בשבע 266: מדינה בדרך לתהום

מכנס הרצליה לכנס סבן – שום דבר לא השתנה. חייבים להתעורר עכשיו, לפני שנחזור למראות מלפני שנתיים.

אליקים העצני , כ"ז בחשון תשס"ח

בכנס נוצץ בהרצליה השאננה חתך שרון את פתיל חייהם של 25 יישובים והם לא ידעו, ומה שידעו – לא רצו להפנים. הדחקה והכחשה, קוראים לתופעות שבהן אדם מסלק מתודעתו ידיעה בלתי נעימה. במצב של סכנה קיומית, התהליך הפסיכולוגי הזה עלול להיות קטלני.

כך היה בשואה, וכנגד הצבועים, הצועקים "אסור להשוות", נוסיף מיד – להבדיל אלף אלפי הבדלות, מינוס הבדלה אחת: כי אכן קלגסיו של שרון לא באו לקחת חלילה את הנפש, אבל כל דבר אחר שניתן לקחת מן האדם – בית, מקום, נוף מולדת, חיי משפחה וקהילה, רכוש, מקצוע, מעמד, בריאות הגוף והנפש, נעורים – גזלו בכוח. וגם מינוס עוד הבדלה אחת, כי לכמה מקרבנות הגירוש נאום הרצליה היה אכן גזר דין מוות – מהתקפי לב, מסרטן, מסוכרת ומשאר מרעין בישין של כניעת הגוף לשבר נפשי עמוק, חסר תקנה. ועליהם יש להוסיף את הקרבנות העתידיים על מזבח מולך 'השלום' החדש.

כעשרת אלפים נפשות נעקרו, גורשו ונושלו מתוך חישוב קר, פוליטי ואישי, ללא כורח מדיני. להיפך – נגרם נזק מדיני חמור, והארץ נחשפה לפגיעות ולסכנות חדשות. היום אין מנוס מפתיחת הפצע, כדי להזהיר את הקרבנות הבאים, פי עשרה במספרם, העומדים להפוך לאבק אדם  ב'טרנספורט' הבא. ראשונים יהיו יישובי גב ההר, ואחריהם יבואו עשרים ריבוא, ה'גושים' השאננים המדמים לעצמם שמאחורי גדר ההפרדה הם יושבים בטח.

כשבאו להזהיר את תושבי גוש קטיף ונצרים, נחשבו בעיניהם המזהירים קיצוניים, זורעי פאניקה ונביאי חורבן. שמעו אותם, אך לא האזינו להם. גם כשאי אפשר היה להתעלם עוד, סירבו לקבל מתנדבים להיאבק לצדם, כי לא רצו להיאבק. עיוורון כזה ראינו בעמנו באותם הזמנים שאסור ללמוד את לקחיהם מבלי להוסיף את "אלף אלפי ההבדלות".

המלים הקשות האלה מופנות אל 100 אלף אחיות ואחים, שבכנס סבן, בכ"ד במרחשוון תשס"ח (5/11/2007), במלון המלך דוד בירושלים, ראש הממשלה  תלה מעליהם את גזר דינם של מגורשי הרצועה וצפון השומרון. אם גם הם ידחיקו ויכחישו, גם הסנגור הטוב ביותר לא ימצא להם צד זכות. הם הרי ראו את הטרגדיה במו עיניהם.

ראשונה תעבור הכוס על המאחזים, ושומה על כל היישובים ה'חוקיים', משני צדי הגדר, להיחלץ למערכה על כל קרוואן, כאלו היתה זאת דלת ביתם. כי המאחזים הם קו ההגנה הקדמי של מפעל ההתנחלות כולו. והואיל והריסת ההתנחלות היהודית היא רק המקדמה, והרעה עתידה למצוא גם את רודפיה ועוקריה המדמים לעצמם שהקו הירוק יצילם מכל פגע, המאבק הזה הוא תחילת מלחמת ההישרדות של מדינת תל אביב, שגם היא מדחיקה ומכחישה.

מוכי הירח

'הטון עושה את המוסיקה', ועל כן נימת דברי אולמרט חשובה מתוכנם, מנוסחאותיו השמאלניות החבוטות עד לזרא. אין טעם להתווכח איתו. ממה נפשך, אם הוא הולך כקודמו לחולל אסון לאומי כדי לברוח מאימת הדין על מעשי שחיתות, מי שינסה לחלוק עליו לגופו של עניין ולא לגופו שלו – יעשה מעצמו צחוק; ואם באמת ובתמים הוא מאמין בהקרבת קרבנות אדם למולך 'השלום', כאותם מנהיגים של כתות משיחיות מטורפות – לא כל שכן שלא יועיל לבלבל אותו עם העובדות, כשם שאי אפשר לדבר אל  מוכה ירח המהלך על גג בית בעיניים עצומות ונחת משונה שפוכה על פניו.

קחו לדוגמה את הקטע הזה מן הנאום:

"הממשלה מודעת לחלוטין לכשלים של הרשות הפלשתינית, להעדר מנגנוני בטחון יציבים, להתפרקות מנגנוני השלטון ביהודה ושומרון, לשלטון החמאס בפרלמנט הפלשתיני ולשליטה האלימה של ארגוני הרצח ברצועת עזה, זו המביאה לירי קסאמים. יש לנו סיבות למכביר מדוע לדחות את אנאפוליס. יש סיבות למכביר מדוע התנאים אינם בשלים עדיין ברשות הפלשתינית לשאת באחריות מעשית ומקיפה להגשים את ההבנות עם מדינת ישראל שעוד יש להגיע אליהן".

נשאלת השאלה, אם האיש מיטיב כל-כך לראות את עומקה של התהום, מדוע הוא מתאמץ לקפוץ לתוכה, ולסחוב את עמו איתו אל התרסקות? וזו תשובתו: "גבירותי ורבותי, אנו מסוגלים להתמודד עם האילוצים". וכן: "יש לנו פרטנר, ואנו לא מוכנים לדחות את המו"מ למועד שבו הפרטנר לא יוכל למלא את המשימה".

היש טעם להזכיר לפנאט החי בעולם אחר שהוא בעצמו מנה אך זה עתה את כל הסיבות מדוע רמאללה איננה מסוגלת 'למלא את המשימה'?

והיש טעם להעמיד אותו על הפתולוגיה של הפיכת 'מפת הדרכים' על ראשה, שבמקום להבטיח תחילה שלטון אפקטיבי ומנגנוני בטחון תקינים ולוודא שהללו חיסלו את הטרור, מכריזים עוד לפני אנאפוליס על המדינה הפלשתינית במולדתנו כ"זכותו של העם הפלשתיני", שעליה "לא נתמקח" מפני שהיא "תנאי יסודי, עמדה בסיסית והבנה ברורה שאי אפשר להכחישה"?

ואחר-כך, בוועידה ובמו"מ שיתחיל מיד אחריה, עם לוח זמנים הדוק כדי להספיק לחתום עד תום ימי נשיאותו של בוש, שנה לכל היותר – יחתמו לשני ג'נטלמנים מרמאללה, עבאס ופיאד, על גבולות 67', על חלוקת ירושלים, על גירוש 300 אלף יהודים מ-300 יישובים ועל הכנסת המוני 'פליטים' מתש"ח?

ורק לאחר שישראל תתחייב על כל אלה קבל עולם, לחבורה זעירה שאינה מייצגת איש, היא תחכה לנס פלשתיני של שלטון אפקטיבי הנלחם בטרור באמת ובתמים, כאשר ידיה כבר תהיינה כבולות ומחלפותיה גזוזות?!

שימו לב לטון שבו מנהיג הכת משבח את האבסורד הזה, הזועק לשמים: "זו שעת רצון. אני נרגש מהסיכוי... אני מכיר את כל התירוצים והנימוקים למה לא, אבל אני חש בעומק לבי שהגיע הזמן! ברוח זו אבוא לאנאפוליס, בשמחה ובתקווה".

זה הטון המדאיג באמת, כי ממנו עולה ריח של קטסטרופה קרובה, איום מידי על היהודים הלאומיים, שהם הרוב, ואיום רחוק יותר על סיכויי ההישרדות של המדינה עצמה, כמסגרת ששני ציבורים יהודיים אויבים יוכלו עדיין לחיות בתוכה ביחד: אלה שאך זה עתה כינו את האחרים 'רוצחים' ו'האחרים', ואלה הרואים בראשונים עוכרי ישראל ומסגירי עמם וארצם לאויב.

מה שז'בוטינסקי ראה

מתוך נאום בוורשה באספת עם, 1939:

"...כאילו הושיבו את האנשים בעגלה. 12 מיליון אנשים משכילים ומנוסים... ואת העגלה דחפו אל עברי פי תהום. כיצד מתנהגים אנשים אלה? אחד בוכה, אחד מעשן סיגריה, אחדים קוראים עיתונים, אחד שר – ולשווא תחפשו איש אחד שיקום, ייטול את המושכות לידיו ויעביר את העגלה משם והלאה. זהו הלך הרוחות. כאילו בא איזה אויב גדול והרדים את מוחותיהם בכלורופורם. בא אני עכשיו אליכם לערוך ניסיון. את הניסיון האחרון. קורא אני אליכם: שימו קץ למצב הזה! נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים איזה מכשול בדרכה, אל תלכו ככבשים אל הזאב!"...

והריני חוזר על אלף אלפי ההבדלות, ובכל זאת – הדינמיקה הפנימית בתוך ציבורים מאוימים היא אחת.

עוצרים את העגלה

בימים אלה מופצת טיוטה של גילוי דעת. ניסיון ראשון לעצור את העגלה, אולי.

וזה הקטע המסיים:

"אנו מצהירים

• אין לממשלה זכות לעשות ממדינתנו, שהוקמה מכוח זכותנו על הארץ, מכשיר למחיקת הזכות הזאת, מכשיר לביטול הציונות.

• אין לממשלה זכות להפקיר את ארצנו לטובת עם פיקטיבי ומדינה פיקטיבית.

• אין לממשלה זכות לקרוע את ארצנו לגזרים, להרוס ערים וכפרים, לעקור ולהפוך לפליטים  מאות אלפי יהודים ולגזול את רכושם.

• אין לממשלה זכות לוותר על ארץ התנ"ך ולהשליך לכל הרוחות מורשת בת אלפי שנים, יחידה ומיוחדת בעולם, ואין לה הזכות להתיימר בעזות מצח להפוך לבדיות את ההבטחות הנבואיות של שבות ישראל לארץ ציון, המתגשמות לעיננו במחיר חסר שיעור של דמעות ודם.

כאשר ממשלה  הורסת כל מה שהופקדה לטפחו ולהגן עליו, מוטלת על העם חובה מוסרית שלא לציית לחוקים ולפקודות שמשמעותן התאבדות לאומית. חובה לסרב לשתף פעולה – חובה להתנגד.

העם היהודי בארץ ובעולם לא יראה את עצמו מחויב להתחייבויות נפשעות שתקבל עליה ממשלתם. הוא לא יהיה קשור למעשיה השפלים, לא יכיר בהם ויעשה כל מה שלאל ידו כדי להציל את העם והארץ מפניהם.

אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני".

קוראי "בשבע", החרדים מפני הצפוי מידיו של ראש ממשלתם, מוזמנים להצטרף להצהרה ולמנסים לעצור את דהירתה המטורפת של עגלת 'השלום'. הם יכולים לפנות ל: gilui11@gmail.com