בשבע 267: דין התנועה

גם השנה הגיע חודש החולצות המוכתמות, העיניים הטרוטות והגרונות הצרודים. אבל מה זה לעומת האושר שנותנת להם תנועת הנוער? ● למרות ההסתה השנתית, מה שמניע את השמאל בימי רבין הוא כאב צרוף.

אסתי רמתי , ה' בכסלו תשס"ח

כמו החופש הגדול, גם חודש הארגון מספק כר נרחב לקיטורים אמהיים. כתמי גואש חסרי תקנה צצים על הבגדים הטובים ביותר, ומקלות המטאטאים נעלמים באופן מסתורי. בעצם, גם הילדים עצמם נעלמים, ואם יש לכם בבית מדריך או מדריכה (וקל וחומר קומונרית) תצטרכו להסתובב עם תמונת פספורט שלהם כדי לזכור בסוף החודש איך הם נראים. כשהחניכים המסורים מגיעים סוף סוף הביתה לשעה או שעתיים, הם סובלים מכאבי גרון (בגלל המורל) כאבי רגליים (בגלל ארבע שעות חזרה על הריקוד) ותשישות כללית שאיננה מאפשרת בשום פנים לעשות מטלות בלתי חשובות, כמו שיעורים או שטיפת כלים.

אבל למרות הכול – אני חסידה גדולה של חודש ארגון בפרט ושל תנועות הנוער בכלל. ההמצאה הזאת גאונית בעיני, בין אם מדובר בבני עקיבא, עזרא או אריאל. 

קצת הערכה, בבקשה

לפני כמה שנים הוזמנו לערב הורים שארגנו מדריכות הסניף. הן סדרו כסאות לרוב, הכינו כיבוד – אך מלבד שלוש אמהות, הכיסאות נותרו מיותמים. נראה שרוב ההורים חשבו שזה פשוט לא חשוב מספיק. אולי בגלל שהסניף נתפס כסתם מקום שבאים אליו כדי לפגוש את החבר'ה, אולי בגלל שזה לא לבגרות, ואולי בגלל שזה פחות או יותר חינם (מלבד המסים, שביחס לשעות הפעילות הם זניחים למדי).

הרשו לי לחלוק. את מה שהילדים מקבלים בסניף, הם לא מקבלים בשום מקום אחר. זו ממלכת הנוער: הצעירים הם המחליטים, הם המתכננים, הם המארגנים. אין שם לא מחשב ולא טלוויזיה (לפחות אצלנו בסניף), יש הרבה פעולות ומשחקי חברה וצחוק בריא.

ונא לא לזלזל – מדובר בכיף עם תוכן. יש כוח מיוחד למסר שבא מפיו של דמות שקרובה לגילך, ואפילו אני עדיין זוכרת פעולות שהועברו לי בבני עקיבא, לפני עידן ועידנים. תנועת הנוער היא גם מקום נפלא לילדים שלימודים הם לא הצד החזק שלהם. בלי עין ביקורתית בוחנת, הם יכולים להשתחרר ופשוט להרגיש שייכים.
 
גולת הכותרת

אם החניכים מרוויחים – המדריכים על אחת כמה וכמה. הרבה מאוד כישורים מתפתחים בהם במהלך ההדרכה: יכולת הקשבה וסבלנות, אחריות, מנהיגות ועיצוב צ'ופרים. שלא לדבר על כך שההדרכה לא משאירה להם הרבה זמן לנשום, שזו ברכה בפני עצמה.

חודש הארגון הוא תמצית הכול. היצירתיות פורחת וגאוות היחידה תופחת. הפעילות האינטנסיבית בסניף של חניכים ומדריכים מכווני מטרה מרכזת המון אנרגיות חיוביות, ומעוררת בי התפעלות בכל שנה מחדש. נראה אותנו מצליחים לגרום להם לעבוד בבית ככה. ובמופעי הסיום אני מוצאת את עצמי יושבת מול הילדים הנרגשים, מתרגשת יחד איתם, וחשה שוב לרגע קטן אחד איך זה להיות בת שש-עשרה.

זולגות הדמעות מעצמן

גם לי נמאס מהילולת רבין, והטררם העונתי גורם לי מדי שנה להתנתק עוד קצת מהאבל החצי-לאומי הזה. ובאמת, לא משנה מה נאמר או נעשה, זה לא יעזור. רוצחים היינו ונשארנו, רבין ז"ל היה המשיח, ויגאל עמיר הוא התגלמות השטן עלי אדמות. 

ובכל זאת. לפני שנה, ביום הזיכרון לרבין, קראתי קטע שכתבה חברה וירטואלית מהצד השמאלי של המפה, על הכאב שמציף אותה מדי שנה מחדש, על הדמעות שאינן מפסיקות, על השלום שהיה יכול להיות ונגדע יחד עם חייו של המנהיג הדגול.

היה לי קשה לעכל את הדברים. הרי מנקודת המבט שלי הכול נראה כל-כך אחרת: איזה שלום ואיזה נעליים? והדמעות שרציתי להזיל בזמנו יובשו מיד, בהינף אצבע מאשימה. אך חברתי אינה היחידה. אל דמעותיה מצטרפים לפחות מאה אלף האיש שהיו בכיכר, ואולי עוד כמה שנשארו בבית. וגם אם הטענות שלהם נראות לי הזויות לגמרי – אני חושבת שצריך להבין שמה שמניע אותם מאז הרצח הוא  רגש טהור. כאב שבא ישר מהקישקעס.

תרגיל מנטלי קטן: נניח שהחלום של רבים מאתנו היה מתגשם, ובדרך פלא דמות אמונית היתה נבחרת לראשות הממשלה. אדם חכם, טוב, ישר והגון, מנהיג אמיתי ונערץ, שהיה מצהיר על כוונותיו לטפל בבעיות של מדינתנו הקטנה בדיוק כמו שהיינו רוצים. לספח את יש"ע, לכבוש מחדש את עזה ולהחזיר את עקורי גוש קטיף למקומם, להילחם בפלשתינים בלי מורא ופחד. ופתאום, בנאום בכיכר, היה קם שמאלן קטן מהקהל ורוצח אותו. איך היינו מרגישים?

בזמן ההתנתקות ישבתי מול מסך המחשב, ולא יכולתי לעצור את הדמעות. מעבר לכאב על העקורים, כאבתי כאב נוסף – איך יכול להיות שלא כולם רואים את מה שאני רואה? איך יכולים אנשים לומר "אל תתייחסו לדמעות שלהם", או להתלונן על מצב חיות הבית?

היום נראה לי, שזה הכול עניין של אהבה. אני אוהבת את אנשי הגוש – הם דומים לי, ואני יודעת שהם טובים ויקרים וכאבם הוא כאבי. והשמאל פשוט אהב את רבין.

אז מה כבר אפשר לעשות מדינה שיש בה כל-כך הרבה אהבות סותרות? אולי רק לזכור שאחמדינג'אד אוהב את כולנו בדיוק אותו דבר.