המכפלה לומר תהלים לפני כניסת השבת.

מרדכי ושלום לפיד – אב ובנו. נורו למוות במורד רמת ממרא ('גבעת החרסינה') בקריית ארבע.

ברוך גולדשטיין.

גר הצדק רפאל יאירי נרצח ביריות בתוך מכוניתו ליד בית חגי.

שרית (שני) פריגל – תלמידת אולפנה בת 17, נרצחה ביריות בתוך מכונית סמוך לכניסה לקריית ארבע.

נחום הוס ויהודה פרטוש נרצחו ביריות באוטובוס ליד הכניסה לחברון ('צומת הזכוכית').

אפרת (אפי) וירון אונגר נרצחו בתחום ישראל בדרכם לגוש עציון. השאירו שתי תינוקות.

דב דריבן נרצח במעון על-ידי רועים-מחבלים ערבים.

הרב שלמה רענן נרצח בדקירות סכין לעיני אשתו בתוך ביתו, באדמות ישי (תל רומיידה), חברון.

דני ורגס נרצח במארב ירי ליד גבעת האבות, קריית ארבע.

רינה דידובסקי – מורה מבית חג"י. נרצחה ביריות במכוניתה בדרכה לאולפנה בקריית ארבע.

שלהבת פס – תינוקת. נרצחה בתוך עגלת הילדים בשכונת אברהם אבינו בחברון בכדור צלף ערבי.

חזי (יחזקאל) מועלם – חבר מועצת קריית ארבע. נרצח ביריות סמוך לרמת ממרא, כאשר הפגין למען הביטחון בעיר.

שרית (ברוך) עמרני – נרצחה ביריות במכוניתה בדרך לנוקדים. השאירה שלושה ילדים. בעלה נפצע קשה.

אליעזר לייבוביץ' – חייל. נרצח ביריות במכונית בדרך לקריית ארבע.

יצחק בואניש, אלכס דוכן ואלכס צביטמן, שלושתם חברי כיתת הכוננות של הקריה. נפלו בקרב בסמטת הגיבורים, בהדפם התקפה על הקריה בליל שבת.

נתי עוזרי – נרצח ביריות בתוך קרוון המגורים הבודד שלו בגבעה 26 הסמוכה לקריית ארבע, בסעודת ליל שבת.

הרב אלי (אלחנן) הורביץ ואשתו דינה נרצחו בדירתם בקריית ארבע, בליל שבת.

בני הזוג גדי ודינה לוי נרצחו ברחוב דוד המלך בחברון, בטיול שבת אחר-הצהרים על-ידי מחבל-מתאבד ערבי.

לרשימת הדמים הזאת התווספו בני הקריה שנפלו בידי רוצחים ערביים במקומות אחרים:

החייל יאיר תורג'מן שנפל ליד ג'נין; החייל שמואל וויס – חובש קרבי בגולני, שנפל במבצע 'חומת מגן' ב'סמטת המוות', שאליה נכנס כדי להגיש עזרה; החייל אמיר מנצורי שנפל בהיתקלות עם מחבלים בגוש קטיף; סרן גד מרשה – מפקד בהנדסה קרבית, שנפל ברצועה, בהתפוצצות מטען חבלה; איגור גורגול – מאבטח שנרצח במעלה אדומים.

הקרבן הראשון נרצח בשבט שנת תש"מ (ינואר 1980) והאחרון במרחשוון תשס"ה (אוקטובר 2004). יהי זכר כולם ברוך וייקום ה' את דמם.

כרוניקה של שכחה

יש תכלית בהצגת רשימת הדמים הארוכה הזאת, של קהילה לא גדולה. "ארץ אל תכסי דמם", אנחנו מדקלמים, וגם "דורש דמים אותם זכר". אולם האם באמת אנחנו זוכרים – לא זכירה פסיבית של 'יזכור', אלא זיכרון פעיל ומפעיל של גמול והסקת מסקנות?

התשובה היא לאו מוחלט. יש בנפשנו כשל רגשי, התנוונות התגובה הטבעית. לא מן הנמנע שהערבים חשו בחולשתנו, שאנו שוכחים בקלות כל עוולה, ולכן קראו לנו 'אוולאד-אל-מיתה' – בני המוות.

גם הפוליטיזציה ניוונה בנפשנו את התגובות האנושיות הפשוטות. כאשר רוצחים וסוחרי אדם חוטפים אחד מאתנו, אנו מגיבים ברפלקס של 'עסקה': תמורת כמה רוצחים נקנה את חירותו של החטוף? ובעסקה כידוע אין סנטימנטים, כולה חישוב של כדאיות. ומרוב חישובים שוכחים את הסבל והייסורים, הדם והדמעות, את הרס המשפחות, השכול והיתמות. פשעים מתועבים נגד האנושות מועתקים לתחום הפוליטיקה, שם הם הופכים ל'פעולות' (בתקשורת קוראים למחבל 'פעיל'). זו אינה רק שאלה מוסרית של חטא ועונשו, או שאלה משפטית, איזה 'שלטון חוק' הוא זה המתיר לרוצחים לצאת ללא עונש. זו גם שאלה מעשית הצופה פני העתיד, מפני שחברה המתירה את דמה, דמה יישפך עוד ועוד.

חשבנו ששבנו לחיות בארצנו חיי עם נורמלי, וטעינו. שחרור מחבלים ב'מחוות' או ב'עסקאות' הוא אקט אנטי-ממלכתי, הפוגע באושיות המדינה.

עיינו היטב ברשימה הזאת, קורעת הלב, של קרבנות עיירה אחת ביהודה, ולקראת שחרור אלפי מרצחים, הפעם גם עם דם על ידיהם, ובראשם המרצח מרוואן ברגותי. זכרו!

ארץ – תמורת מה?

פעם מסרו את האדמה תמורת שלום. אחר-כך תמורת שקט. כשגם שקט לא היה, הוצאה ארצנו לשוק "כדי לחזק את מעמדו של אבו מאזן". נוכח חולשתו, ומחשש שישוב ויתחבר עם חמאס, חיפשו נימוק אחר, והפעם מצאו נימוק מוחץ, שבאמת אין לעמוד בפניו: "כדי להציל את וועידת אנאפוליס!" 

מעלותיו של בגין

הרצל מקוב, ראש 'מרכז מנחם בגין' בירושלים, מנמק בסופשבוע של 'מעריב' (5/10/07) מדוע בעשור האחרון נבחר בגין נבחר בסקרים כראש הממשלה הטוב ביותר, ואלה נימוקיו: הסכם השלום עם מצרים; העברת מיליארדים לשכבות המצוקה, ובתוכם הפרוייקט לשיקום השכונות; חוק חינוך תיכון חינם; הקצבאות להבטחת הכנסה; הפצצת הכור העיראקי; מלחמת לבנון; העמקת הדמוקרטיה ושלטון החוק.

ומה בולט בהיעדרו? "הרבה אלוני מורה" שבגין הבטיח – ובמידה לא מבוטלת גם קיים. העדר כל מרכיב לאומי ברשימה הזאת אופייני למרבית 'נסיכי' הרוויזיוניסטים, שמאז הגעתם לשלטון מוחם ולבם בשמאל. אצל ראש 'מרכז מנחם בגין' (למה לא לקרוא לו 'מרכז בגין לשלום'?!) הקמת יישובים ביש"ע איננה דבר שמתפארים בו.

מה קרה לתלמידיו של ז'בוטינסקי? האם משהו פגום בתורתו? או שמא שרדו רק תלמידיו הרעים?!...