בשבע 267: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ה' בכסלו תשס"ח

שאלת השבוע: היוזמה לחייב טוקבקיסטים להזדהות – פגיעה בחופש הביטוי או רע הכרחי?

להתמקד רק בניסוח/ שמעון כהן, אתר ערוץ 7

פופולרי מאוד לתקוף את הטוקבקיסטים ולדרוש לחשוף את זהותם. זירת הטוקבקים הרי הפכה מזמן לזירת היאבקות חופשית, בלא רסן ובלא חוקים. תפוס כפי יכולתך, השמצות, גידופים, שיסוי והסתה הפכו חלק לגיטימי לכאורה בחוקי המשחק. הפיתוי לתמוך בחקיקה שתחייב את חשיפת זהותם של המגיבים הנשכניים גדול.

ובכל זאת, לטעמי, מהלך שכזה אינו נכון. אם נרצה ואם לא, את כיכר העיר של אתונה העתיקה מחליף היום הכיתוב "הוסף תגובה". בכיכר הזו יכול באמת כל אדם להביע את מה שעל לבו, גם אם אין בכיסו די שטרות כדי לרכוש שטח פרסום בעיתון כזה או אחר, וגם אם אינו ידוען, יחצן או אח"מ. בכיכר הזו יכול אדם לחשוף פרשות שגופים עיתונאיים מעדיפים להסתיר. בחסות הכיכר האנונימית הזו חש המגיב בטוח מנחת זרועם של גופים גדולים, בהם גם גופים שלטוניים.

אז מה לעשות? לשחרר את הרצועה הדמוקרטית הזו בלי סוף? עד לאן? הרי מן הסתם יימצאו די פסיכולוגים ומומחים שיוכיחו באותות, במופתים ובהרבה מאוד הגיון, שההסתה הזו יכולה בהחלט להוביל לאלימות מעשית, ואף מעבר לכך.

האם הדמוקרטיה הווירטואלית אינה מכה בדמוקרטיה המעשית, שבה פועלים אנשי ציבור, שהעובדה שהם מוכרים ופעולותיהם ידועות מאפשרת לטוקבקיסטים לנשוך ולנגוס בהם בפה מלא ובשיניים מחודדות? למה צריך ידוען ואיש ציבור להפנים שחלק מחייו הוא העובדה ששמו יכול להיות מוכפש בכל רגע נתון קבל עם, עולם ובני משפחה, ואפילו בלא זכות תגובה? האם לא יביאו הדברים לכך שהטובים, שאותם אנחנו רוצים לראות בעשייה הציבורית, יעדיפו את המשרדים הפרטיים, שבהם ניתן להרוויח הרבה יותר ולהיות מוגן מהאשמות אינטרנט חסרות בסיס? טעם רב יש בטענתו של חבר הכנסת ישראל חסון שהגדיר את התנהלות הטוקבקיסטים הנשכניים כ"סיכול ממוקד של רעולי פנים". אז מה עושים?

לענ"ד, אין פתרון אופטימלי למציאות המורכבת הזו, אלא פתרון חלקי ומסויג, מעין רע במיעוטו. הפתרון טמון בהחרפת אחריותן של מערכות האתרים על פרסום תכנים פוגעניים. בקביעה מדויקת בחוק של המותר והאסור באופן הניסוח ולא בתכנים. כל חוק שימנע תגובה על-פי תוכנה יהיה חוק פוגעני ובלתי דמוקרטית. לא יהיה צורך בכתובתו ובשמו של המגיב.

אם החוק יקבע תנאי אכיפה לצוואר הבקבוק, כלומר לאישור פרסום התגובות, ייאלצו המגיבים לשקול מילים טרם הקלדה.

אנונימיות מפרה/ עינת ברזילי, עורכת NRG יהדות

כמה הייתי משתוקקת לדעת מי עומד מאחורי טוקבקים שהביאו אותי לידי דמעות בראשית דרכי ככותבת, כמעט באותה מידה שהייתי רוצה לדעת מי הם עושי החסד שחלקו לי מחמאות אנונימיות. ובכל זאת, שוחרת חופש הפרט שבי נאלצת להתנגד להחלטה לאלץ את כותבי הטוקבקים לחתום בשמם. הטוקבקים הם זירת מלחמת שוורים מדממת, ועם זאת הם לפעמים מייצרים ומפרים דיון באופן הרבה יותר אינטליגנטי ורחב אופקים מאשר העיתונאים החתומים על הידיעה.

בהיותי עורכת ערוץ באינטרנט נוכחתי לדעת כי לעתים מתוך התגובות עולות סוגיות מרתקות ומשקפות שראויות לעלות אל הכותרת הראשית. ולא אחת העלנו תגובה מפורטת ומנומקת כמאמר בערוץ. אני יכולה להסגיר ששתיים מן הכותבות הטובות באתר התגלו בטוקבקייה...
 
בחסות האנונימיות נשמרת האפקטיביות של הדיון, והחיוניות שלו; ובלעדיה יתקבל דיון עקר ומשמים, אני חוששת. אבל - וזה אבל גדול, יש לאכוף בצורה נחושה בהרבה סינון מיני נאצות, השמצות פרועות ואפילו עלבונות קטנים כמו: "ממש השמנת לאחרונה". אין סיבה שזכות יסוד אחת - חופש הביטוי , תסתור זכות יסוד אחרת: הזכות לכבוד. כאן, מוטלת האחריות בעיקר עלינו העורכים - האחריות לזכור גם את זכותנו שלא לפרסם. אבל האחריות להגינות וליושרה מוטלת גם עליכם, הכותבים בחושך.

עורכי אתרים, קחו אחריות/ ח"כ ישראל חסון, סגן ראש השב"כ לשעבר, יוזם ומגיש הצעת החוק בנושא הטוקבקים

לפני כמה חודשים ערכתי בכנסת את 'כנס הטוקבקים הראשון'. בכנס ייחודי זה השתתפו כל עורכי האתרים הגדולים בישראל, אנשי משפט, אנשי תקשורת וטוקבקיסטים.

במהלך הכנס ולקראתו נחשפתי לפניות מזעזעות של אנשים שנפגעו קשות מלשון הרע באינטרנט, ואשר השקיעו שנים רבות בפניות לבתי משפט בבקשה לאתר את משמיציהם – מה שעלה להם בזמן ובכסף רב, עד שחייהם נהרסו עקב כך, פשוטו כמשמעו.

לאחר הכנס הגעתי למסקנה שאותה תרגמתי להצעת חוק שהגשתי בשבוע שעבר, ולפיה עורכי האתרים יהיו אחראיים לתוכן של תגובות הגולשים שאותן הם מפרסמים. לא ייתכן שביטויים קשים אשר לא היו עוברים את סף העיתון המודפס, ואם היו מופיעים היה עורך העיתון חשוף לתביעה – ביטויים אלה יוכלו להופיע במאות ובאלפים באינטרנט, ואין אחראי.

ההסתתרות של עורכי האתרים תחת טענת 'חופש הביטוי' היא מקוממת. הרי הכול יודעים ש-Ynet הוא ידיעות אחרונות ו-NRG הוא מעריב. זוהי עיתונות לכל דבר; כמות הגולשים לאתרים אלה גדולה מכמות הקוראים של העיתון המודפס שלהם. אין סיבה שלא יחולו עליהם אותם כללי אחריות של העיתונות המודפסת. כמו כן לא ייתכן שהאתרים יפיקו תועלת כלכלית מטוקבקים פרובוקטיביים ופוגעניים – שלא יהיה ספק: לכתבה עם מספר תגובות רב יש ערך כלכלי-פרסומי חד-משמעי – ומנגד לא יראו שום חובה לשאת באחריות לתגובות אלה.

לי אין שום עניין שהטוקבקיסטים יזדהו. אכפת לי מהתוכן, ולא מהשם שמאחורי היד הכותבת אותו. האחריות לתוכן המפורסם צריכה להיות של האתר המפרסם.

בימים של אלימות גואה בחברה, אסור לעצום עיניים מתופעות של אלימות מילולית קשה שנמצאת בתוך חדרי ביתנו, בתוך המחשב. בקיצור, 'חופש הביטוי' – כן, 'חופש השיסוי' – לא ולא.

יצירת אווירה במקום חקיקה/ הרב יובל שרלו

הטוקבקים היו יכולים להיות אחת ההמצאות הנפלאות של רשת האינטרנט. על כל מאמר שנכתב אפשר להגיב, לקיים דיון, לחלוק, להתעמת, לתמוך – ממש בית מדרש חי וקיים. הדבר היה מפתח מאוד את הדיון הציבורי ואת תרבות המחלוקת; היתה נגישות לפרסום דעות לכולם, ולא רק לאלה שבעלי האתרים חפצים ביקרם; האדם הכותב את המאמרים היה חייב לבחון את עצמו בחון וחזור, ואף לחזור בו לעתים; היתה מתפתחת מעורבות עמוקה של הכותבים בנושא הנדון. בקיצור, מימוש מלא של תרבות המחלוקת בישראל.

לדאבוננו הפכו הטוקבקים למקום של חרפות והשמצות, של עיוות המציאות על-ידי כתיבה מתחזה, של ההיפך מתרבות המחלוקת – לסיבה עיקרית של רבים וטובים שאינם מוכנים לזכות אותנו בדבריהם בשל אי רצונם להיות חלק מסגנון מציאות זו; לעבֵרות קשות של לשון הרע והלבנת פנים. כך הושלך כלי יקר כל-כך לאשפה. חלק בלתי נפרד מהסיבות שהביאו לכך הוא האנונימיות, שהסירה את מסווה הבושה.

חשוב כי אלה המבקשים לתקן מציאות זו יסגלו לעצמם את ההכרה כי באינטרנט הכללים שונים, ואין מקום לחקיקה, תקנות, או כל כוח אחר שמבקשים בעזרתו למנוע תופעות מסוימות ברשת. הצעות מכל סוג שהוא בתחום זה הן הזויות לחלוטין, ובדרך-כלל לא תהייה להן שום משמעות – אי אפשר לחייב. יש שרתים בחוץ לארץ, ואין דרך לבדוק זאת. בעלי האתרים אינם יכולים לעמוד במשימה. אפשר לעשות זאת בבלוגים פרטיים, ועוד ועוד. צריך לשנות לחלוטין את השפה, כאשר מנסים להחיל כללים על רשת האינטרנט, ומי שמדבר בשפת החוקים והתקנות אינו יכול להשפיע השפעה של ממש.

מה כן? כמו שהתורה עצמה מתמודדת עם לשון הרע והלבנת פנים, והיא לא עושה זאת בכפייה – הרי זה לאו שאין בו מעשה ואין בו מלקות – כך אצלנו. כשם שהתורה עושה זאת בחינוך, בדברי מוסר ואגדה, ביצירת נורמות חברתיות הנזהרות מלשון הרע וכדומה, כך גם כאן: בחינוך, בשכנוע בעלי אתרים להקפיד על הפרסום, בפנייה מתמדת של כותבים להגיב כראוי, ובכתיבת טוקבקים ברמה גבוהה היוצרת אווירה. אין קיצורי דרך.