בשבע 264: חוצה ישראל ע"ש רבין

הריב והמדון השנתי ייפסקו רק כאשר ניהול יום הזיכרון לרבין וקביעת צביונו יופקדו בידיים נכונות.

עמנואל שילה , י"ג בחשון תשס"ח

1.  יגאל עמיר לא יהיה בבית בפסח הקרוב. גם לא בפסח הבא. את זאת יודעים היטב גם הפעילים מקצה הימין, אלה שהפיקו את הסרט שחולל השבוע סערה ציבורית ותקשורתית. ובניגוד לבני משפחתו של עמיר שהצטלמו לסרט, לאביגדור אסקין ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר גם לא באמת חשוב שחרורו של עמיר, בזמן הקרוב או בכלל. מטרתם בהפקת הסרט היתה לעצבן את השמאלנים ולחשוף את צביעותם, ובזה הם נחלו הצלחה רבה.

2.  מי שמכנה את לריסה טרימבובלר, תוך כדי סיקור חדשותי, בתואר "האישה המפלצתית הזאת", מחזק את טענת מפיקי הסרט כי עמיר ותומכיו סובלים מרדיפה מוגזמת (ולכאורה גם מספק לטרימבובלר עילה לתביעת דיבה). מתי לאחרונה הוצמד תואר כזה למישהי מבין עשרות הנשים המוזרות שמשום מה התאהבו דווקא ברוצחים ובשאר פושעים נתעבים? האם הכינוי הזה עצמו הוא לא הסתה?

בימים אלה טרימבובלר עומדת ללדת. לאור העובדה שזכויותיה לסודיות רפואית כבר הופרו בעצם הפרסום אודות מין העובר שלה, האם אפשר לשלול את החשש שההסתה נגדה תגרום למישהו מהצוות הרפואי להתרשל בטיפול בה?

3.  פוליטיקאים שנשבעים כי רוצחו של רבין לעולם לא יחוש את האוויר החופשי, אבל מוכנים "למען השלום" לשלח לחופשי מחר בבוקר את המחבל מרוואן ברגותי שהורשע בחמישה מעשי רצח, מוכיחים שהשיפוט המוסרי שלהם כפוף להעדפותיהם הפוליטיות.

שוחרי טובתם וזכויותיהם של מחבלים פלשתינים עושים צחוק מעצמם בניסיונותיהם הפתטיים למנוע מעמיר את הזכויות הניתנות, בצדק או שלא בצדק, לפושעים הנתעבים ביותר. התקדימים שהם יצרו בעמידתם לימין המחבלים מאפשרים בצדק לאביגדור אסקין להתהדר כמותם בתואר 'פעיל זכויות אדם'.

גם הח"כים שהעבירו בכנסת את החוק שאוסר לחון את עמיר (כאילו שמישהו מעלה בדעתו לעשות את זה) רק הוכיחו עד כמה עקרונות בסיסיים כמו הימנעות מחקיקה פרסונאלית ורטרואקטיבית עלולים להיות רופפים וגמישים בעת הצורך.
וכדי להשלים את מקהלת הצביעות, באים שוחרי חופש הביטוי וחופש האומנות ומכריזים חרם על הזמר אריאל זילבר, רק משום שהעז לומר שגם לזכויות האדם של האסיר יגאל עמיר צריך שמישהו ידאג.

4.  בעקבות הסיקור התקשורתי הנרחב לו זכה הסרט הפרובוקטיבי, יש להניח שתורמיהם החסויים מעבר לים יצדיעו למפיקי הסרט על הצלחתם ויגבירו את זרם התרומות.

וכך ממשיכות שתי הקבוצות הקנאיות הללו להזין זו את זו. אסקין בן-גביר ושות' מספקים דלק למי שהנחלת "מורשת רבין" והוקעת "ההסתה מימין" הפכה עבורם לעיסוק, למקור פרנסה, או לפחות להזדמנות לחדש ימיהם כקדם בהופעות בתקשורת (ללא אירועי יום השנה לרצח, מי בכלל זוכר מי זה שמעון שבס, ולמי אכפת מה דעתו בנושא כלשהו?). מפיקי הקלטת סיפקו עילה למתן במה חופשית לחסידי רבין לצורך התנפלות זועמת, צדקנית, היסטרית ומכלילה על כל מתנגדי דרכו באשר הם. הקלטת הפרובוקטיבית היא מבחינתם הוכחה לכך שההסתה החמורה לא עברה מן הארץ - ומכאן הצדקה להמשך הקצאת המשאבים הנדיבה שהמדינה מעמידה לרשותם כדי להילחם באותה הסתה.

מנגד, תחושת הנרדפות והקיפוח בימין כולו רק גוברת. גם מי שסולדים או נחרדים מגילויי התמיכה בעמיר, מתקשים לכבוש את ההנאה שממלאת אותם למראה דמעות התנין של משמיציהם ומבקשי רעתם. כאשר מספידיו של רבין אומרים בגלוי שמה שכואב להם בעיקר זה אובדן חלום אוסלו, מה הפלא שמי שיועדו להיות קרבנות התוכנית הזאת לא ממהרים להזיל דמעות או להדליק נרות?

5.  אז מפיקי הקלטת יצאו נשכרים, וכך גם נושאי מורשת רבין. גם התקשורת מצאה תוכן מסעיר למלא בו את האייטם ההכרחי לרגל יום השנה. אבל החברה הישראלית השסועה, במקום להתלכד סביב הוקעת הרצח, שוב מטולטלת אל תוך סערה של ריב ומדון, שהפכו להיות המאפיינים העיקריים של יום השנה לרצח רבין.

אם רוצים שהיום הזה יהיה בעל ערך לאומי אמיתי, יש להוציא את הניהול שלו ואת קביעת אופיו מידיהם של בעלי אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים או אישיים. הנחלת מורשת השלום של רבין היא מטרה מפלגת, שאין סיבה להקצות לה יום זיכרון ומשאבים ממלכתיים. ראוי שמוקירי זכרו של רבין ילמדו ממקורביו של רחבעם זאבי כיצד לעצב יום זיכרון מאחד ולא מפלג.

6.  ובאשר ליגאל עמיר, קשה לדעת מה באמת יהיה גורלו. ייתכן שיימק בכלא עד סוף ימיו. יותר הגיוני שבעוד שנים רבות, אולי כשיגיע לגיל שישים, הוא אכן ישוחרר. סביר שהשחרור יהיה כרוך באיזשהו גילוי של חרטה, אמיתית או מן השפה ולחוץ. אולי יוטלו עליו הגבלות שונות, כמו שעל האסיר המשוחרר מרדכי ואנונו נאסר להתראיין.

מסוכן לציבור הוא כנראה לא יהיה. בניגוד למחבלים הפלשתינים המשוחררים בסיטונות מופקרת, עד היום איש מבין האסירים הביטחוניים היהודים ששוחררו לא חזר לפעילות טרוריסטית. החשש שעמיר יפגע במישהו קטן בהרבה מהחשש המציאותי מאוד שמישהו יחליט לפגוע בו. יתכן שהוא ייאלץ לשנות את זהותו ולהסתתר. גם לאחיו חגי, שאמור להשתחרר בעוד ארבע שנים, נשקפת סכנה דומה.

7.  ההתנקשות ביצחק רבין לא היתה מעשה הרצח המתועב ביותר בתולדות המדינה. פושעים נאלחים ורוצחי ילדים סדיסטיים אינם נמקים כאן בכלא עד סוף ימיהם. יגאל עמיר הוא לא הגרוע בפושעים. הוא אולי המסוכן שבהם. האיום על יציבות המשטר ועל אחדות העם היא שהופכת את ההתנקשות בראש הממשלה למסוכנת יותר.

בכל מקרה, במדינה שבה עונש מוות לא קיים, עשרות שנות מאסר הן בהחלט עונש מרתיע. מה גם שאת עיקר ההרתעה מספק המוות המיידי הצפוי למתנקש הפוטנציאלי מידיהם של מאבטחי השב"כ שבפעם הבאה, יש לקוות, יעשו את מלאכתם נאמנה.