בשבע 266: שריקות בוז מוזמנות

מסע ההסתה הארסי של השמאל הוא שגרם לסימפטיה הלא מוצדקת של אוהדי בית"ר ליגאל עמיר.

בעז העצני , כ"ז בחשון תשס"ח

הדיווח על אוהדי בית"ר ירושלים ששרקו בוז ושרו שירי הלל ליגאל עמיר בטקס האזכרה ליצחק רבין, בתחילת המשחק נגד מכבי חיפה, מצטרף אל האחוזים המתגברים התומכים בחנינה לעמיר. אין כאן אהדה לרצח כי אם תגובת נגד טבעית נוכח השימוש הנרחב שנעשה ברצח לדיכוי מחנה שלם.

רבין בחייו, ובייחוד במותו, היה כלי בידי השמאל. השמאל השתמש בו כדי להגיע לשלטון, מאחר שלא ניתן היה לשווק את רעיונותיו התבוסתניים ללא העטיפה הביטחוניסטית שסיפקה דמותו של רמטכ"ל ששת הימים. כשאמר לפני בחירות 92' שלא ידבר עם אש"ף האמינו לו, אלא שהוא היה אדם חלש, שתומרן כטירון על-ידי חבורת הכרישים הפוליטיים בראשות פרס, לביצוע מדיניות מרחיקת לכת בהרבה מזו שאליה התכוון.

לאחר הירצחו, הגיע השימוש הציני בזכרו לשיאים. במקום להפוך את האירוע המזעזע למנוף לפיוס לאומי, הפך הרצח לחג שמאלני. החג הראשון חל בתאריך העברי, החג השני חל בתאריך הלועזי, ובאמצע 'חול המועד' – תקופה המגיעה לפעמים לשבועות של פסטיבל ארס המשמש את השמאל לגיבוש המחנה, לטיפוח השנאה הבולשביקית האופיינית ולשיווק הנסיגות הבאות.

ההגזמה ואובדן הפרופורציות, הספקות באשר לנסיבות הרצח והתוצאות האיומות של הסכם אוסלו שנזקף 'לזכותו' של רבין גרמו לימין להפסיק להתרגש מההסתה ולהתגבר על רגשות האשם.

כעת הפכה הסימפטיה ליגאל עמיר לכלי בידי גורמים בימין הרוצים להרגיז את השמאל. בעזרת עמיר הם מבטאים את העובדה שכבר לא אכפת יותר להיות 'מחוץ למחנה', לפי ההגדרות והתנאים של השמאל. עמיר משמש כלי שבאמצעותו מודיעים לשמאל כי תמו ימי רגשות האשם של מחנה שלם.

השמאל קוצר כעת את מה שזרע במשך שנים, ובייחוד לאחרונה כשהגדיל לעשות בהתנפלות המכוערת על התינוק שרק נולד. ההאשמות, ספק מדהימות ספק משעשעות, שלפיהן 'תזמן' הזוג עמיר את תאריך הלידה לתאריך הרצח, כשידוע ששב"ס הוא שקבע את תאריכי ההתייחדות; המעורבות השקופה של טיפוסים כגון יריב אופנהיימר בגינויים והטפות מוסר המשולבים בתעמולה פוליטית סמולנית קיצונית; הצדקנות של אופיר פינס שתמיד מצליח 'לקרוע את החבל'; הקריאה המגוחכת של יולי תמיר למורים לשווק את 'מורשת רבין' למרות השביתה – כל אלו העלו את הרייטינג של יגאל עמיר.

חבל מאד ורע מאד, כי ליגאל עמיר לא מגיעה שום סימפטיה ושום הנחה. לאחר הרצח התמנה שמעון פרס לראש ממשלה שמסר בקלות את ערי יו"ש לערפאת. ממחנה הימין לא נשמע ציוץ, כי הזעזוע שיתק אותו לתקופת דור – שיתוק שהשפיע גם על עוצמת ההתנגדות לגירוש מתוצרת שרון. חלק נכבד מהתמיכה הציבורית בהתנתקות נזקף לגל השנאה שיצרה פרשת הרצח. רצח רבין העניק למחנה הנסיגות ולהזיות השלום לגיטימציה ואהדה חסרות תקדים, ואפילו כעת משתמש בו אולמרט כסיוע לתכניותיו.

האם רצח יגאל עמיר את רבין? האם התכוון, אך לא הוא זה שרצח? או אולי השתתף ביודעין במצג שווא שהסתיים כפי שהסתיים? בכל תסריט אפשרי לקח עמיר תפקיד מפתח שהופך אותו לאחד האנשים המזיקים ביותר בתולדותינו, ושגרם נזק היסטורי לארץ ישראל, למחנה הלאומי והדתי, למדינה ולכל העם.

היציאה מהשיתוק של מחנה הימין חיונית מאוד לעתיד המדינה, לנוכח מהלכי הממשלה. אכן, יש להבהיר לממשלה היטב שלא ניתן לה להגשים את האסון שהיא מתכננת, אך כדאי שיימצאו דרכים טובות ומועילות יותר לבטא זאת מאשר להזדהות עם יגאל עמיר ולהריע לו.