חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 265ראשיהפצה

זכות אבות - בגליון השבוע

משפחת עזרא הגיעה לחברון אחרי גירוש ספרד, ומאז לא עזבה אותה ● יעקב עזרא המשיך לחיות לבדו כיהודי בחברון הערבית אחרי שקהילתו גורשה משם בפרעות תרצ"ו.
01/11/07, 12:04
חגית רוטנברג

בתוך עטיפת הניילון מסודרים בקפדנות השטרות המצהיבים והמתפוררים, ה'קושאנים' (שטרי המכר) של נכסי משפחת עזרא בארץ ישראל מדורי דורות. יוסף עזרא פותח בזהירות את הקפלים, פורש את הניירות הכתובים תורכית, עדיין מתקופת הקסת והדיו. אפשר לזהות בבירור את המילים 'עזרא' ו'חברון' בין שורות המילים הצפופות. אל ה'קושאנים' הללו הוא מתייחס בחרדת קודש ממש, ולאחר שצולמו לצורך הכתבה הוא מקפל אותם בזהירות ומחזירם לניילון.


אביו של עזרא הסתובב בחברון של אחרי פרעות תרצ"ו כיהודי יחיד ששכניו הערבים הכירו וכיבדו, "אבל כדי לנסוע לחברון, הוא היה מופיע בלבוש ערבי. אם הבריטים היו תופסים יהודי באוטובוס לחברון – מיד היו מורידים אותו"
בבחירות לוועד פליטי חברון, שהתקיימו לפני 55 שנה, נכחו ותיקי הקהילה היהודית שגורשה מחברון לאחר פרעות תרפ"ט. נכח שם גם צעיר בן 20 בשם יוסף עזרא. הממונה על הבחירות, דוד אבישר, הודיע: "יש פה אחד שמקומו בוועד כבר מובטח מראש, ללא בחירה". לאחר שלל ההשערות שהועלו מי מבין הנוכחים מתאים להגדרה, הצביע אבישר על לא פחות מאשר עזרא הצעיר: "לא לעולם חוסן. הצעיר ביותר בינינו צריך להיות בוועד, כדי להעיד על מה שקרה לנו".

כיום, עשרות שנים אחרי, מרגיש עזרא מחויב לאותה ציפייה שתלו בו זקני קהילתו. כנצר אחרון לקהילה המפוארת שחרבה, הוא ממשיך בעקשנות ובגאווה שורשית להביא את קולם של פליטי חברון אל מקבלי ההחלטות, ולפעול בכל מאודו לתיקון העוול שגרמה להם מדינת ישראל.

הבתים, השוק והמטע

עזרא מוביל אותנו לחדר העבודה בביתו שבשכונת גילה הירושלמית. קלסרים על גבי קלסרים, עמוסים בתכתובות לח"כים, שרים וראשי ממשלות מימין ומשמאל, מסמכי בעלות על נכסים, פסקי דין ורשימות יוחסין של המשפחות החברוניות ממלאים את המדפים. על אף 75 שנותיו, זיכרונו צלול ובהיר ודבריו מנוסחים בחריפות וללא מורא. "מדינת ישראל בגדה בנו", הוא פוסק.

חזותו של עזרא אומרת כולה שורשיות ארצישראלית עתיקה. הדמות האיתנה בעלת המבט הבהיר, הלדינו המתגלגלת וציטוטי המקראות השגורים בפיו משייכים אותו בקלות לעדת הס"טים המיוחדת שאיישה את היישוב היהודי בארץ ישראל במאות השנים האחרונות.

אימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד שבעקבותיה גרמו למשפחת עזרא לעקור מספרד אל ארץ הקודש. "הם נשבעו שהאינקוויזיציה בשבילם מתה, ואם הם צריכים למות הם ימותו בארץ ישראל", מספר עזרא. בתחילה הם השתקעו בעזה, שם היתה קהילה יהודית קטנה. בשל מגפות שפשטו באזור, החליטה המשפחה לעלות להרים, "ומאז שכף רגלנו דרכה בחברון, נותרנו שם ברצף כל השנים, עד תרפ"ט".

ה'קושאנים' מימי התורכים ששמורים אצל עזרא כוללים את הנכסים הרבים שהחזיקה המשפחה בחברון: שלושה בתי מגורים גדולים על שטח של 12 דונם, בית שנקנה ממשפחת סלונים החברונאית, ומטע בן 642 עצי זית שהשתרע על פני כל השטח שהיום ניצב עליו השוק בשכונת אברהם אבינו. באחד הבתים, מה שהיום נקרא בית הדסה, הקימה משפחת עזרא מחלבה ומחבצת גבינות. 

יהודי עקשן אחד

לאחר הטבח בתרפ"ט הוכרחו היהודים לעזוב את בתיהם, אולם בני הקהילה שאפו כל העת לשוב ולכונן את היישוב היהודי בעיר. בניגוד לדעת הוועד הלאומי, שנחשב אז לגוף המנהיג של היישוב היהודי בארץ ישראל, חזרו לעיר 36 משפחות מבני הקהילה, וחידשו את החיים היהודיים במקום. עזרא מספר על קהילה תוססת של אשכנזים וספרדים, שבה שימשו היידיש והלדינו זו לצד זו.

אולם השכנים הערבים ביומיום הפכו מאוחר יותר למבקשי נפשם של יהודי חברון, ובשנת תרצ"ו גורשו היהודים מביתם בשנית. אבל אדם אחד לא ויתר: "אבי, יעקב עזרא, לא השלים עם הגזרה שחברון תישאר ללא יהודים. הוא חזר לשם לבד". בשנים תרצ"ו-תרצ"ט החל גם החרם הערבי, 'המוקטעה', שאסר על ערבים לסחור עם יהודי ארץ ישראל. אבל ערביי חברון העדיפו את יעקב עזרא על פני הוראותיו של חאג' אמין אל חוסייני: "הערבים לא ידעו מה אפשר לעשות מחלב. אבי היה קונה מהם את החלב ומכין גבינות. כשראו שיש מי שקונה מהם, לא התייחסו ל'מוקטעה', כי פרנסתם היתה תלויה ביעקב עזרא".

אביו של עזרא הסתובב בחברון כיהודי יחיד ששכניו הערבים הכירו וכיבדו, "אבל כדי לנסוע לחברון, הוא היה מופיע בלבוש ערבי. אם הבריטים היו תופסים יהודי באוטובוס לחברון – מיד היו מורידים אותו".

במשך אותן שלוש שנות 'מוקטעה' התגורר יעקב עזרא בחברון בגפו, אולם מאוחר יותר, עם שבירת החרם, החלו בני משפחתו מירושלים להגיע לביקורים תכופים. "בהתחלה הגיע אחי הגדול לעזור בעסק, ומאוחר יותר גם אני הצטרפתי לעבודה", משחזר עזרא. "הייתי ילד בן 8-9. אני זוכר שהיחס של הערבים כלפינו היה מעל ומעבר. לא היתה שנאה, לא התנכלו למישהו. הפחד של היהודים לעלות שוב לחברון היה בגלל הזיכרון של תרפ"ט".

עזרא הצעיר הכיר יותר ויותר ערבים עם כניסתו למעגל העבודה. ביניהם היה ילד צעיר בשם מוסטפה נאטשה, לימים ראש עיריית חברון. "הוא בא לאבא שלי למחלבה וביקש ממנו עבודה. אבא שלי לא הסכים, כי הוא היה ילד קטן מדי". תחנוניו של נאטשה המסו לבסוף את לבו של יעקב עזרא, שנתן לו משימה פעוטה, ותמורתה חתיכת גבינה. על הקיר בסלון ביתו של יוסף עזרא כיום ניתן למצוא צלחת כתובה ערבית ובמרכזה ציור של מערת המכפלה. "את זה קיבלתי ממוסטפה נאטשה", הוא מסביר. קשריו על יוסף עזרא עם אותם ערבים שהכיר אז נמשכים עד היום, במפגשים ובשיחות ידידותיות. 

געגועים לאבות


"בשנת 53' קיבלנו הודעה שיש לנו תיק פיצויים, ושנגיע למשרד הממשלתי הרלוונטי. כשהגענו לשם, אמרו לנו: 'יהודי חברון לא מקבלים'. גוש עציון נפל – אנשים קיבלו פיצויים, העיר העתיקה נפלה – אנשים קיבלו פיצוי או רכוש חלופי, כך גם ביחיעם, דגניה, בכל מקום. רק יהודי חברון לא היו זכאים לפיצוי. היינו מסומנים אצלם כרוויזיוניסטים"
הקשר היהודי היחיד עם חברון, בדמות משפחת עזרא, נקטע בשלישית עם פרוץ מלחמת השחרור. הפעם היה זה בלתי אפשרי עבור יעקב עזרא לשוב לחברון, שכן חציית הגבול לירדן היתה כרוכה בסכנת מוות. "אבל אבי לא הפסיק לדבר על חברון כל השנים, עד יומו האחרון. אם יש בי אהבת חברון – זה רק מה שינקתי ממנו".

במשך 19 שנה נסעו בני משפחת עזרא עם פליטי חברון נוספים, אכולי געגועים, אל קיבוץ נתיב הל"ה, טיפסו לגבעה שמעליו, והשקיפו על גוש עציון החרב ואל חברון שבאופק. "נסענו כך אולי אלפי פעמים. כל השנים חשבנו לחזור לחברון, לא איבדנו תקווה. תמיד כששאלו אותי איפה נולדתי, עניתי 'בחברון'".

והתקווה התגשמה: בכיבושי מלחמת ששת הימים השתתף גם החייל יוסף עזרא, שהגיע עם פלוגתו הביתה, לחברון. הוא פגש שם את מכריו הערבים משכבר הימים, אולם מיד נזכר במשימה דחופה אחרת, וביקש שחרור. עזרא נסע אל אביו, ששכב על ערש דווי, ובישר לו בהתרגשות על שחרורה של חברון. "אני מבטיח לקחת אותך לשם ביום ראשון", אמר לאביו באותו מעמד. האב, שכה נכסף להגיע לאותו רגע, לא זכה. במוצאי השבת שקודם לכן החזיר את נשמתו לבוראו.

אתה יכול להבין איך הוא הרגיש כששמע על השיבה לחברון?

עזרא משיב בשאלה: "את מבינה מה זה לחיות יהודי בלבוש ערבי, לבד בעיר קנאית מוסלמית? הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להישאר שם". 

מפא"י: אין פיצוי לפליטי חברון

אבל השיבה לחברון של אותה קהילה יהודית עתיקה לא היתה פשוטה כלל ועיקר. אבן הנגף העיקרית, כפי שמאשים עזרא, היתה הממסד המפא"יניקי ששלט ללא מצרים. את שורשו של אותו מאבק תולה עזרא בפילוג האצ"ל מה'הגנה' בתחילת שנות ה-30. "רוב היישוב היהודי בחברון תמך אז בדוד רזיאל, ממקימי האצ"ל. לא רצינו ללכת עם אנשי ה'הגנה' החזקים והעושקים".

כאן פותח עזרא במסה ארוכה, היורדת לשורשי התנועה הציונית וכופרת בחזונו החילוני והמתבולל של הרצל, ש"רצה להקים פה מדינה של יהודים חדשים, ללא אלוקים". עזרא טוען עוד נגד התנועה הציונית, שביקשה לתפוס את ההגמוניה של היישוב היהודי בארץ ישראל מידי ההתיישבות הספרדית הוותיקה.

הקשרים בין יהודי חברון לאצ"ל התבטאו גם במישור המעשי: "אבא שלי היה הולך לנחם אבלים אצל הערבים בחברון. הוא היה מקשיב, אם מדברים הסתה נגד היהודים, מי מדבר. אחר-כך היה חוזר הביתה ורושם. כשדוד רזיאל היה בא אלינו, אבי היה מוסר לו בדיוק ממי יש סכנה". אבל אותם קשרים עלו לקהילה היהודית באיבה עמוקה מכיוון גופי השלטון היהודיים: "את מבינה למה שנאו אותנו במפא"י? כי הלכנו עם האצ"ל".

לימים שמע עזרא על העוול והאפליה שגרם אותו שלטון לפליטי חברון, אנשי קהילתו: "כחבר בוועד פליטי חברון ישבתי בישיבות ושמעתי את הזקנים שסיפרו על העוולות שנעשו בחברון על-ידי הוועד הלאומי והתנועה הציונית. אחד הדברים הקשים שעשו היה שלא התירו ליהודי חברון לשוב אליה אחרי הפרעות. הם ויתרו על חברון. כשראו שהשלטון לא תומך, הקימו קרן עזרה של יהדות העולם לחידוש היישוב היהודי בחברון; אבל אנשי התנועה הציונית פשוט החזיקו את הכספים ולא שחררו לנו אותם. הם גרמו לנו בזה עוול גדול מאוד.

"שאלתי את הזקנים באותה ישיבה: 'איך אתם, שתמכתם באצ"ל, לא התלוננתם, לא ביקשתם מהאצ"ל שיעזור לכם?' אז אחד מהם שאל אותי: 'יוסף, אתה מתפלל, קורא בתורה?' השבתי 'כן'. הוא אמר לי: 'אתה יודע מה זה חטא המרגלים? שהוציאו דיבת הארץ רעה. אנחנו לא רצינו להוציא דיבה על הארץ, לא רצינו שידעו שהיהודים רבים בגלל חברון, ושהערבים ישמחו'. שאלתי: 'אם שתקתם אז, למה אתם מספרים את זה היום?' אז הוא השיב לי: 'בליל הסדר אומרים 'והגדת לבנך'. אז גם אני מספר לך היום, שתדע'". עזרא מוסיף ומסביר את שתיקתם של זקני הקהילה על אותו עוול: "זה היה הלך הרוח אז, לא לספר, כי זו היתה בושה להגיד שבאו יהודים שלא מכירים בערך של ארץ ישראל, והשתלטו פה על הארץ".

אותו גוף מפא"יניקי, ששלט עוד לפני קום המדינה, תפס את ההנהגה עם כינונה של מדינת ישראל. ההתנכלות השורשית לקהילת פליטי חברון נמשכה, והפעם בסירוב להעניק להם פיצוי על נזקי המלחמה: "בשנת 53' קיבלנו מסמכים מסודרים שיש לנו תיק פיצויים, ושאנחנו צריכים להגיע למשרד הממשלתי הרלוונטי. כשהגענו לשם, אמרו לנו: 'יהודי חברון לא מקבלים'. גוש עציון נפל – אנשים קיבלו פיצויים, העיר העתיקה נפלה – אנשים קיבלו פיצוי או רכוש חלופי, כך גם ביחיעם, דגניה, בכל מקום. רק יהודי חברון לא היו זכאים לפיצוי. היינו מסומנים אצלם, יהודי חברון הרוויזיוניסטיים". 

המדינה גזלה את הרכוש


לאחרונה התגייס עזרא להשיב לעתירת 'שלום עכשיו' בבג"ץ, התובעת מהמדינה להוציא מבתיהן שתי משפחות יהודיות המתגוררות במה שהיה פעם חנויות השוק בחברון. החנויות הללו היו רכושה של משפחת עזרא, ויוסף מגיע לבית המשפט עם כל השטרות הרלוונטיים המוכיחים כי מדובר ברכוש יהודי
עם שחרורה של חברון במלחמת ששת הימים, חשבו פליטי תרפ"ט כי לאחר שלא ניתן להם לשוב לבתיהם עד כה ונמנעו מהם פיצויים, כעת לא יהיה מנוס לשלטון מלהשיב להם את רכושם ובתיהם. "כשהגעתי לחברון אחרי המלחמה, הערבים באו אלי ואמרו לי: 'בוא, קח את המפתחות של הבית שלך. קח כסף, נשלם לך שכר דירה'. הם רצו להשיב לנו את רכושנו, ומי שמנע זאת היה הממשל הצבאי".

כמה חודשים אחרי המלחמה הגיעו פליטי חברון אל משה דיין, שאמר להם: "אתם שמנה וסלתה של המדינה. חיכיתם 19 שנה, חכו עוד כמה חודשים ונחזיר לכם הכול". מאז אותן מילים יפות שהרעיף עליהם דיין לא ראו יהודי חברון הוותיקים אפס קצה של מימוש הבטחתו זו.

עזרא עוצר לרגע את שטף השיחה, ומביא מחדר העבודה שלו קלסר ניירות עמוס לעייפה. הוא שולף כמה פסקי דין רלוונטיים, מעיין בהם בדקדוק, ומצטט באוזני בכעס משפטים מקוממים מתוכם. מדובר בתיקים העוסקים ביהודים התובעים מהמדינה את רכושם שננטש בעקבות מלחמת העצמאות. באותה הכרעת דין מצוטטים מחד גיסא לשון החוק הקובע כי יש להשיב את הרכוש הנטוש לבעליו, ומאידך גיסא את עמדת המנהל האזרחי, החושש כי השבת רכוש ליהודים בשטחי יהודה ושומרון תהווה עילה להתקוממות ערבית בלתי רצויה. "הם פשוט הפכו להיות מדינה של גזלני נדל"ן", טוען עזרא.

מה אתה עונה לאותו חשש, שהערבים יתחילו לעורר מהומות אם ישיבו לכם את הרכוש?

"מה זה מעניין אותי?" משיב עזרא בלהט. "אנחנו קנינו הכול בכסף מלא. וחוץ מזה, איפה גרים כל אנשי 'שלום עכשיו'? ברחביה, טלביה, המושבה הגרמנית. שם לא היה רכוש נטוש של ערבים?"

עזרא שולף ערמת מכתבים ששלח לפוליטיקאים ולראשי ממשלות במהלך השנים. הוא לא הרפה מלהזכיר לפרס, רבין ונתניהו את העוול שנעשה לפליטי חברון ואת התביעה להשיב להם את רכושם בעיר. המכתבים, המנוסחים באופן חריף ובלתי מתפשר, חתומים כולם בשם "יוסף בן יעקב עזרא, פליט יהודי מחברון, גולה בירושלים".

אתה מרגיש כל השנים הללו כפליט?

עזרא מאשר: "כך אני מרגיש עד היום". ההרגשה הזו מחייבת אותו גם שלא לשתוק: "יש לי 8-9 קלסרים מפוצצים במכתבים. לא שתקתי. לא יוכלו להגיד לי: איפה היית? כל השנים ידעתי שיום יבוא וכולם יצטרכו לשמוע אותי. השלטון עוד ישמע ממני", הוא מבטיח. "ביום שאצא לבית הדין בהאג עם הדרכון שלי, השלטון יתעורר. כתבתי במכתבים שלי בפירוש שאת הצדק אחפש במדינת ישראל או בכל מקום אחר. אני לא מפחד. אני לא מדבר מגרוני", הוא מדגיש, "אלא מגרונם של זקני חברון שמדינת ישראל בגדה בהם".

'שלום עכשיו' נלחמים

לאחרונה התגייס עזרא להשיב לעתירת 'שלום עכשיו' בבג"ץ, התובעת מהמדינה להוציא מבתיהן שתי משפחות יהודיות המתגוררות במה שהיה פעם חנויות השוק בחברון. החנויות הללו היו רכושה של משפחת עזרא, ויוסף מגיע לבית המשפט עם כל השטרות הרלוונטיים המוכיחים כי מדובר ברכוש יהודי.

"'שלום עכשיו' טוענים שיש לערבים זכויות לגיטימיות בנכס. האמת היא שחידשו להם את השכירות, ולפעמים הערבים שילמו דמי שכירות. עכשיו הם אומרים: יש לנו זכויות בבניין. אני אשאל אותו בבית המשפט: איזה חוזה חתמת על הבניין הזה? מה הרכוש שלך כאן?"

המאבק של גופי השמאל בהתיישבות היהודית בחברון נתמך מדי פעם באנשים המייחסים את עצמם ליהודי חברון של תרפ"ט. אתה מכיר אותם?

"הם מתחזים", קובע עזרא נחרצות. "אף אחד מהם אינו מפליטי תרפ"ט. מי שפליט מחברון יש לו תעודות, שם, אבא ואמא, והייתי מזהה אותו מיד. משפחות שדם חברוני זורם בעורקיהן אני מכיר אחד אחד. יש שם אחת שהיא נינה למשפחה מחברון, שעזבו ב-1918, כשהבריטים נכנסו לחברון".

הדיון בעתירה נמשך, ועזרא מתכוון להשקיע את מלוא אונו על מנת להוציא את הצדק לאור, לפחות הפעם: "זה נדל"ן של משפחתי. אף אחד לא ייקח לנו את זה. אם לא אני – נכדי יקבלו את זה, ואם לא נכדי אז ניני. הרכוש הזה לא יעבור ממשפחת עזרא".