בשבע 268: צוואתו של חלוץ ולוחם

להצר את צעדי הפולש הנוכרי ולבנות את הארץ בקדושה - זו מורשתו של עידו זולדן הי"ד, ממיטב בני הארץ ובוניה.

עמנואל שילה , י"ב בכסלו תשס"ח

1.  אור ליום שלישי השבוע. הערב כבר ירד על קרני שומרון כשישבתי לספר לבני בן ה-5 סיפור מהתנ"ך לפני השינה.
בדיוק הגענו אל פרק ט"ז בספר שופטים, ובו האירוע האחרון בחייו של שמשון - נזיר אלוקים, שופט וגיבור מלחמה. סיפרתי לבני כיצד לכדו הפלשתים את שמשון, האיש שהחל להושיע את ישראל מידם, התעללו בו וניקרו את עיניו. "שמשון הלך אחר עיניו" - לימדונו חז"ל - כאשר העדיף להינשא לנכרית בנימוק כי "היא ישרה בעיני", "לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו".

קראנו כיצד התכנסו באלפיהם הפלשתים שיכורי הניצחון וזחוחי הדעת כדי להודות לאלילם דגון, וכדי לשמוח לאידו של האיש שזרע הרס ומבוכה בחילותיו ובעריו של העם הנכרי שפלש לארץ ישראל. הקראתי את מילות תפילתו המפורסמת של שמשון העיוור והמעונה:"ה' אלוקים, זכרני נא וחזקני נא, אך הפעם הזה, האלוקים ואינקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים". שרנו את המילים עם הלחן הידוע, וסיימנו את הסיפור בתחושת צער על מותו של שמשון, אך גם בסיפוק על התקיימות משאלתו האחרונה לנקום בפלשתים ולהפיל בהם חללים רבים, יותר מכל מה שהספיק בחייו.

2.  באותו לילה, כמה שעות מאוחר יותר, סיים עידו זולדן הי"ד לימוד בחברותא בקרני שומרון בספר 'אמונה וביטחון' של ה'חזון אי"ש'. עידו (שבפי כל מכריו נקרא בכינויו מילדות 'עידודי') נכנס למכוניתו ופנה לחזור אל הקרוון ב'שכונת המגורשים' בשבי שומרון, שם התגורר עם אשתו תהילה ושני ילדיו מאז גורשו לפני למעלה משנתיים מביתם הקודם ביישוב חומש.

בפאתי הכפר הערבי פונדוק, השוכן על ציר התנועה המרכזי שבו עוברת כל התנועה היהודית באזור, נפתחה עליו אש, כנראה ממכונית חולפת. עידו נפגע מכמה כדורים בפלג גופו העליון ובצווארו. הפגיעה היתה קטלנית. צוותי הצלה שהגיעו למקום ניסו לשווא להציל את חייו, ומותו נקבע במקום. מאוחר יותר יצאה הודעת אחריות לפיגוע מטעם אחד מארגוני המחבלים השייכים לארגון הפתח. היו"ר החוקי של ארגון הפתח הוא שוחר השלום הידוע מחמוד עבאס המכונה אבו-מאזן, האיש שממשלת ישראל שיחררה לבקשתו מאות מחבלים והעבירה עשרות שריוניות ומיליוני כדורי רובה במטרה לחזק אותו.

בגיזרה הזאת, שבדרך כלל נחשבת שקטה, אירעו בחודשיים האחרונים חמישה פיגועי ירי. ככל הנראה בוצעו כולם בידי אותה חוליה, שטרם נתפסה. עד השבוע זה נגמר בפצועים מקרב התושבים וחיילי צה"ל. במסגרת חימום היחסים עם הרשות הפלשתינית לקראת אנאפוליס הוסרו מחסומים, ומערכת הביטחון רופפה את הלחץ שהיא מפעילה על המחבלים בנפת שכם. היה צפוי שזה יעלה בדם. אבל בעיני הממשלה הזאת, מתנחל הרוג זה מחיר נסבל. וכשמדובר במתנחל עקשן ומסור בעל יכולת ביצועית שפועל יומם ולילה כדי לחזור לחומש, זה אולי אפילו כדאי. אף אחד לא שקל אפילו לעצור עד תום השבעה את שחרור מאות המחבלים ואת העברת הנשק.

בעיני התושבים באזור המשוואה ברורה: עידו זולדן גורש מביתו במסגרת תוכנית ההתנתקות, ונרצח במסגרת ההכנות לוועידת אנאפוליס. ירשת וגם רצחת. מי יודע, אולי הרצח הזה, שבוצע בידי פלג של ארגונו, מחזק את אבו-מאזן.

3.  בן 29 היה עידו בהירצחו. לפני הצבא למד שנתיים בישיבת בית-אל. את ארבע שנות שירותו בצה"ל, עטור זקן (שלא גולח מעולם, אמר אביו בהלוויה) ופאות במסגרת צבאית רגילה, סיים כקצין. בימי מבצע 'חומת מגן' הוא היה חייל ב'עורב', יחידה מובחרת של 'גולני'. לפני הכניסה לג'נין, העיר בה נהרגו 13 חיילים מחטיבת מילואים, הוא הבחין בחששותיהם של חבריו ליחידה. עידודי, שכולם מספרים על החיוך שתמיד היה על שפתיו, חיזק את רוח החיילים בתפילה לפני הקרב. אחר כך לימד אותם לשיר את תפילתו של שמשון על נקמה בפלשתים, עם הלחן המפורסם של דב שורין שהתפשט בציבור הדתי במהלך החודשים הנוראים שבהם שרידיהם של מאות ישראלים נאספו בשקיות של זק"א, בעוד ראש הממשלה שרון גורס כי "איפוק זה כוח". השיר הזה הלך עם עידו וחבריו לאורך כל הקרבות. בכניסה לרמאללה משכה השירה את תשומת ליבו של כתב גל"צ, שהשמיע אותה בשידור חי.

בימי הפיגועים שלפני 'חומת מגן' היה ברשתות הרדיו ריטואל קבוע, להשמיע אחרי כל פיגוע את "לא קלה דרכנו" בביצוע דני בסן, או את "אלה הם חיינו בזמן האחרון ('לילה טוב')" של פוליקר. אבל בתכנית הבוקר של ערוץ 7 נהגנו לשדר אחרי פיגועים את 'זכרני נא', שביטא היטב את תחושת האין-אונים, את האגרוף הקפוץ, את הזעם הכבוש, את התהייה עד מתי ואת הרצון הנואש לנקמה, ולו חלקית. לימים חקרתי את עידו ושמעתי מפיו את סיפור הפיכתו של 'זכרני נא' להמנון הקרבות של עורב גולני.

הלוויתו של עידו יצאה מאולם השמחות של בית הכנסת המרכזי בקדומים, שאת בנייתו הוביל וניהל אביו של עידו, נחמן זולדן, קבלן בניין אידיאולוגי, מבוניה הגדולים של ההתיישבות ברחבי ארץ ישראל המשוחררת. חמש שנים קודם לכן התקיימה באותו אולם חתונתם של עידו ותהילה, כמו כל החתונות של ששת ילדי משפחת זולדן. עידו היה אז קצין בקבע, ומשתתפי החתונה זוכרים היטב את עשרות חבריו מהצבא שפצחו בריקוד סוער של 'זכרני נא'.

כל המטען הכבד שהשיר הזה נושא עלה השבוע מחדש בקדומים, כאשר אחד האחים שילב אותו בתוך דברי ההספד שנשא על אחיו.

4.  הרבה דברים נאמרו בהלווייתו של עידו על מידותיו הטובות ואישיותו הכובשת. הוא היה איש אמת, עניו וצנוע, אוהב תורה, גומל חסדים, מסור וחרוץ. למרות שגדל במשפחה בעלת אמצעים והכיר את מנעמי העולם הזה, הוא בחר לחיות בצניעות ובהסתפקות במועט. לחברת הבנייה של אביו הוא הצטרף כפועל פשוט, עבד בעבודת כפיים, ופעל לבסס את כוח האדם בחברה על טהרת העבודה היהודית. הוא הפציר באביו לפרנס יהודים, גם אם כתוצאה מכך יתמעטו הרווחים. כשאביו ביקש להעניק לו תוספת שכר מיוחדת, הוא לקח את הכסף וחילק אותו בין חבריו הפועלים.

כחייל וכאזרח, הוא היה חייל נאמן בצבא ה' ולוחם ללא חת למען עם ישראל וארץ ישראל. לאחר הגירוש הוא היה איש שטח מרכזי בפעילות מטה 'חומש תחילה' והוביל לשם קבוצות ביום ובלילה. בראש השנה האחרון הוא היה שם עם אשתו וילדיו הקטנים. הם סולקו בכוח הזרוע בידי כוחות הביטחון, שמשום מה מבצעים את רוב פעולותיהם נגד הנאחזים בחומש דווקא בשבתות ובחגים.

כישוריו כאיש בניין תרמו רבות לניסיונות ההיאחזות המחודשת ביישוב החרב. באחת העליות הוא בנה בטרם שחר מגדל עץ גבוה, שבראשו התבצר מול עשרות שוטרים כשהוא מונע במשך שעות את פירוק המגדל. "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה", ספד לו הרב דודקביץ' מיצהר, "איזה כלי מלחמה נהדר איבדנו". אבי, הרב דניאל שילה, פנה בדברים אל עידו: "לו עמדת כאן עמנו היית אומר 'אל תבכו, המשיכו לבנות, המשיכו במפעל. אבל סלח לנו, קשה לנו לא לבכות עליך, על הטוב והנפלא שבבנינו".

הרב דודקביץ' ציין גם את 'שמירת העיניים' המיוחדת של עידו. במשפחה מספרים כי לאחר שנעתר ללחצים ויצא באחד החורפים לחופשה משפחתית באילת, הוא שהה שם כל היום בישיבה, כדי ללמוד תורה וכדי לשמור על קדושת העיניים. לא גבה ליבו, לא רמו עיניו, ולא הלך אחר עיניו.

5. השיר 'זכרני נא' נשמע לי היום קצת מיושן. גדולים היו מעשיו של שמשון וגדולה נקמתו, אך אנו מבקשים ישועה גדולה יותר ונקמה גדולה יותר. לא נקמה של איש גיבור אחד אלא נקמה ציבורית ממלכתית. לא נקמה של "תמות נפשי עם פלשתים" אלא נקמה של ניצחון מלא על הפלישתים, כמו זה של דוד המלך: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם".
ובינתיים, עד שיתעשתו מנהיגנו או עד שנצליח להחליפם בטובים מהם, ננקום את דמו של עידו בכך שנמשיך בדרכו ונקיים את צוואתו: דחיקת רגליו של הנוכרי הפולש, התיישבות ועבודה עברית, בנייתה של חומש ובניית בתים בכל רחבי הארץ השלמה, והכול מתוך חיים אידיאליסטים של קדושה, אמונה ועבודת ה'.
בבניין הארץ ננקום, בניין גשמי ובניין רוחני, ובו ננוחם.