בשבע 267: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ה' בכסלו תשס"ח

חזיז בלי רעם

החזיז שנזרק השבוע באולם מלחה עורר תגובות רגשיות מכל הכיוונים: הבעלים של הפועל חולון ויו"ר הפועל ירושלים איימו לפרק את קבוצותיהם, פרשני ספורט הודיעו שהספורט מת, ורעיונות קיצוניים נזרקו לאוויר – שהמשטרה תפשיט את הקהל בכניסה, שהיציעים יהיו ריקים, שהליגה תיסגר, כל התשובות נכונות. ככל הנראה, שום איום או רעיון מכל אלה לא יתקבל, וחבל.

ימים אחדים לאחר ריטואל הזעזוע המתבקש, יחזור הספורט התחרותי לשגרה נטולת התחרות ונטולת הספורט. כי אם אוהד מכבי חיפה נפצע אנושות במשחק אליפות והספורט לא נסגר; אם אוהד הפועל ת"א נפצע קשה מפצצת תאורה והספורט לא נסגר; אם רימון הלם נזרק מיציע הפועל וכולם שתקו; אם אוהדים זרקו וירקו, תקפו ודחפו, קיללו וחיללו, וכולם שתקו – להוציא אירוע אחד של חילול זכר רבין הקדוש – אז מה זה עוד חזיז שפגע ביד של מאבטח? היי, לשם מה יש לו יד ספייר?

האלימות הכתובה

כותב שורות אלה הוא אוהד ספורט ותיק, כל עוד לא מכריחים אותו לעסוק בו בעצמו. וכאורך התקופה שבה אני כותב על ספורט, כן אורך התקופה שבה אני ממליץ לסגור את הבאסטה. כל העסק מושחת ורקוב מהיסוד - וסליחה שאני נשמע כמו רון קופמן, סוג של פרשן שהוא בעצמו חלק מהבעיה. שכן פני הספורט שלנו כפני התוכנית 'יציע העיתונות' בכיכובו של קופמן – הרבה צעקות וידיים מתנפנפות ומעט מאוד ספורט.

בכלל, עיתונות הספורט הפכה אלימה ובוטה כמעט כמו האוהדים. הדיווח היבש והמאוזן כמעט נעלם מהעיתונים. תקשורת הספורט מעניקה פתחון-פה מוגזם לביב השופכין שנקרא 'הגרעין הקשה של האוהדים', וכשאלה לא מספקים את הסחורה, פותחים עורכי הספורט ביב פרטי משלהם: קוטלים שחקנים, מפטרים מאמנים ומגיבים בחוסר פרופורציה מוחלט על אירועים טובים ורעים. מה הפלא שקבוצות הכדורגל המתוקשרות ביותר נמצאות היום בתחתית טבלת הליגה? כשכתבים אלימים אורבים מימין ואוהדים אלימים משמאל, האם אפשר לצפות מכדורגלנים צעירים לרוץ על המגרש בלי משקולות על הרגליים?

לקלישאה חוקים משלה

ישנם גם עיתונאי ספורט אחרים: תרבותיים, מתונים ועדיני-נפש. אבל גם הם שבויים באותן קלישאות ספורט רומנטיות המעניקות לגיטימיות לאלימות המבעבעת במגרשים, אלימות המתפרצת לבסוף וקוטעת אצבעות של מאבטחים. אז למענם ולמען כל חובבי הספורט הטהור, עלינו לצאת לרגע מהתבניות הקבועות ולעשות קצת סדר בבלגן:

40 אלף צופים מיוזעים השרים בגרון ניחר "הוא מת, הוא מת" וזורקים רימוני עשן צבעוניים לכל פינה במגרש – אינם "אווירה נהדרת של ספורט", אלא אספסוף צרחני עם נטיות עדריות ופשיסטיות. לכל המתווכחים איתי: רק דמיינו את כל האוהדים האלה במדי צבא שחורים.

כדורגלנים וכדורסלנים כסחנים אינם "שחקני נשמה" אלא אנשים אנטי-ספורטיביים ומסוכנים. אפשר לשחק חזק גם בלי לקצור ידיים ורגליים. הגעגוע של מספר עיתונאים לשחקנים מסוגו של יוסי אבוקסיס רק מראה איזה מין ספורט יש לנו.

הפילנתרופים שהשקיעו את כספם בקניית קבוצות כדורגל אינם "אנשים נפלאים, התורמים לספורט הישראלי והלוואי שירבו כמותם". בהכללה גסה, מדובר באנשים בעייתיים עם יותר מדי כסף, שמלבד דולרים תורמים לספורט שלנו גם התנשאות, קרירות, חוסר מקצועיות, חוסר אהבה אמיתית לספורט, יד קלה על הדק הפיטורים ופרצופים חמצמצים על מסך הטלוויזיה הקרוב לביתכם. שלא ירבו כמותם.

וכן: פריצת אוהדים למגרש אינה "חגיגה"; עקירת שערים אינה "סוג של הבעת שמחה"; שחקנים אינם "חניכים"; והאנשים המבוגרים הקופצים ליד הקווים וצורחים על השופט שיפקח את העיניים – אינם "מחנכים". תגידו שבלי כל הקלישאות האלו לא יישאר לנו ספורט? אם כך, עדיף שלא יישאר.

עדיין אשמים

ועוד הערה על ספורט ואלימות: לפני שבועיים החלטתי לגדל זקן צרפתי, לשנות את שמי ל'אמיל', לשבת מול המחשב בזולא ולכתוב טור תחת הכותרת 'אני מאשים'. המאמר, שבו טענתי כי השמאל משכיח את רצח רבין, פורסם שלושה ימים לפני דקת הדומייה שהפרו אוהדי בית"ר ירושלים. הסערה שקמה בעקבות אירועי בית"ר, אותה היסטריה שמאלנית אוטומטית שפרצה שוב בבת אחת, תאמה אחת לאחת את כל הטענות שהעליתי במדור ההוא. אפילו אני לא ציפיתי לחיזוק כה מהיר של דבריי.

מה היה לנו שם: התאבלות יתר על רבין, סתימת פיות, הדבקת הכינוי 'מצמרר' לכל אירוע (במו אוזניי שמעתי ברדיו: "הערב המצמרר של אוהדי בית"ר"), העדפת זכר רבין על פני זכרם של – נגיד – הורי רון חולדאי, דחיקת מחנה שלם לפינה, ניסיון לכלול את כל הימין באותו מחנה, התעלמות מחטאי המחנה האחר, התייחסות למחאה כאל פשע פלילי, מתן במה לפרובוקטורים מקצועיים, וחוסר יכולת ורצון להבחין בין התנגדות לדרכו הפוליטית של הנרצח לבין הצדקת הרצח.
אפשר היה להוסיף לכך גם את החינוך המקושקש לדמוקרטיה על חשבון חינוך אמיתי, אבל אוותר על זה לפני שמישהו יפסוק לי עונש רדיוס בלי קהל.

יודע את מקומי

מזה זמן רב אני מתלבט אם לפרסם את הסיפור הבא, סיפור אישי מביך השמור אצלי היטב למקרה של טיפול פסיכולוגי. אבל מכיוון שבחרתי להקדיש את כל המדור לאלימות בספורט, יהיה זה הגון מצידי להזכיר את הערב הנורא ההוא מלפני כשני עשורים, הערב שבו איבדתי את תום ילדותי; הערב שבו היכיתי את הכדורסלן לבאן מרסר.

בצעירותי נהגתי, לא לעתים קרובות מדי, ללכת למשחקים של מכבי ת"א ביד אליהו. לאחר מכן הייתי הולך לשער היציאה של הכדורסלנים, ממתין להם בסבלנות ומצטרף לחבורת האוהדים שהקיפו אותם, נישקו אותם, טפחו על שכמם וביקשו לספוג קצת מאבק הכוכבים שיצא מהם. הייתי שמח להצדיק את התנהגותי בכך שהייתי בן 8, אבל האמת היא - אוי לבושה – שבאותם ימים כבר הייתי תלמיד ישיבת הסדר וחייל בצבא ההגנה לישראל. רבותיי השופטים, האם אין התיישנות על אינפנטיליות אחרי 20 שנה?

ערב קריר אחד, זמן קצר אחרי עוד ניצחון בגמר גביע המדינה, המתנתי עם ידיד מחוץ לאותו שער ביד אליהו. ואז יצא לבאן מרסר. שנה או שנתיים לפני כן היה הענק האמריקני שנוא נפשם של אוהדי מכבי, מאחר ששיחק אצל היריבה העירונית. אבל באותה שנה, הוא כבר לבש את הגופייה הצהובה, דבר שהפך אותו מיד לגיבור ודמות מופת לכולנו. כשהגיע אל הרחבה מוקפת הגדרות שביציאה מהאולם, זינקו אליו מיטב אוהדי מכבי, ואני ביניהם. כשהגעתי אל הכוכב שחום-העור, הנפתי את ידי בתנועה מיומנת, השמעתי קולות קרב שטבעו בים הקולות שמסביב, ואז טפחתי טפיחה עזה על שכמו של מרסר החביב.

כלומר, זאת לפחות היתה הכוונה. אלא שכבר בזמן הנחתת היד על השחקן, הגיעו לתאי מוחי שני נתונים חדשים: ראשית, ביני לבין מרסר עמדה שורת אוהדים נלהבים אחרים שמנעה ממני גישה נוחה לכוכב, ושנית – האיש היה גבוה, מאוד גבוה, משהו כמו הגובה שלי כפול פאי בריבוע. התוצאה: במקום לטפוח על שכמו, צ'יפחתי את מפתח הלב שלו בחבטה שהכאיבה בעיקר לכף ידי.

לרגע קט עוד השתעשעתי במחשבה שהאיש לא הרגיש את החבטה, או לפחות הבין שהיא הגיעה מתוך אהבה. אבל לאיש היתה דווקא תגובה ציונית הולמת. הוא שלח אינסטינקטיבית את אגרופו בדיוק אל המקום שבו היה לבי רגע לפני שירד אל מכנסיי. את הדקות הבאות אני זוכר בהילוך איטי: ההתעופפות המרשימה שלי באוויר, השוטר שהתחנן בפניי להגיש תלונה ולקדם את הקריירה שלו, תחושת הבושה וההשפלה, ובעיקר – התובנה שהגיעה אלי במכה אחת, לפיה גם כוכבי כדורסל הם בני אדם, במקרה הטוב.

חזרתי אל ידידי שהמתין לי, זורח כולו, ואז עזבתי את הרחבה המגודרת ואת הערצת הכוכבים בפעם האחרונה בחיי. רגע לפני העזיבה, ניחם אותי ידידי בלחישה אל אוזני: "כל הכבוד לך – כבר מזמן הגיע מכות למרסר האדום הזה".