בשבע 264: ונזכור (כמעט) את כולם

מדוע הפך כלא עכו למוסד לחולי נפש, למה השקיע בן גוריון חודשים כדי להטביע את אלטלנה ומה הסיבה שבגין הקפיד לקרוא לצה"ל "צבא ישראל.

עדי גרסיאל , י"ג בחשון תשס"ח

רוחות הסתיו הביאו עמן את פסטיבל יגאל, לריסה ומרגלית השנתי, הידוע יותר בכינויו 'יום הזיכרון ליצחק רבין'. כמעט בלתי אפשרי היה להתחמק בימים האחרונים מהזרם האינסופי של אזכורי 'מורשת רבין', ואנשי התקשורת התקשו להסתיר את מאמציהם הגוברים משנה לשנה בחיפושם אחר זווית חדשה בסיפור.


"בן גוריון היה מדינאי מבריק, שחונך על ברכי התרבות הפוליטית של לנין. הוא ידע היטב את כוחם של הסמלים, ספרי הלימוד ושכתוב ההיסטוריה. הסזון, השימוש בש"י והסגרת היריבים הפוליטיים לאויב – כולם הגיעו מהתרבות הסובייטית, והוא יישם זאת בצורה מושלמת. ברוסיה הסובייטית גם היה ברור שהמפלגה שולטת על ההיסטוריה"
כל זה לא מרשים במיוחד את  ד"ר אודי לבל, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית המלמד במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. "זיכרון רבין הוא טעות של מי שמנציחים אותו", הוא קובע.

 "באירועי הנצחה של אישים אחרים מקפידים להישאר בגבולות הקונצנזוס – מדגישים את תרומתו הצבאית של רחבעם זאבי, למשל, ואת משנתו האינטלקטואלית ולא את הטרנספר; מעלים על נס את תרומתו של בן גוריון להקמת המדינה ולא את הסזון או את אלטלנה;  מדגישים את מאבקו של בגין לגירוש הבריטים, את הפצצת הכור העיראקי ואת הסכם השלום עם מצרים – ומצניעים את הקרב על הצדקת מלחמת לבנון הראשונה. אך משום מה, הזיכרון של רבין מתעקש להיות סביב הסכם אוסלו – מיזם שנכשל על-פי כל סקרי דעת הקהל.

"במקום להתמקד בפועלו בפלמ"ח, בצה"ל, במלחמת ששת הימים ובמבצע אנטבה – מתעקשים סוכני הזיכרון של רבין להמשיך את הקרב על אוסלו. זו הסיבה שהמאמץ לקבע את מורשתו בזיכרון הלאומי נוחל כישלון ומעלה הסתייגויות רבות".
פסיכולוגיה פוליטית, כאמור תחום התמחותו של לבל, משלבת בין פסיכולוגיה ומדעי המדינה, עוסקת במפגש בין הממסד הפוליטי והפרט ובוחנת נושאים כמו תקשורת פוליטית, עיצוב התודעה ושכול.

החללים שנעלמו

לא חינם הזכיר לבל, 34, יליד תל אביב, את בגין ובן גוריון. ספרו החדש, 'הדרך אל הפנתיאון – אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי', פורש על פני 500 עמודים כמעט את המאבק על עיצוב התודעה של המפעל הציוני שניהלו שתי התנועות המרכזיות, מפא"י וחרות, שבראשן עמדו השניים. הספר יצא לאור בהוצאת 'כרמל' בשיתוף מכללת 'ספיר' ומרכז מורשת בגין.

נושא הזיכרון הלאומי הוא חלק בעל חשיבות רבה בפוליטיקה, מסביר לבל. "זו השפעה אמנם עדינה, אך יש לה משמעות תודעתית לטווח רחוק. לפעמים אפילו בלתי מודעת. לפוליטיקה של הזיכרון יש אפקט חזק במיוחד על הדורות הבאים, שלא חוו על בשרם את האירועים וניזונים מהזיכרון הקולקטיבי. זו הפוליטיקה הכי אמוציונלית, שנשארת למשך שנים. אלטלנה ורצח ארלוזורוב הם אמנם אירועים היסטוריים רחוקים, אך זכרם מסרב לגווע".

את המסע הארוך במחוזות הזיכרון החל לבל לפני חמש שנים. "ישבתי בארכיון צה"ל, ופתאום נתקלתי בהורה של אחד מהרוגי האצ"ל שמתלונן על כך ששמו של בנו נעדר מאחד מלוחות הזיכרון". משם המשיך לבית ז'בוטינסקי ו"גילה עולם ומלואו. דברים שבכלל לא ידעתי שקיימים. ולפי מה שאמרו לי האנשים שם, איש לא טרח לעיין בהם. אפשר לומר שבמשך שנתיים פחות או יותר גרתי שם. יש לי ארגזים שיכולים למלא חדר שלם, ואשתי כבר דוחקת בי להיפטר מהם".

נוסף לעבודה הארכיונית, פנה לבל לכל 250 משפחות חללי האצ"ל ו-125 חללי הלח"י בבקשה לראיינם לצורך כתיבת הספר. רובן השיבו בחיוב, וכך מצא את עצמו החוקר הצעיר מטפס לבוידעמים מלאי אבק ונובר במכתבים ישנים שסבתא של לוחם אצ"ל כתבה לבן גוריון.

כך למשל מצטט לבל בספרו מכתב מרגש ששלח יעקב גלבגיסר, אב ששכל את שני בניו התאומים, מנחם ושלמה, במלחמת העצמאות. כיוון ששלמה נהרג בפעולה שנעשתה במסגרת האצ"ל, עוד לפני שצורף לצה"ל, הוא לא הוכר כחלל צה"ל על-ידי משרד הביטחון. בתגובה שלח האב למזכיר הממשלה מכתב, ואליו צירף את אגרת התנחומים הרשמית על מותו של מנחם. וכך כתב: "הנני מחזיר לך את ההודעה על נפילתו של בני מנחם ז"ל. למרות הכאב שבדבר, אני מוכן לוותר על הכבוד. מביתי נגדעו שני עצים – שניהם יקרים היו לי ובאותה המידה הקריבו את עצמם למען האומה. אם האומה והצבא רוצים להנציח את שמו של האחד ולשכוח את השני, משום שהצרור שהפילו הפיל איש אצ"ל ולא איש הגנה – הנני מוחל על כך".

רק כעבור שש שנים החליטו יוצאי האצ"ל ברמת גן להנציח את זכרם של התאומים, והחלו להקים בגבעתיים את בית הכנסת 'אוהל שם', ראשי תיבות של שלמה ומנחם. ותיקי האצ"ל התבקשו לעזור במימון הבנייה. בטקס הנחת אבן הפינה היה מנחם בגין האישיות הציבורית היחידה.

המדינה של בן גוריון

איך אתה מסביר את העובדה שהנושא כמעט לא נחקר עד היום?

"כי העניין נשאר במתחם הפרטי, ולא עלה למעלה למרחב הציבורי. רוב האנשים פנו למנהל 'יד לבנים' המקומי, אבל לא חשבו לפנות לחבר כנסת או שר".

לבל: "בן גוריון ידע שמה שהוא לא יעשה בשנה הראשונה של הקמת המדינה, יקשה עליו מאוד לשנות בהמשך. לפני קום המדינה היה לו קל יחסית לפעול כנגד מתנגדיו. הוא יכול היה לאסור אותם או להסגיר אותם לבריטים. עם קום המדינה, חוקי המשחק הדמוקרטיים הגבילו אותו והוא נאלץ לחפש אפיקים אחרים כדי ליצור דה-לגיטימציה של יריביו הפוליטיים. אחד מהם הוא הפוליטיקה של התדמיות".

הוא עשה את זה במודע?

"בוודאי. הוא היה מדינאי מבריק, שחונך על ברכי התרבות הפוליטית של לנין. הוא ידע היטב את כוחם של הסמלים, ספרי הלימוד ושכתוב ההיסטוריה. הסזון, השימוש בש"י והסגרת היריבים הפוליטיים לאויב – כולם הגיעו מהתרבות הסובייטית, והוא יישם זאת בצורה מושלמת. ברוסיה הסובייטית גם היה ברור שהמפלגה שולטת על ההיסטוריה. אפשר רק להוריד את הכובע בפניו על הדרך שבה ניצל את כל המשאבים שעמדו לרשותו, בלי לשפוט אותו מוסרית: בשוק העבודה, בקופות החולים ובתרבות. הוא הצליח לזהות את המפלגה עם המדינה בצורה מוחלטת. לכן גם הסמלים של המדינה היו אך ורק סמלי המפלגה.

"לא רבים יודעים זאת, אולם ראשי התיבות של צה"ל – צבא הגנה לישראל, אינם תמימים כפי שהורגלנו לחשוב בילדותנו. המילה 'הגנה' אינה מעידה על העובדה שצה"ל מגן ואינו תוקף, אלא מתייחסת לארגון ה'הגנה'", מסביר לבל. המטרה היתה לקבע בתודעה שצה"ל הוא המשך ישיר של ההגנה, ולא חלילה של הפורשים, האצ"ל והלח"י. זו הסיבה שבמשך שנים נמנע מנחם בגין מלהשתמש במילה צה"ל, והעדיף לומר 'צבא ישראל'. "מפתיע אותי", אומר לבל, "שעובדה זו ידועה רק למעטים. אפילו בהרצאות שאני נותן בצבא, החיילים מסבירים לי ש'הגנה' משמעה שצה"ל הוא דפנסיבי".

הקרב על השפה לא הצטמצם לשמו של הצבא. למה שאנו מכנים היום 'מלחמת העצמאות' העדיף בן גוריון לקרוא 'מלחמת הקוממיות' כדי להדגיש את הקמת המדינה, על-ידי הממסד המפא"יניקי השולט. בגין כינה אותה 'מלחמת השחרור', במטרה להזכיר לעם שהאצ"ל והלח"י שחררו את היישוב מעולם של הבריטים. בסופו של דבר תפס דווקא השם 'מלחמת העצמאות', שהוא מעין פשרה. בן גוריון גם הקפיד לתדרך את שר החינוך של המדינה הטרייה כיצד ואת מי לאזכר בספרי הלימוד, כשהמחתרות ניל"י, אצ"ל ולח"י היו כמובן מחוץ לתחום.

'הזקן' והים


"אחת הדוגמאות המובהקות לעיסוק הכמעט אובססיבי של ראש הממשלה הראשון בעיצוב הזיכרון הוא ניסיונו 'להעלים' את הספינה אלטלנה. במהלך כמעט קומי מנסה בן גוריון להשמיד באופן מוחלט את האונייה שעלתה על שרטון מול חופי תל אביב. המבצע הבלתי אפשרי ארך ארבעה חודשים, ועלותו נאמדה ב-27 אלף לירות – סכום עצום במונחי אותם ימים"
אתה רומז בספר שהעובדה ש'חרות' הצליחה להיכנס לזיכרון הקולקטיבי משנות השישים הביאה בסופו של דבר לניצחונה בבחירות ולמהפך?

"אם בוחנים את המנדטים ש'חרות' מקבלת החל משנת תשכ"ג (1963), שבה הועלו עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה, רואים שהיא נמצאת במגמת עלייה. אחת הסיבות לכך היא שהציבור למד שגם לרוויזיוניסטים יש גיבורים, וגם להם יש חלק ונחלה בהקמת המדינה".

ספרו של לבל מחלק את הקרב על התודעה לשלוש תקופות שונות: "החלוקה נובעת בעצם מתפקודו של בן גוריון", הוא מסביר. בחלק הראשון, מקום המדינה ועד ראשית שנות השישים, שליטתו של 'הזקן' היתה מוחלטת בכמעט כל תחומי החיים. הוא הפך את כלא עכו, שאליו פרץ האצ"ל באחת מהפעולות הדרמטיות ביותר של הארגון, ללא פחות מאשר בית חולים לחולי נפש. בצורה כזו הבטיח שהמקום לא יהפוך לאתר עלייה לרגל של יריביו הפוליטיים. חללי 'אלטלנה' לא הורשו להיקבר בחלקה הצבאית, בפקודת בן גוריון.

אחת הדוגמאות המובהקות לעיסוק הכמעט אובססיבי של ראש הממשלה הראשון בעיצוב הזיכרון הוא ניסיונו 'להעלים' את הספינה אלטלנה. במהלך כמעט קומי מנסה בן גוריון להשמיד באופן מוחלט את האונייה שעלתה על שרטון מול חופי תל אביב. הוא רתם לשם כך את חיל הים. למעשה, זה היה המבצע הראשון של החיל הים, 'מבצע הטבעת אלטלנה'.  אלא שהניסיונות לגרור את הספינה נכשלו. הזקן זעם והזעיק מומחים מארה"ב, אך התברר שהגרירה בלתי אפשרית, בגלל חורים בקרקעית האונייה.

לאחר שצוללנים אטמו את החורים, צריך היה לרוקן את המים מהספינה ולפנות ממנה אביזרים כבדים, כדי שתוכל לצוף. החברה ההסתדרותית 'עוגן' גויסה למלאכה, והביאה למשימה משאבות מכל רחבי הארץ. בסופו של דבר, לאחר תלאות נוספות, טובע גוף הספינה. המבצע כולו ארך ארבעה חודשים, ועלותו נאמדה ב-27 אלף לירות – סכום עצום במונחי אותם ימים".

כתיבת הספר הביאה את לבל לפתוח ביוזמה שתסגור את המעגל: העלאת שרידי 'אלטלנה' מהמצולות והפיכתם לאנדרטה על חוף ימה של תל אביב. "מדובר במיזם סמלי, כי אין הרבה חלקים שנותרו שלמים. פתחנו אתר באינטרנט לפני כמה חודשים, (WWW.ALTALENA2007.COM), וזכינו לתגובות רבות. בקרוב נכנס את כל מי שרוצה להיות פעיל בנושא".

הרוויזיוניסטים צפים

עם עזיבתו של 'הזקן' את הזירה הפוליטית נפתח עידן פתוח יותר. מחליפו בתפקיד, לוי אשכול, אישר להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ארצה – למרות מחאותיו של בן גוריון – אך ניסה להתחמק מהלוויה. בסופו של דבר, באירוניה של שר ההיסטוריה, נערך לז'בוטינסקי טקס צבאי בפריס, שם נחת ארונו לחניית ביניים בזמן שאשכול ביקר בבירה הצרפתית. ראש הממשלה מטעם מפא"י נאלץ לכבד את המנהיג הרוויזיוניסטי המנוח כמי שכפאו שד. בתקופה זו החלו לקרוא רחובות על שמם של מנהיגי הרוויזיוניסטים.

התקופה השלישית החלה עם המהפך של תשל"ז (1977), שבו עלה מנחם בגין לשלטון. "יכול להיות שבגין היה קצת אובססיבי בניסיונו להכניס את האצ"ל והלח"י ותנועת החירות ההיסטורית לפנתיאון הישראלי. אפשר לומר שהוא שימש מעין תמונת ראי של בן גוריון. לדוגמה: ביום העצמאות תשל"ח, פחות משנה לאחר בחירתו לכהונת ראש הממשלה, בוצע 'שחזור' של טקס הכרזת המדינה. במקום שבו עמד בן גוריון 30 שנה קודם לכן, התייצב עתה מנחם בגין". 

בתקופת שלטון הליכוד הפך 'יום הזיכרון לחללי צה"ל' ל'יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל', ותיקן עוול היסטורי בן עשרות שנים, שבמהלכן קופחו חללי האצ"ל והלח"י ובני משפחותיהם.

גם ועדת החקירה שמינה בגין בשנת תשמ"ב (1982) לחקירת רצח ארלוזורוב, שזכתה לקיטונות של לעג, היתה חלק מתהליך שנועד לטהר את הרוויזיוניסטים מאשמת הרצח ולשנות את תדמית המוקצים שניסו להדביק להם.

המפלגה השתלטה על התודעה

בספרו שוחט לבל פרה קדושה, וטוען כי הדומיננטיות של מפא"י בשנים שלפני קום המדינה הושגה בעיקר בשל הדרך התקיפה, אולי אפילו האלימה, שבה השתלטה על המשאבים של היישוב.

לבל: "בדרך-כלל נהוג לדבר על 'רוח התקופה', ולטעון שכל מפלגה מנסה להתאים את עצמה אליה, ומי שמצליחה עולה השלטון. אני טוען את ההיפך: המפלגה היא שהכתיבה את רוח התקופה. הרי מפא"י היתה מפלגה סוציאליסטית 'אדומה', חילונית, מזרח אירופית, ואילו רוב הציבור בארץ לא היה כזה – הוא היה דתי או מסורתי ובעל זיקה בורגנית. כדי לשלוט נאלצה מפא"י לעצב את רוח התקופה בצורה כזו שהיא תעמוד במרכז. מדובר במושגים של עבודה, חקלאות, קוממיות והחדרת ההכרה ש'אנחנו' הקמנו את המפעל הציוני.

"המושג 'ממלכתיות' הומצא על-ידי הממסד המפא"יניקי. לכאורה זו מילה מחבקת וכוללנית, אך בפועל היא שימשה את 'הזקן' וחבריו כתג לגיטימיות, שהוענק רק למי שהם חפצים ביקרם. הביטוי 'בלי חרות ומק"י', למשל, שימש לדחיקת רגליהם של היריבים הפוליטיים והפיכתם לבלתי לגיטימיים. מפא"י, שמנתה בראשית המדינה כ-40 מנדטים, היוותה לכאורה רק שליש מהכנסת; אבל אם לא סופרים את חרות ומק"י, נשארים בכנסת 90 ח"כים, ומפא"י הופכת למפלגה בעלת נפח יחסי גדול הרבה יותר".

אגב, בן גוריון לחם נגד האצ"ל בתקיפות גדולה הרבה יותר מאשר נגד הלח"י. למרות שהאחרונה נתפסת כתנועה 'קיצונית' יותר. הסיבה לכך, אומר לבל, נובעת מכך שהלח"י, בניגוד לאצ"ל, לא התיימרה להיות אלטרנטיבה שלטונית, ומאחוריה לא ניצבה מפלגה. 
 
שכול ופוליטיקה

ואולי הכול נבע מאידיאולוגיה צרופה?


"כל עוד האקדמיה הישראלית סובלת מרגשי נחיתות, נושאת את עיניה לחו"ל ומכירה רק בפרסומים זרים, היא תצטרך להשביע את רצונם של האקדמאים מעבר לים, שהם כמובן מלאים בביקורת על ישראל. כדי לזכות במענקי המחקר ובהמלצות, החוקרים הישראליים מוכרחים לספק ל'פריץ' את מה שהוא אוהב"
"אחת המסקנות שלי מהספר היא שהכול פוליטיקה. בגין המליץ ערב מלחמת ששת הימים על מינויו של בן גוריון לשר ביטחון, למשל. הוא לא עשה זאת כי הוא התאהב פתאום באידיאולוגיה של בן גוריון; בגין פשוט רצה להצטייר כממלכתי, והעריך (בצדק) שההצעה ממילא תידחה. בתגובה החמיא לו 'הזקן': 'בגין לא יחזור עוד על השגיאות... הוא איש הגון מאוד בחייו הפרטיים'. בהמשך כתב בן גוריון ליריבו המר מילים חמות עוד יותר: 'פולה שלי (אשתו, ע"ג) היתה תמיד מעריצה שלך. משום מה אני הייתי מתנגד, לפעמים חריף מאוד לדרכך... לדעתי היה הצדק איתי... אבל מבחינה אישית לא היתה לי אף פעם טינה אישית נגדך, וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר'".

'הדרך אל הפנתיאון' הוא הראשון בטרילוגיה שעליה עמל לבל, העוסקת בשכול הישראלי. כיום, הוא מנתח, בגלל שהחברה הפכה הרבה יותר אזרחית ופחות פוליטית, גם השכול 'מופרט', כלומר מופקע בהדרגה מהמדינה ועובר לארגונים אזרחיים ועמותות כמו 'נפגעי הטרור' או 'ארבע אמהות'. "זה חלק מתהליך שבו המדינה הופכת לשחקן פחות רלוונטי בתחומים כמו בריאות, חינוך, רווחה ותקשורת. אם המאבק על אזכור חללי האצ"ל והלח"י היה מתרחש כיום, מן הסתם היו אנשיו של בגין הולכים לגאידמק, מקבלים תרומה ובונים לבד את בית האצ"ל".

הספר הבא בסדרה יעסוק בהתנהגות הפוליטית והציבורית של הורים שכולים, החל ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון השנייה. לבל: "קו השבר עובר במלחמת יום כיפור. לפניו היו ההורים השכולים בבחינת יקירי הממסד; אחריו הם הפכו לראשי מתנגדיו".

לוחם בזירת ההשפעה האקדמית

כיום, מודה לבל, המאבקים שמתוארים בספרו כבר לא רלוונטיים. למעשה מתמודדים עכשיו ממשיכי דרכם של הרוויזיוניסטים וגם של תנועת העבודה יחד כנגד הפוסט-ציונות. "זה מטריד אותי מאוד. כבר לא מדובר במחלוקת למי מגיע הקרדיט על הקמת המדינה, אלא בכניעה לנרטיב הפלשתיני והאנטי-ישראלי.

"קשה מאוד להיות פטריוט ישראלי באקדמיה הישראלית", מודה לבל, שטקס נישואיו לענת אשתו נערך לאחרונה ברחבת בית האצ"ל ("היה חשוב לי להכניס סמלים שמדברים אלי לתוך האירוע"). לבל סבור שהרוחות הפוסט-ציוניות נובעות מחוסר הביטחון של החוקרים במדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות בארץ.

"כל עוד האקדמיה הישראלית סובלת מרגשי נחיתות, נושאת את עיניה לחו"ל ומכירה רק בפרסומים זרים, היא תצטרך להשביע את רצונם של האקדמאים מעבר לים, שהם כמובן מלאים בביקורת על ישראל. לאחרונה קיבלתי דרגה של מרצה בכיר, ולצורך המלצות שלחו גם את התיקים שלי לחו"ל. כדי לזכות במענקי המחקר ובהמלצות, החוקרים הישראליים מוכרחים לספק ל'פריץ' את מה שהוא אוהב, ורוב הקרנות שתומכות במחקרים במדעי החברה והרוח הן פוסט-מודרניסטיות ופוסט-ציוניות.

"הבעיה בארץ יותר חמורה באשר לאקדמיה בחו"ל – כאן זה הפך לעניין העיקרי: בוז לכל מה שהוא פטריוטי, מקומי או ישראלי. מנסים להוכיח שאין עם יהודי או ישראלי, שאין שפה עברית ושהארכיאולוגיה הישראלית היא פיקציה. הייתי מוכן לבחון את זה ברצינות אם הם היו מתייחסים באותה רמה של ביקורתיות לבניית 'הלאום הפלשתיני', אבל משום מה הם ממקדים את הביקורת אך ורק בצד שלנו".

אז מה עושים?

"קהלים נוספים צריכים לדחוף את עצמם לאקדמיה, ולהבין שעיצוב הרוח והתרבות לטווח הארוך חשוב לא פחות מאשר להיות סמג"ד בגולני או להכניס עוד מישהו לקורס טיס – מבלי לזלזל כמובן. זה לוקח זמן: גם ההתגייסות של הציבור הדתי לתקשורת נותנת רק עכשיו פירות, אחרי 15 שנה.

"צריכים גם למצוא מקורות מימון כדי שאפשר יהיה לשלוח דוקטורנטים לאוניברסיטאות בחו"ל, שיוכלו לחזור ארצה ולהשפיע באקדמיה בארץ. כיום המצב הוא שמי שרוצה לעשות מחקר על אפליה לרעה של ערבים, על המחסומים או על הכיבוש – יקבל מהר מאוד מימון של 100 אלף שקלים מאחת הקרנות. עלינו להבין שהאקדמיה היא זירה מעצבת תודעה ופוליטיקה לא פחות מאשר הצבא או התקשורת".