בשבע 264: העולה מארץ השמש

בתיה דנש גדלה ביפן השמרנית כילדה נוצרייה שחיפשה את אלוקים ● בתום מסכת הגלגולים שעברה עד שהגיעה לישראל, הפכה ליהודייה כשרה שמגדירה את עצמה כליטאית, ונשואה לחסיד ברסלב.

יפה גולדשטיין , י"ג בחשון תשס"ח

מה היה אמור להפגיש אישה יפנית צעירה עם סופרת 'בוגרת שואה' מהולנד, כהגדרתה, שעשתה דרך ארוכה של שתיקה עד שהצליחה לחלץ מתוכה כמה מזיכרונות האימה ולהעלותם על הכתב בספריה? כביכול, שום דבר. שני קווים מקבילים שאינם אמורים להיפגש. אבל החיים מזמנים לפעמים מפגשים שלא יעלו על הדעת – אלא אם כן יד נעלמה מכוונת את הדברים.


רחל צוחקת באירוניה מרה לשאלתי אם המורים בהולנד אחרי המלחמה לא ניסו להעלות את הדברים ולשוחח עליהם: "לא היה דבר כזה, להתחשב בילדים. לא שאלו ילדים. ראש עיריית אמסטרדם, יהודי, היה ילד בשואה, ורק אחרי 40 שנה סיפר על טיפולים שעבר אצל אינסוף פסיכולוגים ופסיכיאטרים. איש מהם לא שאל אותו אי פעם על תקופת המלחמה"
יכול להיות שלו היתה בתיה דנש חולפת ברחוב הירושלמי על פני רחל הולנדר, היתה האחרונה מסובבת לאחור את הראש לרגע כדי להעיף בה מבט שני. בתיה דנש אכן בולטת בתוך הרקע הירושלמי בתווי הפנים השונים שלה, הטיפוסיים לילידי המזרח הרחוק, ויותר מכך, בצירוף המאוד לא שכיח בין הקלסתר האסייתי שלה לבין כיסוי הראש ההדוק, בנוסח נשים ירושלמיות חרדיות.

התוודעות קצת יותר קרובה לאישה שמתחת לכיסוי הראש מגלה לא רק יפנית שקשרה גורלה עם העם היהודי, שהיא גם בלשנית עתירת ידע בשפות וחוקרת תלמוד, אלא גם אישה שבחרה בדרך הליטאית המובהקת, 'בריסקאית' כהצהרתה הפסקנית, שנשואה ללא פחות מאשר חסיד ברסלב. שוב, צירוף בלתי אפשרי למי שמתמצא קצת בנבכי מפת המגזר הדתי.
אכן, שום דבר לא הכין את רחל הולנדר למפגש הזה עם בת ארץ השמש העולה, או לאפשרות שיום אחד יתדפק מישהו על דלתה כדי לתרגמו את ספרה ליפנית, מכל השפות בעולם, עוד לפני שהתרגום האנגלי יראה אור.

אבל זה קרה יום אחד, שנים אחרי שרחל הולנדר פרסמה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' את ספרה 'החלום והיום', סיפורה של ילדה פליטת שואה הנשלחת אחרי השואה להבראה אצל משפחה בשוויץ, תוך פרידה טראומטית ראשונה מאמה, ששרדה יחד איתה את השואה, לאחר אובדן אחיה ואביה האהובים.

אני יושבת עם השתיים, שתי נשים מעולמות שונים כל-כך, פגישה שהופכת למין מסע גילוי גם עבור רחל הולנדר, שעד היום כנראה הכירה את הצעירה היפנית אמנם זמן רב, אבל בעיקר מבעד לעבודתה על תרגום ספרה ועל הוצאתו מחדש בעברית.

בתיה, כמוני וכמו רבים שקראו את הספר לפני שנים, נשבתה בקסמה של הכתיבה המאופקת והמרגשת של רחל, והחליטה לתרגמו ליפנית. הוצאתו לאור של התרגום הגמור, נדחתה בכמה שנים, מפני שבתיה החליטה שהרבה יותר דחוף להפוך את הספר החשוב הזה לנגיש בפני ילדים ישראליים – לאחר ששלוש המהדורות הקודמות שלו אזלו לפני שנים – מאשר להביאו לילדים יפניים. וכך לקחה על עצמה את הוצאת הספר מחדש כעניין של דחיפות חינוכית גרידא.

המילים נחצבות בקושי

מאורעותיו של 'החלום והיום' מקבילים לחלק מהחוויות הקשות שאותן חוותה הסופרת כילדה, באותם מקומות ובאותה תקופה בהולנד.

רחל הולנדר נולדה בברלין שבגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. "כשהגעתי כנערה לארץ לא הייתי מסוגלת להוציא מפי את המילים הללו, שנולדתי בגרמניה. כל-כך התביישתי". על הזיכרונות שנערמו מאז 'ליל הבדולח' לא דיברה עד לאחרונה: "הרי איש לא היה מאמין לי שהייתי בקושי בת שלוש, אבל עובדה. הזיכרון הזה חי בתוכי. לא דיברתי על זה, עד שיום אחד הגיע נכדי לביקור. הוא ביקש שאספר לו על השואה, כי כל אחד היה צריך להביא סיפור מהשואה לבית הספר. זו היתה פעם ראשונה ששחזרתי את אותו ערב. היינו בבית סבא, בדירה שמעל חנות הבדים שלו באזור מרכזי בעיר קלן. היו רעשים, ואמא וסבא ירדו למטה. התאפקתי עד שהייתי חייבת לראות מה כל הרעש. ירדתי כמה מדרגות, וראיתי את הנאצים במדים השחורים צועקים: 'לכו לפלשתינה'. הם הוציאו את כל הדברים מהמקום. הבנתי שכאן קורה משהו נורא".

לא מפתיע שהאישה שמאחורי הכתיבה המאופקת היא עצמה מאופקת. אפילו היום, לאחר שעברה טראומות נוספות ובמיוחד את אובדן בתה, ביוכימאית, ציירת ומשוררת, שנפטרה לפני כמעט שנתיים, לא היתה מדברת, אלמלא הצורך להפיץ את המהדורה החדשה של ספרה. גם כעת, כשהיא מנסה לחלץ מתוכה את הזיכרונות, היא נראית לי כמתייסרת. כשהמילים כבר יוצאות, הן נדמות כאילו נחצבו בכוח פיזי כמעט. כשתסיים לשחזר קטע שקשה לה במיוחד, תאמר: "לא הצלחתי לבטא את מה שהיה באמת".

ילדות בצל הנאצים

אחרי 'ליל הבדולח' החליטו הוריה של רחל שלא לקחת סיכון והתארגנו לקראת מעבר להולנד. האם עמדה ללדת, ולא יכלה לצאת לדרך, אבל את רחל הפעוטה הם שלחו בינתיים עם חברים לקרובי משפחה בהולנד. הללו, אחרי יומיים, לקחו אותה "בטקסי, פעם ראשונה בחיי, וסיפרו לי שנוסעים לטיול ליער של כיפה אדומה". הם עצרו 'בדרך' לבקר אצל משפחה יהודית זרה בהאג, ובעודה משחקת עם ילדי המשפחה, הם נעלמו, מבלי להכין אותה לפרדה. "ניסו לנחם אותי בצלחת סוכריות, אבל אני חשבתי שאם לא אפסיק לבכות, יהיו חייבים בסוף להחזיר אותי להורי".

האיחוד עם האם התרחש מאוחר יותר. שלושה שבועות אחרי הלידה יצאה האם עם התינוק שמואל להולנד, בעוד האב נאלץ לגנוב את הגבול בהעדר ניירות מסודרים. הוא נעצר בגבול. "בבית הסוהר נתן לעצירים היהודים האחרים הרצאות בתולדות ישראל. היינו משפחה דתית ציונית. לאם אבי היה בברלין סלון ציוני".

האם, שלפני השואה הספיקה להקים בית ספר 'בית יעקב' ביוגוסלביה, קיבלה בהולנד עבודה כעוזרת גננת, ורק אחרי חודשים רבים הצליחה לקבל מאנשים טובים עליית גג להתגורר בה והביאה אליה את בתה, תוך ציפייה לאב שאין לו אישור כניסה להולנד.

רחל: "אני זוכרת מצוין את הפלישה. גם כילדה בת ארבע יכולתי לחוש את האימה הגדולה. אבל איש לא דיבר על כך עם הילדים. אני זוכרת כמה נבהלתי יום אחד, כשהחלפתי מעיל ומצאתי את עצמי ברחוב בלי הטלאי צהוב".

הם הגיעו לפרובינציה ההולנדית פריזלנד, שבה היו הרבה חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, ושם הלכה לכיתה א', ובכך הסתכמו הלימודים שלה לאותן שנים. היא חזרה ישר לתיכון, בשנת 1950. בסתיו באותה שנה הגיע אביה לעיירה שבה שהו, אך נעצר כמה שבועות אחרי שהמשטרה ההולנדית גילתה אותו כשוהה בלתי לגאלי, ולקחה אותו לווסטרבוק – מחנה מעבר שממנו נשלחו כ-100 אלף יהודים למחנות הריכוז. רק ביולי 42' אפשרו למשפחה להצטרף אליו, עד פברואר 1944, אז נשלחו כולם לברגן-בלזן ומשם לאושוויץ. אלא שזה היה מסע ארוך, בשלהי המלחמה, ולאושוויץ עצמה לא הספיקו להגיע. "יום אחד הגרמנים נעלמו והרוסים הגיעו".


אחד מניסיונות הכתיבה של הולנדר היה סיפור על השואה, שהפך לספר 'המנהרה'. פרק אחד מהספר נכנס למקראה לכיתה ח' שנלמדת עד היום. שנה אחרי שיצא הספר, הוא נבחר על-ידי מפעל 'הספר הטוב', והתאפשר לבתי הספר לרכשו במחיר מוזל. דן כנר המחיז פרק אחר מהספר לטלוויזיה, באמרו שהסיפור אמנם קשה, אבל חשוב מאוד
שיכנו אותם בכפר הקרוב, ו"למחרת אבי נפטר מטיפוס", היא אומרת בלאקוניות. חודשיים אחרי כן התגלו בכפר הקטן הזה והעבירו אותם להולנד. במאסטריכט שבהולנד נלקח אחיה שמואל בן ה-6 לבית החולים המקומי, שם נפטר משחפת. גם על כך מתקשה רחל להרחיב.

אחרי השואה הספיקה רחל ללמוד כמעט שתי כיתות בתיכון יהודי באמסטרדם, בכיתה שבה כל הילדים עברו את השואה במחנות או במחבוא, "אבל איש לא דיבר על כך".

רחל צוחקת באירוניה מרה לשאלתי אם המורים שלה בהולנד אחרי המלחמה לא ניסו להעלות את הדברים ולשוחח עליהם: "לא היה דבר כזה, להתחשב בילדים. לא שאלו ילדים. ראש עיריית אמסטרדם, יהודי, היה ילד בשואה, ורק אחרי 40 שנה פתח את הנושא בפני הציבור, וסיפר שבמשך שנים עבר בעקבות השואה טיפולים אצל אינסוף פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אבל איש מהם לא שאל אותו אי פעם על תקופת המלחמה...".

שנים של שתיקה

בשנת 1951 עלו רחל ואמה לארץ. כאן הספיקה ללמוד את שתי כיתות התיכון האחרונות בירושלים. היא חשבה לצאת לנח"ל עם בני עקיבא, אבל לא התקבלה לצבא, כי יצאה מהמחנה עם שחפת. במקום זה הלכה ללמוד באוניברסיטה העברית, נישאה, ילדה שלוש בנות ועשתה תואר ראשון בספרות ופילוסופיה, ותואר שני בפילוסופיה.

לפני שהחלה לכתוב בעצמה, תרגמה מהולנדית עתיקה ספר של שפינוזה שיצא בהוצאת 'מאגנס', אבל לכתוב החלה רק אחרי שנים. "לא שלא ניסיתי. כבר אחרי הבגרויות התחלתי לכתוב, אבל לא הצלחתי להוציא מעצמי יותר מחצי עמוד. לקח לי 20 שנה להמשיך".

אחד מניסיונות הכתיבה שלה היה סיפור על השואה, שהפך לספר 'המנהרה' שיצא בהוצאת 'מעריב' ו'הד ארצי'. לאחר שהספר יצא נכנס פרק 17 מהספר למקראה לכיתה ח' 'עלי ספרות' בהוצאת משרד החינוך, הנמצאת בשימוש עד היום ונלמדת עד היום. שנה אחרי שיצא הספר הוא נבחר על-ידי מפעל 'הספר הטוב', הממליץ על שלושה ספרים נבחרים מדי שנה ומאפשר לבתי הספר לרכשם במחיר מוזל. דן כנר המחיז פרק אחר מהספר לטלוויזיה, והציגו בפני ילדים בתכנית הילדים 'סיפור בראש', באמרו שזה אמנם קשה, אבל חשוב מאוד.

יחד עם כל זה, מדגישה רחל, הספר אינו ספר ילדים. הוא גם אינו מקוטלג ככזה, אלא ספר מבוגרים שגם ילדים מגיל חטיבת ביניים יכולים לקרוא.

עברו שנים. יום אחד קיבלה רחל שיחת טלפון מפתיעה. האישה מעברו השני של הקו הציגה את עצמה, במבטא שקשה לזהותו, כמי שמעוניינת לתרגם את הספר שנעלם מזמן מהמדפים ליפנית. זו היתה ראשית ההיכרות שלה עם בתיה דנש.

הילדה היפנית חיפשה את האל

דרך ארוכה ותפנית של 180 מעלות עשתה בתיה בחייה עד שהגיעה לספרה של רחל. ילדה טובה טוקיו, התחילה בתיה את חייה כבת יחידה למשפחה של אנשי עסקים, שם היתה מרופדת בכל טוב. דבר לא ניבא את 'עריקתה' לתרבות אחרת. מי שביקר ביפן יודע איזו תהום עמוקה פעורה בין התרבות והמנטאליות הישראלית לזו היפנית, הרשמית, המנומסת, הקפואה, החומרנית והקונפורמיסטית עד אימה. בוודאי לא קרקע שמסוגלת להנביט עליה חיפוש דרכים רוחניות.

מסלול חייה של הילדה היפנית הזאת היה פרוש לפניה, ברור מאוד: אוניברסיטה, בתחומי הבלשנות, וקריירה מוצלחת בזכות כישרונה המיוחד לשפות. אבל כבר מגיל צעיר היא זוכרת את עצמה בחיפוש של האל, משהו שעליו לא דיברו בחברה המאוד לא רוחנית שסביבה. "יפנים הם מאוד מעשיים, ולא חושבים על האלוקים כל הזמן. להיות יותר מדי רוחני לא נחשב טוב".

וכך היא נמשכה אחרי חברה לבית ספר של יום ראשון בכנסייה הנוצרית. בבית לא גילו התנגדות: "גם לא היה סיכוי שיבינו. ביפן כולם כמו כולם, וכולם לא מחפשים את אלוקים". בתיה הפכה לנוצרייה, ועוד בחטיבת ביניים התחילה לקחת את זה יותר ברצינות.

מה זה אומר 'יותר ברצינות'? הרי היית רק ילדה.

בתיה: "אי אפשר היה להבין את התנ"ך מתרגום לתרגום, אז התחלתי ללמוד יוונית עתיקה. זה עזר לי בשביל הברית החדשה. אבל בשביל הברית הישנה הרגשתי שאני חייבת לקרוא את זה במקור. אבל לא מצאתי מורה לעברית, עד שהגעתי לקהילה היהודית.

איך הגעת לקהילה?

בתיה: "כשלא מצאתי מורה הסתפקתי בלימוד לטינית, ואת השאלות שהיו לי העליתי בפניו של מרצה מיוחד באוניברסיטה של טוקיו, שבעברו היה כומר קתולי. ככל שלמד על יהדות, הבין שהנצרות שקרית, עד שהתפטר מהכנסייה והלך לאקדמיה. באוניברסיטה היה חדרו פתוח לכל סטודנט. למרות שלא הייתי סטודנטית, ורק תלמידת חטיבת ביניים, הוא הרשה לי להיכנס ולשאול שאלות. כך הצטרפתי לחבורת הסטודנטים שהתגודדה סביבו ולמדה אצלו מעבר לשיעורים הפורמליים.

"באוניברסיטה בטוקיו לא היה איש שלימד תנ"ך או יהדות. אחד הסטודנטים שלמד חינוך, עשה את התזה שלו בדוקטורט על חסידות, והפרופסור הזה אישר לו אותה למרות שזה לא היה תחום הלימוד שלו. הוא ידע שאני רוצה ללמוד עברית, והפנה אותי לקהילה היהודית בטוקיו. לקהילה אז התחילו להגיע צעירים ישראלים חילוניים שרצו ללמוד אומנויות לחימה, וכשלא התירו להם להיכנס עם הדרכון הישראלי לסין, הסתפקו בחיקוי היפני של אומנויות הלחימה, כשהם ממנים את שהותם בהוראת עברית ואנגלית. לעברית כמובן לא היו להם הרבה קופצים. לכן אחד מהם שמח מאוד כשהצעתי לו ללמוד אצלו".


בתיה: "ליפנים יש סימפטיה לתקופת השואה. הרי אז קיבלו פצצה אטומית, ועד היום יש דור שלישי שחולה בלוקמיה כהשלכה מהקרינה של אותה פצצה. אני חושבת שזה חלק מהאופי של העם היפני: אצלם הכול צריך להיות יפה, והם רוצים לשכוח את האסון שקרה להם, ולכן יעדיפו להסתכל על האסון שקרה לאחרים"
הקפיצה לים היהדות


הפרדה מעמה וממולדתה נעשתה בשלבים, ולימוד העברית היה קפיצה ראשונה לעומק. למרות שהישראלי שלימד אותה עברית הגיע לטוקיו כחילוני, הוא עבר מהפך רוחני בעקבות העיסוק באומנויות הלחימה, שהן לא רק עיסוק בגוף אלא פותחות ערוצים רוחניים. כל הצעירים הבינו שהם לא ממש שייכים לשורשים הרוחניים של אומנויות הלחימה הזרות, ואחר-כך חזרו כולם בתשובה, כשרובם חרדים היום, כמו ניר מלח, שהכניס את הטאי-צ'י לארץ.

היא כשלעצמה, בלי שורשים יהודים, השתכנעה מהקריאה בתנ"ך שהבסיס של הנצרות מעוות והחליטה להתגייר. זה קרה יומיים לפני שיצאה לישראל, ללמוד עברית באולפן בקיבוץ שאותו הסדיר עבורה אחד מהישראלים בקהילה, שהיה קיבוצניק ממעגן מיכאל.

כשנגמרה תקופת האולפן התעקשה בתיה להמשיך באולפן בקיבוץ נוסף. בקיבוצים של 'השומר הצעיר' לא נתקלה בקשר עם היהדות, וכמעט חזרה לטוקיו בלי מגע עם עולם המצוות, עד שמישהו שפגשה באקראי בדרך התרשם מהעניין שגילתה והזמין אותה לביתו במושב שדה יעקב, שם החל הקשר שלה עם עולם המצוות.

זה היה לפני כ-22 שנה. היא חזרה ליפן לשנתיים נוספות, שבהן עבדה בעריכה ובתרגום, והתכוננה לגיור, תוך לימודים עם רב הקהילה – אז עדיין מין שעטנז של קונסרבטיבי עם אורתודוקס, שמאוחר יותר יעשה סמיכה ברבנות אורתודוקסית.

השנתיים הללו היו קשות במיוחד: "המשפחה אמנם לא התנגדה, כי הם לא הבינו. אבל היה קשה לחזור לשם, כי ביפן מצפים שתהיי כמו כולם. למשל, כשיש מסיבה אחרי שעות העבודה מצפים שתבוא. לא היתה שום אפשרות להתחמק. המון לחץ חברתי. הרב חייב אותי לשכור דירה, כדי שיהיה לי מטבח נפרד כשר. הוא הביא מישהו אורתודוקסי מאוסטרליה להקים בית דין והם גיירו אותי. כשחזרתי סוף סוף לישראל, אחרי שנתיים, עברתי גיור לחומרה ב'היכל שלמה' בירושלים".

כאן, בשם החדש שבחרה, בתיה – בתו של האל, היא מתחילה את חייה כיהודיה, ולומדת ב'מכון אורה' שליד 'מכון מאיר', כשהמשפחה המאמצת שלה היא בתו של הרב ישראלי. הוא עצמו, שהכיר אותה ואת רצינותה הגדולה, המליץ עליה לאלתר לגיור.

בין היתר היא התפרנסה משידורים ביפנית בטלוויזיה, ויום אחד אפילו זימנו אותה לראיון בתכנית רבת צופים; אבל בעיקר היא שקעה בלימודי יהדות ולימודים באוניברסיטה. הפעם כבר למדה תלמוד. היא עשתה תואר שני, ותכננה להמשיך בלימודי דוקטורט על תקופת הגאונים. 

בין בריסק לברסלב

הגישה הלמדנית מתאימה מאוד לאופי היפני שלה: "אני ליטאית, וזה מתאים לי. גם כל המורים שלי בארץ היו תלמידי הרב סולובייצ'יק, שהיו היחידים שלא פוחדים ללמד נשים בצורה למדנית".

אבל נישאת לחסיד ברסלב. איך זה קרה?

בתיה: "חברים משותפים הכירו בינינו. בשידוכים נהוג לחפש את אותו סוג וסגנון של השקפה. שואלים תמיד: 'מה ההשקפה שלך'. אנחנו לא עשינו את זה", היא חותמת בפשטות. האופי היפני הזה, הלאקוניות העניינית.

ואיך בכל זאת התגברת על הנטייה הבריסקאית-ליטאית, שכה מתאימה לאופי היפני שאת לא מכחישה אותו, כדי להתחבר עם חסיד?

בתיה: "אולי הבנתי בשלב מוקדם יותר בחיי שהדרך אינה קיצוניות. הרי האמנתי בנצרות, אבל התבדיתי. אחרי זה הייתי פתוחה יותר לא להינעל על אמיתות".

היה לך ידע כלשהו על חסידות?

בתיה: "רק מהאקדמיה. הכול היה עיוני. ביפן קראתי כל מה שיכולתי להניח עליו את היד, כולל רומנים על יהדות. בעלי, שהוא 'מתחזק' ממשפחה אמריקנית דתית של פליטי שואה מהונגריה, הוא טיפוס של חסיד בטבעו. הוא לא יכול יהפוך ליטאי, ככתוב 'היהפוך כושי עורו'. אני ניסיתי ללמוד את הזרם שהוא משתייך אליו. ביקשתי מהרב שלו, אבל לא היה לו זמן ללמד אותי. הלכתי לרב של קבוצה אחרת, שהסכים ללמד אותי בכתב, כשאני שואלת ומקבלת שיעורים בכתב. השקעתי שנה שלמה בלימוד אינטנסיבי".

ונתפסת לחסידות?

בתיה, בחיוך ביישני: "קצת. את לומדת מה יש בחסידות. החסידים צוחקים על הליטאים. בבדיחה אחת מספרים על ליטאי שיום אחד מתעורר עצבני, ואשתו מנדנדת לו שיספר למה, עד שהוא נשבר ומספר שחלם חלום נורא, שחס וחלילה הקב"ה מת. אשתו לוקחת נשימה עמוקה, ואומרת: 'חלמת על זה מכיוון שאתה כל הזמן חושב על הקב"ה'. אז הוא אומר לה: 'תאמיני לי, כבר מזמן לא חשבתי עליו...' אז במובן מה אני גם צוחקת על החלק הליטאי שבי. אני מתחברת היום לברסלב גם מהצד העיוני. היום אני תופסת את חסידות ברסלב כאמנות חיים.אבל זה גם מעשי.  למשל אפילו הכנסתי את ההתבודדות שהיא עניין גדול בברסלב".


"המשפחה אמנם לא התנגדה, כי הם לא הבינו. אבל היה קשה לחזור ליפן, כי שם מצפים שתהיי כמו כולם. המון לחץ חברתי. הרב הביא מישהו אורתודוקסי מאוסטרליה להקים בית דין והם גיירו אותי. כשחזרתי סוף סוף לישראל, אחרי שנתיים, עברתי גיור לחומרה ב'היכל שלמה' בירושלים". הרב ישראלי עצמו, שהכיר אותה, המליץ עליה לאלתר לגיור
להוריד את האבק מהספר

הנישואין, ההריונות והלידות הרחיקו את בתיה מהאוניברסיטה, והיא עשתה הפסקה ארוכה בקריירה האקדמית, שאינה יודעת מתי ואם בכלל תסתיים. בינתיים היא חיפשה חומרים מעניינים לתרגם ליפנית. בין הספרים שנתנה לה חברה לקרוא בהמלצה חמה, כספרים שאותם אולי כדאי לתרגם ליפנית, משך אותה במיוחד ספרה של רחל הולנדר. היא חיפשה איזשהו מידע על הסופרת, אבל על כריכת הספר לא היה שום מידע על הסופרת. היא אפילו לא ידעה אם זה שמה האמיתי. עברו שנים מאז יצאה המהדורה האחרונה, והיא אפילו לא ידעה אם המחברת עדיין בחיים, ואם כן היכן – כדי לבקש את רשותה לתרגם וגם כדי לדעת עוד כמה דברים, כמו עד כמה זהו סיפורה האמיתי של המחברת. כשמצאה אותה, שמחה לקבל את רשותה והתחילה בתרגום ליפנית.

האם השואה היא שדיברה אליך כשרצית לתרגם את הספר ליפנית?

בתיה: "הכתיבה מאוד מצאה חן בעיני. אבל נכון שביפן נושא השואה מאוד מעסיק אותם. 'יומנה של אנה פרנק' הוא ספר חובה בבתי הספר".

מה ההסבר לכך לדעתך?

בתיה: "יש להם סימפטיה לתקופה. הרי אז קיבלו פצצה אטומית, ועד היום יש דור שלישי שחולה בלוקמיה כהשלכה מהקרינה של אותה פצצה. יש אצלם שרוצים להשוות בין הטראומה של פצצת האטום לבין הטראומה היהודית של השואה – מה שכמובן פוסלים כאן. אבל אני חושבת שזה גם האופי של העם היפני, שאצלו לא מקדשים את הזיכרון. היפנים אומרים שהכול צריך להיות יפה, והם רוצים לשכוח את האסון שקרה להם, ולכן יעדיפו להסתכל על האסון שקרה לאחרים".

אבל, כאמור, בתיה הניחה הצדה את התרגום כשהגיעה למסקנה שהוצאת הספר מחדש עבור ילדי ישראל דחופה יותר מהבאתו לילדים היפנים. רק כיום היא סיימה אותו.

כעת, כשהספר יצא לאור שוב בעברית, ניאותו בתיה ורחל להתראיין – אחרי שנים בהן שמרו על אלמוניותן – ולו כדי שהספר יצליח לפלס לו דרך מבעד למסנני הרייטינג, שלא ממש להוטים על ספרות שואה, ולעורר את המודעות אליו.

על הספר "החלום והיום"

הספר 'החלום והיום', שמומלץ עד היום ע"י משרד החינוך כחומר קריאה בחטיבות הביניים, ראה אור לראשונה בשנת תשל"ט בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מגולל את זכרונותיה של הילדה בטי, במובנים רבים בת דמותה של המחברת, בת למשפחה דתית בשואה, הנשלחת לשלושה חודשי הבראה אחרי השואה אצל משפחה זרה בשוויץ. למרות שמרבית האירועים המתוארים בספר אכן קרו במציאות, הדמויות, על פי עדות הסופרת, הן פרי הדמיון. בטי איבדה במלחמה אח תאום הקרוב מאוד לנפש, אחות קטנה ואב - דומה למדי לסיפורה של הולנדר.

הגעגועים וייסורי הפרידה מול הניכור שהיא חשה במשפחה הזרה: נוקשות האם ואטימות הילדים, עומדת בניגוד ליחסים היפים במשפחה. השוואה זו עולה באירועים שונים וברגעים קטנים, ומציפה בה ללא הרף את הזיכרונות המרגשים.
  בין היתר מתוארים בספר הניסיונות המאומצים לשמור מצוות גם בתנאים הקשים ביותר. שמירה זו העניקה משמעות מיוחדת לחיי המשפחה הקטנה גם באותם זמנים טרופים.

שנה אחרי שיצא הספר הוא  נבחר ע"י מפעל 'הספר הטוב'. הקריין דן כנר המחיז פרק אחר מהספר לטלוויזיה והציגו בפני ילדים בתוכנית הילדים 'סיפור בראש' באומרו שזה אמנם קשה, אבל חשוב מאוד.

יחד עם כל זה, מדגישה רחל, הספר אינו ספר ילדים, הוא גם אינו מקוטלג ככזה, אלא ספר מבוגרים שגם ילדים מגיל חטיבת ביניים יכולים לקרוא. שנה לאחר שהספר ראה אור, כתב עליו הסופר אהוד בן עזר סקירה נלהבת, כשהחיסרון היחידי שהוא מצא בספר הוא מה שהוא  קורא לו "העדר התמודדות של ממש עם השואה". ביקורת צפויה של מי שלא רק שלא חווה את השואה, אלא גם לא מבין את העולם הרוחני של שומרי המצוות.