בשבע 266: חטיפה בחסות החוק

מירון רותם, שבתו נחטפה לרוסיה בידי גרושתו ואמה, דורש פיצוי מבית המשפט שאיפשר את יציאתן ● מעשה ביהודי שביקש לעלות להר הבית כשבידו ספר תהילים ● החייל המפנה בכלל לא ננשך, אבל היהודי מחברון הואשם בנשיכתו.

יאיר שפירא , כ"ז בחשון תשס"ח

גברים רבים משלמים מחיר יקר בגלל קפדנותן של מערכות אכיפת החוק בנושא האלימות במשפחה. המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, למודי נזיפות תקשורתיות, יודעים כי טוב להם להמר על כמה ימי חירות של גבר מלהפעיל שיקול דעת רחב ולהסתכן במתקפה תקשורתית. טובה להם כליאת שווא של הבעל מנתינת הסברים על פציעת אשתו, ולפעמים חלילה אף חמור מכך. רק לפני שבועיים הושעו כמה שוטרים שלא עצרו גבר לאחר מריבה משפחתית. הם סברו כי העניינים נרגעו ועזבו את המקום, הוא עשה באשתו שפטים, המהומה התקשורתית לא איחרה להגיע ובמשטרה שוב שיננו את הלקח.

הלובי התקשורתי של הצד הנשי בסכסוכים משפחתיים פועל ביעילות, ואולי טוב שכך. אך חסרונה של תקשורת התובעת את עלבונם של הגברים מותירה אותם חשופים לבדם אל מול רשויות חזקות שלא פעם רומסות את זכויותיהם, או במקרה הפחות גרוע - מאפשרות לנשותיהם לעשות כן.

מירון רותם הוא מקרה יוצא דופן. רותם מנהל זה כשש שנים מערכה כנגד השופט ג"ג מבית המשפט למשפחה ברמת גן. השבוע הרשיע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, את חמותו של רותם במעורבות בחטיפת בתו. מפסק הדין של מודריק עולה כי כפי שטוען רותם כבר שנים רבות, רשלנות תמוהה של השופט גרמן הביאה לניתוק הקשר בינו לבין בתו במשך שנים רבות.

לפני שש שנים התייצבה גרושתו של רותם, מרינה, באולם בית המשפט לענייני משפחה, וביקשה לבטל צו שהוציא השופט, האוסר על בתם המשותפת לצאת מהארץ. הצו הוצא לאחר שעלה החשש כי מרינה, שעלתה כמה שנים קודם לכן מרוסיה, תבריח את הילדה מהארץ כדי לנסות ולנתק אותה מאביה. לפני השופט הונחו חוות דעת של גורמים מלווים שונים, שבהן נטען כי האם מנסה לסכל כל קשר בין הילדה ובין רותם.

על אף ההיסטוריה הבעייתית הסכים השופט, במעמד צד אחד, מבלי להתייעץ עם הגורמים המקצועיים ומבלי ליידע את רותם, לאפשר למרינה לקחת את בתה לארה"ב למשך חודש. מרינה, בסיוע אמה, הבריחה את הילדה לרוסיה, מדינה שאיננה חתומה על אמנת האג להשבת ילדים חטופים. רותם, שגילה את דבר הנסיעה כמה ימים לאחר שבתו הוצאה לחו"ל, דרש מבית המשפט להוציא צו להחזרת הילדה, אך בית המשפט העדיף לחכות עד תום החודש שקצב למרינה. בינתיים הצליחה האישה להעביר את הילדה דרך ארה"ב ובולגריה לרוסיה ולטשטש את עקבותיה.

רותם מכר את כל נכסיו כדי לממן את הניסיונות לאתר את בתו. אך גם משאותרה הבת והוא טס לרוסיה לפגשה, מנעו זאת מרינה ואמה. לפני כמה חודשים הגיע החמות לבקר בארץ, וכאן נעצרה, הואשמה והורשעה במעורבות בחטיפה.

לפני כחמש שנים חשף תחקירן מעריב, קלמן ליבסקינד, כי השופט גרמן ניסה למנוע את פרסום פרטי הפרשה על-ידי צו איסור פרסום שהטיל על פרטי המקרה. הצו הוסר, והפרשה זכתה לפרסום מסוים בתקשורת, במיוחד לאחר שרותם הגיש תביעת נזיקין גדולה כנגד השופט וכנגד מדינת ישראל.

השבוע קיבלה הטענה על רשלנות חמורה של השופט לענייני משפחה גושפנקה מהכרעת דין של שופט בכיר. עתה נותר לראות אם יש מישהו במערכת המשפט שחושב שעל מחדלים, במיוחד מסוג כה חמור, צריך לשלם.

תהלים נגד משטרה

דב מאיר שטיין, הפוקד מעת לעת את הר הבית, הגה רעיון. הוא היה אמור להתייצב בשער הכניסה להר הבית כשבכליו ספר תהלים קטן, בידיעה ברורה שכניסתו להר עם הספר תאסר. הוא תכנן שכאשר תאסר כניסתו הוא ימחה על כך בפני השוטרים, ולאחר מכן יגיש תביעת פיצויים נגד המדינה.

נאמן לתכניתו, התייצב שטיין בקיץ שעבר בעמדת הבידוק המשטרתית בשער המוגרבים. כאשר נערכה בדיקה בכליו נמצא ספר התהלים. השוטר הבהיר לשטיין כי הוא לא יוכל להיכנס להר עם הספר, וכי הוא אינו רשאי להתפלל בהר. שטיין מחה כנגד הוראות אלה, ואף ציין בפני השוטר כי בכוונתו לתבוע את המשטרה אם כניסתו להר לא תותר. השוטר הזעיק קצין משטרה שחזר על הדברים באוזני שטיין, ומכאן חלוקים הדברים.

המשטרה טוענת כי שטיין המשיך לדבוק בתכניתו, ולא הסכים לזנוח את ספר התהלים בעמדת הבידוק, ועל כן לא הותרה כניסתו, על-פי תקנות שאושררו כמה פעמים בבג"ץ. שטיין טען דווקא לגמישות מחשבתית, והעיד כי הסכים להשאיר את הספר בידי השוטרים, ואף-על-פי-כן נמנעה כניסתו, שלא כדין.

שטיין הגיש נגד המשטרה תביעה לפיצוי של 50 אלף שקלים. שופט בית משפט השלום בירושלים, אברהם רובין, קבע כי לא סביר כי אדם בעל אמונה עמוקה בצדקת דרכו כמו דב מאיר שטיין יתפשר על אמונתו ועל תכניותיו, ויסכים להשאיר מאחוריו את ספר התהלים. על כן בחר שלא לקבל את גרסתו ואת תביעתו, ולחייב אותו בהוצאות משפט.

האיש שלא נשך

תיק שגרתי למדי הונח על שולחנו של שופט בית משפט השלום בירושלים, אלכסנדר רון. אחד מתושביה היהודים של חברון נשך את ידו של אחד החיילים שפינו אותו בכוח, באחד הפינויים האחרונים שהיו בעיר. החיילים תיארו נשיכה חזקה ובעקבותיה דימום משמעותי בידו של החייל. היהודי טען כי נאבק בחיילים בשעה שפונה מהמקום באלימות רבה. "אם היו אומרים ששרטתי תוך כדי מאבק, היה זה סביר, אבל אי אפשר לנשוך ללא מודעות", טען האיש בבית המשפט, ואת זה לדבריו הוא לא עשה.

בין שתי הגרסאות התקשה השופט רון להכריע, בעיקר אחרי שציין כי שני הצדדים עשו עליו רושם אמין. אלא שתעודה רפואית שהגישה התביעה גרמה לו לזכות את המתיישב: "לא זו בלבד שלנשיכה אין בתעודה זו כל זכר, אלא שמצוינות בה 'שריטות', ושריטות הרי אינן הנזק האופייני לנשיכה", כתב השופט. "חזקה על נשיכה, ובפרט נשיכה חודרנית כפי שנלמד מעדויות התביעה, כי ניתן יהיה לראות בה את מִנשָך הנושך. ומנשך, ללא ספק, אינו דומה לשריטות. ואם לא די בכך, עוד הקפיד הרופא לציין כי השריטות היו שטחיות".

לשאלת השופט הודתה התביעה כי על שריטות שטחיות שנגרמו בעטיו של מגע שאותו לא יזם המפונה היא לא היתה מגישה כתב אישום. ועתה נישאר רק לבדוק מי הגיש כתב אישום מבלי לעבור קודם לכן על חומר הראיות.