חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 266ראשיהפצה

"הדרוזים צריכים לסלול את דרכנו חזרה הביתה" - בגליון השבוע

המשפחות היהודיות שחיו עד היום בפקיעין, מתארות יחסי שכנות עמוקים עם הדרוזים ● בשבוע שעבר נאלצו לעזוב את בתיהן רגע לפני הפוגרום שעשו בהם רעולי הפנים מהכפר.
08/11/07, 15:08
חגית רוטנברג

יהודי פקיעין כבר התרגלו בשנים הספורות שלהם בכפר, ל"אירועים יוצאי דופן". מדי פעם השלכות אבנים, שריפות מקומיות וקריאות גנאי ברחוב. אבל התקריות האלו היו חריגות, "הן באו ממיעוט לא מייצג, בעיקר של הצעירים", מספר הרב אביב זגלמן (35), תושב פקיעין. "זה היה בשוליים. סך הכל היו לנו יחסי שכנות טובה עם רוב התושבים". אך המקרים החריגים הפכו בשבועיים האחרונים להתנכלות שיטתית כנגד היהודים ותקריות אלימות מול המשטרה שהנהיגו צעירים ואנשי בל"ד בכפר, המהווים שם מיעוט של גרעין לאומני. "השוליים הפכו בזמן האחרון למרכז", מגדיר הרב זגלמן.

הוא הגיע לפקיעין לפני ארבע וחצי שנים ממעלות, שם היה אברך בישיבת ההסדר. יחד עם רעייתו וששת ילדיו ניהל חיים שלווים בלב הכפר הדרוזי. כאמור, השבועיים האחרונים היוו נקודת מפנה מסוכנת, שהציבה אותם ואת ילדיהם מול סכנת חיים ממשית.

תהלוכות של רעולי פנים


"ראינו את הבית רק דרך התמונות", אומר הרב זגלמן בכאב "זה באמת כואב מאוד. הרבה דברים אישיים שהיו יקרים לנו – אינם. אלבומי תמונות, כתבים אישיים. נשארנו גם ללא ציוד בסיסי. כל מה שהיה שם הלך לאיבוד". גם הילדים עוד לא התאוששו מהטראומה של אותו לילה. "הם ראו את המוות מול העיניים. לא כל יום אדם חווה פוגרום, לינץ'. אצלם זה היה ממש קרוב"
ההדרדרות החלה ביום רביעי לפני שבועיים, לאחר שמאות צעירים בני הכפר עלו אל האנטנה הסלולרית בפקיעין החדשה במגמה להפילה. הם חזרו משולהבים מהאירוע, והתוצאה המיידית היתה רימון רסס שהושלך אל גג ביתם של ינון ודבורה זילכה, משפחה יהודית נוספת שהתגוררה בפקיעין. הרימון יצר חור בגג הבטון שמעל מרפסת הבית, וגוש בטון נפל וריסק כיסא שניצב סמוך לינון שישב אותה שעה במרפסת. במוצאי השבת שלאחר מכן שוב עלו צעירים אל האנטנה, ושוב חזרו נסערים לכפר. הפעם המשטרה חיכתה להם, ובין הצדדים התפתח קרב שנמשך כמה שעות וכלל שימוש ברימוני גז, ועוד.

ניידות משטרה ניזוקו, ונלקח מהן ציוד משטרתי כמו מכשירי קשר ומסמכים. הצעירים הדרוזים הצליחו להדוף את כוחות המשטרה אל מחוץ לכפר. מאוחר יותר הושלך רימון רסס על גג בית משפחה דרוזית, הסמוך לבית אחת המשפחות היהודיות. הרימון הצית שני בלוני גז שעמדו על אותו גג, וגרם לבעירה גדולה במקום. במהלך אירועי אותו שבוע נשרפה גם מכוניתם של בני הזוג זגלמן. "הבנו שהולך להיות מסוכן", מספר הרב זגלמן "אבל לא חשבנו לרגע לעזוב את הבית".

אירוע השיא התרחש ביום שני שעבר, החל מחצות. תהלוכות של עשרות רעולי פנים מצויידים במוטות, אבנים, אלות ונשק, החלו לצעוד ברחובות פקיעין. ניידת משטרה שעמדה במקום, הותקפה באבנים ונמלטה. "שמענו את השריקות שלהם מבחוץ, ראינו אותם עם ברזלים בידיים", משחזר הרב זגלמן את אותו לילה. "בשלב מסוים נזרקה אבן גדולה על המכונית שעמדה לרשותנו, במקום זו שנשרפה. אחר כך הם זרקו רימון לעבר הבית שלנו. הצצנו דרך החלון וראינו שכנים שלנו שמנסים לגרש את רעולי הפנים בצעקות, ולהרחיק אותם מאיתנו, ללא הצלחה". למשפחת זגלמן לא נותר אלא להמתין ולראות כיצד יתגלגלו הדברים, אך הקולות והמראות המאיימים מבחוץ "בהחלט היו מפחידים. ישבנו כל הזמן הזה בבית וקראנו תהלים".

טבעת החנק הלכה וסגרה על בית משפחת זגלמן. המשטרה עמדה בהמתנה מחוץ לכפר, ורעולי הפנים הלכו והתקרבו לבית. תחילה ביקשו לפגוע בחיבור לחשמל: "הם ניתקו לנו את החשמל מבחוץ, כך שנשארנו לשבת בחושך. ראינו גם שהם ניתקו את מצלמות האבטחה שהותקנו בחוץ, ולא ניתן היה לעקוב אחרי מה שקורה". בני המשפחה הבינו שרגע ההכרעה הולך ומתקרב, והם עצמם יהיו היעד הבא של הפורעים. באותו זמן נכנסה המשטרה לכפר והחלה בניסיונות להשליט סדר במקום. המהומות נמשכו בכל אותן שעות של לפנות בוקר, במהלכן נחטפה גם אחת השוטרות על ידי הדרוזים. שמשות הרכב של משפחת זילכה נופצו אף הן במהלך אותן שעות.

שעות הקרב הקשה מול השוטרים עברו בבתי המשפחות היהודיות במתח "שניתן היה לחתוך בסכין", כהגדרתן. החשש שעמד באוויר היה הכורח לנטוש את הבית על תכולתו ברגע שהפורעים יבקשו לפרוץ פנימה. אולם גם ברגעים המאיימים ביותר, אמרו המשפחות, לא היתה להן כוונה לעזוב את ביתן. משפחת זילכה, שהתכוונה לעזוב רק במקרה של הסתערות על הבית, נמלטה לביתו של שכן דרוזי דקות ספורות לפני שהפורעים הגיעו לביתם. בשעות הללו, שעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי, המשטרה עזבה כבר את פקיעין בתום ליל קרבות ממושך, והתושבים היהודים נותרו מאחור. בזמן שמשפחת זילכה, על שלושת ילדיה, המתינה בבית השכן הדרוזי, ניסו השכנים למנוע את חדירת הפורעים לבית, ואכן הנזק שנגרם לבית היהודי היה חיצוני: ארון חשמל שנהרס, חלונות שנופצו ועוד כפי שהשיגה ידם של הפורעים. המשטרה נותרה ללא יכולת לחלץ את בני משפחת זילכה מהכפר, ובתום שעתיים של המתנה, יצאו בני המשפחה בעזרת תושייתו של שכן דרוזי, שהבריח אותם החוצה ברכבו.

משפחת זגלמן יצאה מהכפר שעות ספורות קודם לכן, בסיוע המשטרה. "כל הדרך רגמו אותנו באבנים", משחזר הרב זגלמן "היה לנו ברור שאם נישאר שם, זה יהיה מסוכן מאוד בשבילנו". הם יצאו למעלות הסמוכה, והמשיכו מיד לשגרת הלימודים והעבודה.

ללא ציוד בסיסי

שתי המשפחות, המתגוררות באופן זמני במעלות, לא ראו את ביתן מאז עזבו אותו. מצגת תמונות שהופצה באינטרנט השבוע מציגה את תמונות ההרס והחורבן הקשות שנגרמו לבית משפחת זגלמן, לאחר שהפורעים הציתו את ביתה כליל.

"ראינו את הבית רק דרך התמונות", אומר הרב זגלמן בכאב "זה באמת כואב מאוד. הרבה דברים אישיים שהיו יקרים לנו – אינם. אלבומי תמונות, כתבים אישיים. נשארנו גם ללא ציוד בסיסי. כל מה שהיה שם הלך לאיבוד". שתי המשפחות עזבו את בתיהן ללא כל התארגנות מוקדמת, כך שכעת עליהן לשחזר מחדש את כל הציוד הביתי הדרוש, החל מריהוט, דרך ביגוד, כלים ומוצרים בסיסיים. הילדים, כך סיפרו מקורבים למשפחות, עוד לא התאוששו מהטראומה של אותו לילה. "הם ראו את המוות מול העיניים", הם מסבירים "לא כל יום אדם חווה פוגרום, לינץ'. אצלם זה היה ממש קרוב".

הרב זגלמן קיבל טלפונים בודדים משכנים דרוזים שהתקשרו לשאול לשלומו לאחר שנאלץ להימלט. "הם לא התייחסו למה שקרה, רק ביקשו לגלות איכפתיות".

אין אנשים בפקיעין שמתנגדים לתוקפנות הזו?

"יש התנגדות לגל הזה, אבל היא לא מספיקה כדי לעצור אותו. אחרי האירועים הגיע לכפר נציג בל"ד, הוא תפס את הגל".
המשפחות היהודיות מצרות על עזיבתן הכפויה, ונזכרות בימי השכנות הטובה, שלדבריהן קיימת עדיין: "שתינו בפקיעין יותר קפה מאשר אצל כל השכנים היהודים שהיו לנו", כהגדרתן. "הבלגן הוא רק עם פלח מסוים של הנוער, זה לא מבטא את היחס של כלל האוכלוסייה".

לשתי המשפחות הובהר על ידי המשטרה כי בזמן הקרוב לא יוכלו לחזור לכפר, מחשש לביטחונן. אולם שתיהן מצפות להזדמנות הראשונה בה יתאפשר להן לשוב הביתה. "אנחנו רוצים לחזור", אומר הרב זגלמן "ואנחנו מצפים שהמשטרה תעצור את רעולי הפנים ושתושבי הכפר והעדה הדרוזית יסללו לנו את הדרך חזרה. הם צריכים להכיר באחריותם למעשה, להשקיט את הרוחות ולהזמין אותנו לכפר, עם יהודים נוספים".