בשבע 266: מכתבים

קוראי העיתון , כ"ז בחשון תשס"ח

כן, מותר למורים לשבות (בתגובה ל'רביבים', גיליון 265)/ צבי רוטנברג, פתח תקוה

במשפט המסכם בטורו על 'הלכות שביתה', כתב הרב מלמד: "כאשר בבתי הספר ילמדו ערכי נצח... מתורת ישראל, אז... ירצו לשלם למורים משכורת מכובדת". האומנם?! האם אין אנו רואים בחוש את סימני האתחלתא – "חכמת סופרים תסרח"? רוני בר און, איש תם וישר, ממש יקפוץ מעורו לשלם למורים עבור חינוך ילדי ישראל לתורה...

ולעניין השביתה עצמה: לא אכניס את ראשי בין הרים גדולים בנושא הלכתי זה, אם כי רבים וגדולים תומכים הלכתית ומוסרית בשביתה זו, כולל שביתת מורי מקצועות הקודש. ובאמת: שוחרי התורה – ילמדו נא ללא שכר, ולא בין כתלי המוסדות הרשמיים, כך תישמר השביתה ויימנע ביטול התורה!

ולמערכת: פרסום דעתו של הרב מלמד בעת הזאת כפסק הלכה בלעדי ומחייב – הוא תקיעת סכין בגבו של חלק נכבד מקוראי העיתון הנמנים על מורי ישראל. הבלטת דעה זו בשער העיתון – מהווה הטיית דעת הציבור, והטעייתו!

גר או תושב (בתגובה לכתבה 'עם הפנים לתל אביב', גיליון 265)/ דובי פייגן, ירושלים

בעקבות הראיון עם היו"ר החדש של מועצת יש"ע והקמפיין של מועצת יש"ע תחת הכותרת 'הסכם אולמרט אבו-בלוף יתפוצץ לנו בפנים', רציתי למחות על השימוש המרובה בכתבה ובקמפיין במונח 'מתנחלים'.

האם אין אנו תושבים, כפי שכתב עדי גרסיאל במדור 'מיקרוסקופ' ממש באותו גיליון? והנה הציטוט: "המונח 'תושב' שמור אצלנו רק למי שמושרש בארץ וכפועל יוצא רשאי להתגונן בכוח מפני השלטון – לא חלילה למי שלבוש שחור או שמסתובב עם עוזי בגבעות".

וזו התשובה לעדי גרסיאל – אם אנחנו רוצים ומעוניינים שלא יקראו לציבור שלנו מתנחלים – אנו צריכים להתחיל לקרוא לעצמנו תושבים! וגם מועצת יש"ע לא צריכה להכריז שגירוש רבע מיליון מתנחלים ייצור קרע בעם, אלא – גירוש רבע מיליון תושבים ייצור קרע בעם.

כאן המקום להזכיר למי שמתנגד ל"החזרת האדמה לערבים", לדייק ולומר שהוא מתנגד לנתינת שטח ארץ ישראל לאויב.

מודעות בלי מודעות/ יונה גודמן, פדואל

בשבוע שעבר הופיעה בעיתון זה מודעת תמיכה באחד המועמדים לראשות המועצה האזורית שומרון. נדהמתי לראות את שמי מתנוסס בתחתית המודעה, כמי שכביכול קורא לאחרים להצביע עבורו. זאת חרף העובדה שמעולם לא חתמתי על מסמך זה וכלל לא נשאלתי האם אני מוכן לכך. אף התואר שהודבק לשמי נכתב שלא על דעתי והינו תואר שאיני נוהג להתהדר בו.

תקוותי שלמועמדים יש מספיק תושבים המוכנים 'לחתום עבורם', מבלי צורך להגדיל את הרשימות בעזרת שמות אקראיים.
יהי רצון שמתוך מערכות הבחירות במועצות השונות, נצעד יחדיו עם מנהיגות ראויה לקראת אתגרי העתיד.

דין אחד לכל הרוצחים (בתגובה לשאלת השבוע, גיליון 264)/ ציפי לידר, ירושלים

דומני כי ראוי לבחון את סוגיית היחס ליגאל עמיר מנקודת מבט הפוכה.

את התנאים המחמירים שדורשים בציבור לנקוט כלפיו, ראוי להחיל על כל הרוצחים בישראל, ללא הבדל גיל, דת, רקע ומניע לרצח. מן הדין שמאסר עולם יהיה לכל החיים, ללא חופשות, הנחות או הטבות מיוחדות.

יש לזכור כי כשם שעמיר מהווה סכנה לדמוקרטיה, כל רוצח מאיים על שלום החברה, ומערער את יציבותה.

מבחינה זאת אין הבדל בין רצח אידיאולוגי, רצח על רקע סכסוך או כבוד המשפחה, או רצח מתוך דיכאון. דין אחד לכול, תוך שוויון בפני החוק, כשהעונש משקף את חומרת הפשע.

רק בדרך זו תושב ההרתעה לתודעה הישראלית, המושג קדושת החיים יחזור לכותרות, והסדר – אל החיים הציבוריים.

לו היה מדובר ביהודים/ אדוה נוה, שערי תקוה
 
הדיווחים הנרחבים בכלי התקשורת על המהומות בפקיעין התמקדו בשני נושאים: אלימות המשטרה וקיפוח העדה הדרוזית. אלו הם נושאים חשובים שחשוב לדון ולבדוק אותם. אולם משום מה נמנעה התקשורת להתייחס לנושא שהבעיר את הכפר,לרוב  צוין כי התפרעויות החלו בעקבות הצבת אנטנה סלולארית בבית יהודי בכפר. רוב הכתבים בחרו להתעלם מהעובדה כי שריפת הבית בו הוצבה האנטנה הייתה  המשך לסדרת התנכלויות לתושבים היהודים בכפר, כולל השלכת רימון רסס על אחד הבתים. התפרעויות אלו אמנם השיגו את מטרתן שכן לפי הדיווחים עזבו משפחות אלו את הכפר.

משום מה לא נשמע כל גינוי כלפי הצעירים שהתפרעו תקפו ושרפו בתי יהודים,לא בכלי התקשורת  ולא מצד אישי ציבור.

ניתן לשער מה הייתה התגובה לו היו אלו צעירים יהודיים התוקפים תושבים ערבים כדי שיסתלקו.