בשבע 264: מתנה לבר המצווה

חגית רוטנברג , י"ג בחשון תשס"ח

תמיד התייחסו אלי כמו אל ילד מיוחד. בהתחלה לא הבנתי מה כל-כך מיוחד בי, ופעם כששמעתי את המורה שלי מסבירה ליועצת שאני "ילד מיוחד", וש"צריך להתייחס אליו באופן אישי" ניסיתי לחשוב במה אני מיוחד. כן, אולי זה בגלל שקשה לי ללכת, ורוב הזמן אני נוסע בכיסא גלגלים, למרות שאני לא מרגיש שזה ממש מיוחד. האמת היא שיש לי עוד כמה קשיים: קשה לי לקרוא אותיות, וגם הדיבור שלי לא ברור כל-כך. אמא שלי אומרת שזה בגלל משהו שקרה בלידה שלי, אבל ככה ה' רצה, וכנראה זה לטובה.

ערב אחד שמעתי את אמא ואבא מדברים במטבח בשקט: "מה יהיה, יצחק?" שאלה אמא, "איך הוא יסתדר? ואיך יקבלו את זה בבית הכנסת, השכנים, החברים?"

אבא ניסה להרגיע אותה: "אל תדאגי, אסתר. אני סומך עליו. כל החיים הוא הצליח להסתדר, והוא יסתדר גם עכשיו. מה יגידו השכנים?! הם יסתדרו. אולי הם אפילו ילמדו מזה משהו".

עצמתי עיניים בכוח, וניסיתי להירדם. התהפכתי מצד לצד, אבל המחשבות לא עזבו אותי. ידעתי בדיוק על מה אבא ואמא מדברים. בעוד חודש יחול תאריך בר המצווה שלי, וזה אומר משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינתי: איך אצליח ללמוד לקרוא פרשה ארוכה כל-כך כשאני לא מצליח לקרוא, ואיך כולם ישמעו אותי בבית הכנסת כשהמילים שלי לא ברורות? ובכלל, איך אעלה לבימה עם כסא גלגלים? ומה אם כולם יצחקו עלי או יסתכלו במבטים של רחמים? נרדמתי עצוב ומבולבל.

למחרת, באמצע שהתאמצתי לקרוא איזה משפט שהמורה נתנה לשיעורי הבית, ניגש אלי אבא וטפח על כתפי: "נו, מתן, מתכוננים לבר מצווה?"

חייכתי חיוך עצוב. "אבא, מה אנחנו מתכוונים לעשות בבר מצווה שלי? איך אצליח לקרוא בתורה לפני כולם? אולי עדיף שנעשה משהו קטן בבית, בלי לשתף את כולם? אני מתבייש", אמרתי בקול נמוך.

אבא כמעט לא נתן לי לסיים את המשפט: "איך אתה מדבר? ממה בדיוק יש לך להתבייש?"

הוא הניח את ידו על משענת כסא הגלגלים שלי, וסיפר: "אתה יודע, כשנולדת ואמרו לנו שיהיו לך בעיות וקשיים ושאתה תהיה ילד מיוחד, חשבנו איזה שם ניתן לך. פתאום הבריק לנו במוח השם מתן. הבנו שאתה המתנה שלנו, שאתה ילד מיוחד. דווקא ממך נוכל ללמוד הרבה דברים שהורים אחרים לא יודעים. אז איך ילד מיוחד יכול להתבייש? הוא יכול רק להתגאות!"

אבא הסביר שהוא כבר חשב על הכול, ושאנחנו נלמד רק חלק מהפרשה, ועליו נתאמן טוב מאוד ונעבוד קשה. "אתה תקרא יפה כל-כך שאף אחד לא יצחק עליך", הבטיח.

התחלנו: אבא מקריא לי מילה, אני חוזר אחריו. אבא מנגן את הטעמים, אני אחריו. זה הלך לאט לאט, כל יום למדתי רק פסוק אחד, אבל אחרי חודש שבו שברתי את השיניים ואימצתי את המוח, ידעתי לקרוא את סיום הפרשה כך שאפשר היה להבין מה אני אומר.

בשבת בר המצווה, כשהתקרבה קריאת התורה, התחלתי לרעוד מפחד: אולי אשכח כל מה שלמדתי? אולי המילים לא יצאו לי מהפה? דמיינתי את כל הפרצופים המביטים בי במבט משונה. "אבא, אני לא מסוגל", לחשתי.

אבא הניד בראשו לשלילה. הוא החזיק אותי בצד ימין, ואח שלי חגי בצד שמאל, ויחד העמידו אותי על הבימה ליד ספר התורה.

"אמן", עניתי אחרי שהעולה בירך. אבא לחש לי את המילים בהתחלה, ואני חזרתי אחריו לאט לאט. עוד פסוק ועוד פסוק, עד שהפרשה הסתיימה. מסביבי נזרקו סוכריות, ופנים מחייכים בירכו אותי ב'מזל טוב'. שמעתי איך המתפללים התפעלו באוזני אבא שלי, ואמרו: "הילד הזה הוא ממש מתנה". עכשיו הבנתי קצת למה אני ילד מיוחד.