בשבע 264: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ג בחשון תשס"ח

חבר, שלא תהיה חסר:

ונניח, חס-ושלום-וחלילה-ושלא-נדע, אבל נניח שנסיון ההתנקשות של אנשי הפת"ח היה מצליח, והיינו נאלצים להיפרד מעוד ראש ממשלה בישראל. כיצד היתה התקשורת מתייחסת לרצח המזעזע? ומה היה אומר על כך הציבור? וחבריו של ראש הממשלה, במפלגתו ומחוצה לה, כיצד היו הם מספידים את המנהיג שאבד?

האם לאחר ההתנקשות ח"ו, היינו קוראים שוב ושוב על השלום שנרצח? או אולי על הביטחון שנרצח? ומה עם החינוך, הרווחה והבריאות שנרצחו? האם היו מתפרסמים מוספים מיוחדים על הישגיו הגדולים של ראש הממשלה המנוח? האם היינו לומדים על שמירת החוק שלו, או על יחסו למוסדות החוק והמשפט בישראל? האם בתי הספר היו מלמדים את מורשתו, מורשת של שיקול דעת ולקיחת אחריות? האם היינו שומעים שכבר אין פוליטיקאים כאלה היום?

האם משפחתו היתה מספרת לנו על הליכותיו הצנועות? חיוכו הביישני? יושרו חסר הפשרות? האם ילדיו היו מספרים על אהבת הארץ שהנחיל להם? האם קציני צבא היו מספרים על מה שקיבלו מהמפגשים עמו? האם ח"כי קדימה היו חשים יתומים? האם רה"מ המנוח היה מככב בתעמולת הבחירות של קדימה? האם היו מראיינים את מחליפו כשתמונתו הגדולה תלויה מאחור? האם היינו חוזים בהצלחתו המחודשת של הסטיקר "שלום חבר", ולא רק על מכוניותיהם של חיים רמון ורוני בר-און?

ושאלה אחרונה, לפני שאאחל בריאות ופנסיה ארוכת שנים לראש הממשלה: במקרה של התנקשות מוצלחת, האם מישהו מהעיתונאים הישראלים היה מביע התעניינות כלשהי בבנו העתידי של הרוצח? 

עיתונות כמו שעשו פעם

באיחור אופנתי של למעלה מ-30 שנה, צפיתי השבוע בסרט 'כל אנשי הנשיא', המתאר את השתלשלות פרשת ווטרגייט מנקודת מבטם של העיתונאים שחקרו אותה. הסרט מבוסס על ספרם של צמד העיתונאים מהוושינגטון-פוסט, בוב וודוורד וקארל ברנסטיין, שהתחקיר שלהם הסעיר את אמריקה, הפיל את ממשל ניקסון ושלח כמה מאנשיו הבכירים לכלא.

יש להקדים ולומר כי הסרט פשוט מצוין, והכוכב רוברט רדפורד נראה עדיין נהדר בלי מתיחת הפנים. אלא שכקורא עיתונים סדרתי בשנת תשס"ח, התקשיתי להכיר חלק מן ההליכים המתוארים בסרט. האם ידעתם, למשל, שהעיתונאים האמריקנים של התקופה יצאו ממש לשטח וחקרו, ולא רק ישבו וקיבלו צילומי וידאו מגורמים במשטרה? האם אתם מודעים לכך שכתבה בעיתון דרשה פעם זהירות, חריצות ואמינות, ללא מורא וללא משוא פנים? האם ידעתם כי בארה"ב של הסבנטיז, ובעצם גם בישראל של הסבנטיז, עיתונאי הפיל ראש מדינה למרות שאחז באותן דעות פוליטיות? פשוט מדהים.

למען ההגינות, אזכיר שוב כי הסרט מבוסס על ספר לא מאוד אובייקטיבי, ולפיכך ראוי להתייחס אל העובדות המתוארות בו בחשדנות מדודה. ובכל זאת, מעניין היה לשמוע את דעתם המלומדת של וודוורד וברנסטיין על תחקירים מופרכים, גידול אתרוגים, הבעת דעות פוליטיות בכתבות חדשותיות, וחברויות אישיות בין עורכי עיתונים וראשי ממשלות. נדמה לי, כי בסרטים שיבוססו על נושאים כמו אלה, אפילו רוברט רדפורד ייראה זוועה.

המדור לחיפוש קרובים-רחוקים

פרס הסקופ האדיוטי של השבוע מגיע כנראה לידיעות-אחרונות, וזאת בזכות ידיעה המכתירה את שלמה ארצי ודיוויד ברוזה כקרובי משפחה. ומהו בדיוק אותו קשר משפחתי מובהק? ובכן, זה הולך כך: שלמה ארצי הוא לא אחר מאשר האח של אשתו של הבן של אחות של אשתו של הדוד (השד יודע מצד מי, אם בכלל אכפת לו) של ברוזה. עם קרבה כזאת, ברור לגמרי כיצד מצליחים השניים לככב בשמי המוסיקה: הכישרון עבר בגנים, מה לא מובן?

פעם אמרו על השחקן האמריקני קווין בייקון, שאפשר לחבר אותו לכל שחקן בהוליווד בשלושה מהלכים לכל היותר, דרך קשרים משפחתיים ועבודות משותפות. אבל בישראל הקטנה, שבה כולנו משפחה אחת, כל זוג סלבס יכולים להגיע לעיתון כקרובי משפחה, גם אם הקשרים ביניהם נראים רעועים יותר מתוכניות השלום של אולמרט. מילא. לפחות עלינו להודות לידיעות-אחרונות על שלא חיבר בין קרובי משפחה רחוקים אפילו יותר. למשל, דיוויד ברוזה ובן ארצי.

חמסה עלינו

א. התאריך: יום ב' השבוע, ארבע ורבע אחר הצהריים. המקום: תחנת אוטובוס בדרך בגין, ליד תנובה, תל אביב. האירוע: אוטובוס מס' 69 של 'קווים' מדלג על התחנה שלו בחינניות ואפילו לא מנפנף לי לשלום. שבוע אחד בלבד לאחר שהתלוננתי כאן על אותו קו בלי להזכירו בשמו, מכריחים אותי נהגי 'קווים' להצטרף רשמית לנוסעיה הלא מרוצים הרבים של החברה.
 ב. לאחרונה מתפרסמים מחקרים רבים, ה'מגלים' כי בני אדם שמנים, נמוכים, עניים, עצבניים ומכוערים חיים פחות מהאחרים. ואני תוהה: האם מקרי הוא שהמחקרים האלה נערכים תמיד בסקנדינביה? ובמילים אחרות: האם אכן מדובר במחקר אובייקטיבי?

ג. צלם פפראצי תובע את הדוגמנית בר רפאלי מאחר שלטענתו פגעה בשמו הטוב. אם יזכה במשפט, הייתי מייעץ לו להשקיע את הכסף בסדנאות למודעות עצמית.

ד. בחנות בבני ברק מצאתי השבוע שקיות טלטאביז מתוצרת קיבוץ ניר-אליהו, ובהן שלוש בובות בלבד. טינקי-וינקי, מסתבר, יצא מארון הצעצועים היהודי.
 
ה. ב'דיבור של תשובה', אלבום ניגוני-השאנטי החדש של גיא-צבי מינצ, יש תחושה של יותר מדי: יותר מדי שירים, יותר מדי מילים על העטיפה, יותר מדי חיינדלעך ברשימת התודות, עודף מגניבות, עודף יומרות, עודף אותיות צ' בשם הזמר. ואיך הדיסק מבחינה מוסיקלית? מקסים, פשוט מקסים. יותר מדי ארוך, אבל מקסים.

יודע את מקומי

מיום שנכנסתי לדירתי הראשונה כאדם נשוי, קיוויתי ותכננתי להפוך אותה לאזור מוכה אורחים. כמו אברהם אבינו בפרשת השבוע, גם לי היו כוונות להכניס אושפיזין בסיטונות, ובכלל רציתי להפוך את חיי השקטים והצנועים לחיי חברה שוקקים וסוערים. אולי משום כך, קיבלתי על עצמי לעבוד רוב הזמן בבית, בשעות גמישות, ולגור דווקא בשכונה שבה מתגוררים 90 אחוז מארבעת החברים וחצי שיש לי.   

אלא שבעיה אחת לא לקחתי בחשבון: חבריי, בניגוד למישהו שכולנו מכירים, הם אנשים עסוקים. לא סתם עסוקים, אלא עובדים במקצועות ספציפיים ונפוצים במגזר, ולא מדובר בגינון או בייצור מוצרי קוסמטיקה. ולכן, למרבה הצער, רוב חבריי נאלצים לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, וכל היתר עושים זאת מתוך הנאה. כשהם חוזרים מעבודתם, ברוב המקרים הם שוכחים מה קרה בין הכניסה לביתם לבין ההירדמות במיטתם. על חיי חברה הם שמעו פעם במטבחון של מקום העבודה, אבל זהו.

בכך שאנו מזמינים את חברינו לביקור בביתנו או לדייט משותף במסעדה, אנו מטילים עליהם עול בלתי נסבל: הם נאלצים להגיע הביתה בשעה מוקדמת, להחליף בגדים, למצוא בייביסיטר, לצאת מהבית, ולעשות את כל אלה בעיניים פקוחות ורעננות. במקרים רבים, אנו מתחשבים בחייהם הבלתי אפשריים ודוחים את הפגישה החברתית לזמן בלתי מוגבל. וכאשר נמאס לי ואני מבקש לקבוע עם חברי הטוב ורעייתו יום ושעה, מקמט החבר את מצחו, מכווץ את גבותיו, מזגג את מבטו, ואז עונה בלחש: "אולי במוצאי שבת, ב-29 לחודש, תהיה לנו שעה פנויה".

"ה-29 בחודש זה יום שני", אני עונה לו אחרי תחקיר עיתונאי מקיף בלוח השנה.

"התכוונתי לדצמבר", עונה החבר בעצב.

אם נחזור לרגע לאותה דמות תנ"כית שבאופן עקיף אני קרוי על שמה, צריך להסיר את הכובע בפני הכנסת האורחים של אברהם אבינו, אין בכלל ספק. ומצד שני, כל הכבוד גם לשלושת המלאכים שמצאו את הזמן לבוא ולהתארח. הלוואי על כולנו.