בשבע 266: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ז בחשון תשס"ח

ההסתה נמשכת

"אני מניח שחלק מהאנשים האלה מצביעים למפלגה שלך" (השדר מיכה פרידמן מנסה לשדך בין ח"כ גדעון סער מהליכוד לבין אוהדי בית"ר ירושלים ששרו נגד רבין, דקה לאחר השמעת הקלטה שבה הם צועקים 'כהנא חי').

סיבה למסיבה (של עיתונאים)

אני שומע כל מיני רטינות על מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, שבה הודיע על הגידול המיקרוסקופי בערמוניתו. אבל בינינו, ראש הממשלה עשה את הדבר הסביר והנכון. הרי בכל מקרה היו באים אליו בטענות: אם היה מסתיר את מצבו הרפואי, היו שואלים בדיעבד מדוע הוא הסתיר. אם היה מוציא הודעה דרך אנשי לשכתו, היו שואלים בחשדנות מדוע הוא נמנע מלהופיע בעצמו. אם היה מופיע בלי רופאיו, איש לא היה מאמין לו. ואם לא היה נכנס לפרטי המחלה, השמועות היו קובעות את מותו הקרוב.

גם אם ראש הממשלה הוא פטפטן נוראי, זה לא אומר שתמיד נצפה ממנו לשתוק. עד מאה ועשרים.

הערות מיקרוסקופיות

אני יודע, לא יפה לצחוק על מחלת הסרטן. אז נעשה את זה מהר ונגמור עם זה? הנה זה בא:

1. כולנו הופתענו לשמוע על הגידול המיקרוסקופי של אולמרט. תמיד חשדתי שיש בסביבתו גידול מיקרופוני מיותר, אבל זהו.

2. הצטערתי גם לשמוע כל מדי רינונים, כאילו אולמרט לוקה לא במחלת הסרטן אלא במחלת החקרת. בשביל להתחמק מחקירות משטרה, לא צריך להמציא סרטן – מספיק להחריב חבל ארץ שלם.

3. אחד מרופאיו של אולמרט הוא גם הרופא שטיפל באריאל שרון. פששש, זאת ממש בשורה משמחת לראש הממשלה, לא?

4. אם לפני הגידול זכה אולמרט ב-2 אחוזי תמיכה, ואחרי הגידול הוא זוכה ב-26 אחוז, האם זה אומר שהגידול זוכה ל-24 אחוזי תמיכה?

5. האם נכונה טענתו של ראש השב"כ, כי הגידול הסרטני אמנם נתפס בזמן אבל שוחרר זמן קצר לאחר מכן?

חדשות במשקל נוצה

קיכלי אפור-חזה אחד תעה בדרכו ונקלע למדינת ישראל, שם ביצעו בו חבורת צפרים סוג של לינץ': תפסו אותו, בדקו אותו מכל הצדדים כדי לוודא שהוא אכן אפור ולא ארגמן, ואחר כך רצו לתקשורת לספר לחבר'ה. זו מצידה עטה על הציפור כמוצאת שלל רב, כי כבר שנים לא היו כאן חדשות כה טובות. ליום אחד, צר היה עולמה של התקשורת כעולמו של קיכלי ולא כעולמו של חלון ההזדמנויות לשלום.

אבל נודה על האמת: לא הקיכלי אפור-החזה הוא שעניין את שדרינו הבכירים, אלא האייטם על הקיכלי. לא הגעתה הנדירה של ציפור לארצנו היא שהעלתה את מצב הרוח של העיתונאים, אלא האיזון הנדיר בין חדשות קשות וקלילות במהדורה היומית. אז אם עורכי החדשות כל כך רוצים חדשות טובות שיאזנו את אנאפוליס ואת יגאל עמיר, יש לי בשבילם אייטם מעופף נוסף: עשרות ציפורים נגעו בחוטי חשמל בשדרות ונותרו בחיים, כי החשמל בעיר נותק.

שולחן עורך

אין לקנא בגיא סודרי, עורך החדשות שעבר לאחרונה מערוץ 10 לערוץ 2. הוא האיש שאמור לקבוע את הידיעות שישודרו במהדורה המרכזית ואת הסדר שלהן, וזאת לא עבודה פשוטה כלל ועיקר. כי  איזו ידיעה חשובה יותר, החיפוש אחר מחליף לגדי סוקניק או החיפוש אחר פרטנר לגאולה אבן? ומה חשוב יותר, התקלות ביס או הערוץ שנסגר בהוט? ואיזו גבה של יונית תתרומם? ומה תהיה הידיעה הפותחת ביום שבו לא יצולם אף אייטם על יגאל עמיר ובנו בע"מ?

ברוך שניתק לי את האנטנה, ברוך הוא וברוך שמו.

חמסה עלינו

א. ח"כ מרינה סולודקין רומזת כי השב"כ הוא ששידך בין יגאל עמיר ללריסה טרימבובלר. צחוקים עם האשה הזאת. עוד מעט היא תגיד לנו שהשב"כ הוא ששידך בין יגאל עמיר לאבישי רביב.

ב. שחקני מכבי ת"א בכדורגל קיבלו הרצאה מאלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון, ומספר ימים לאחר מכן השיגו ניצחון ראשון בליגה. הנה ציטוט בלעדי מתוך ההרצאה: "אתם חייבים לכבוש כמה גולים, כי בהגנה על העורף אתם יותר גרועים ממני".

ג. אין לי שום כוונה להסתיר את קנאתי במשפחת ואך, היוצרת ומבצעת מוזיקה ומוציאה דיסקים בזה אחר זה. אם המשפחה שלי היתה מוציאה דיסק, לדעתי אפשר היה להשתמש בו כנשק במלחמה הביולוגית הבאה.

ד. באלבומם החדש והמהנה 'שבת', מפגינים בני משפחת ואך את שילוב הקולות המוצלח שלהם, הפעם תוך שימוש בילדי המשפחה על תקן קולות נשיים. לצד ניגוני שבת ותיקים ומוכרים, שבו את אוזניי דווקא הלחנים המקוריים (המעטים מדי) של המשפחה, כמו הפיוט הפופולארי לאחרונה 'אנא בכוח'.

ה. מבזק די-וי-די: סרטו הווירטואוזי של מרטין סקורסזה 'הטייס', המספר את סיפורו של איל ההון והתעופה האקסצנטרי הווארד יוז, אולי לא מספק מבחינה פסיכולוגית, אבל עדיין מרהיב, מרשים ומומלץ. ליאונרדו די-קפריו, רגע לפני תפקיד חייו כחברו של שמעון פרס, מככב בתפקיד הראשי.

יודע את מקומי

במהלך הקריירה העיתונאית המפוארת שלי, למדתי מהי צנזורה עצמית עוד לפני שלמדתי לכתוב. בעיתוני המגזר, כך למדתי בהדרגה בשיטת הניסוי והתעייה, כללי המשחק ברורים: אסור להשתמש בלשון שאינה נקייה, אסור להמליץ על יצירות לא צנועות, אסור לצטט את הברית החדשה, אסור לכסח חרדים ואסור לכתוב על נינט שלושה שבועות ברציפות. ובמילים אחרות: אסור לעשות את כל מה שהיה מקפיץ אותי לדרגת סופרסטאר בעיתונים הגדולים. 

מכיוון שרוב הזמן לא דחוף לי לעשות אף אחד מהדברים הנ"ל, אני לא מתקשה למלא אחר ההוראות הבלתי כתובות. זאת גם הסיבה שברוב המקרים, המדורים שלי יורדים לדפוס בלי שינויים מהותיים. רק לעתים רחוקות אני טועה ועובר את הגבול, ופעם בחצי שנה אני עובר את הגבול בזדון כדי לבדוק את עירנות אנשי המערכת. הם עירניים.

עשור שלם של כתיבה בעיתונים 'שלנו' לימדו אותי לחוש את הגבולות, לדעת מה יפורסם ומה ייגנז. האמת, עדיף כך. פעם אחת, כשסיפרתי לאחד העורכים בעיתון שבו כתבתי (ציינתי כאן את שם העיתון אבל זה ירד בעריכה) על הזהירות שאני נוקט במאמרים שלי, הוא הסתייג מהרעיון. "אל תצנזר את עצמך", המליץ לי, "זה פוגע ביצירתיות שלך ומונע ממך לפרסם דברים לגיטימיים. תשאיר את העבודה לעורך". שמעתי בעצתו, ושבוע לאחר מכן נפסל לי חצי מדור.

בסך הכול, אני מבין ומכבד את כללי האכסניה ומקבל אותם על עצמי באהבה, כל עוד הצ'ק החודשי מגיע בזמן ללא עריכה. אלא שבימים האחרונים, אתם מבינים, אני מרגיש טיפה מתוסכל. לאחרונה נחשפתי ללא מעט יצירות אמנותיות, כמה מהן טובות והאחרות לפחות מעניינות ומעוררות מחשבה ויצר כתיבה. אלא שאני יודע כי חלק מהיצירות לא מתאימות לעיתון זה מטעמי דת ומצפון, ובחלק אחר – התובנות שלי לא מתאימות לעיתון מטעמי דת ומצפון.

התסכול לא נובע דווקא ממדיניות העיתון, אלא מהתחושות הסובייקטיביות המוקדמות שלי עצמי. גם אם איש לא אמר ולא יאמר לי דבר, אני כותב מתוך הרגשה שאני יודע למה מצפים ממני. אני כותב מתוך חרדה קיומית למדור, מתוך חשש פן הוא יחצה את הגבולות. אני מניח שגם העיתונאים החוץ-מגזריים סובלים מחרדות דומות. גדעון לוי, זה ברור לגמרי, היה רוצה לכתוב על סבלם של יהודים אלמלא חשש להיות מפוטר בתוך דקה.

אולי אני טועה. אולי אני באמת מונע את עצמי מלכתוב דברים לגיטימיים בגלל חששות מוגזמים. אחרי הכול, לא התקבלתי לעבודה בעיתון זה בזכות מאמרים תלמודיים שכתבתי או בזכות ניסיוני כרב ומחנך בישראל. אולי בעצם מצפים ממני להיות הפרחח של השכונה? מי יודע... יש רק דרך אחת לברר. הנה הביקורת המנומקת שלי על ספרו החדש של