בשבע 268: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ב בכסלו תשס"ח

די לזלזול

העמוד הראשי של השבוע, אולי של השנה, שייך למעריב מיום א' האחרון. "לאנגליה באהבה", זעקה בו הכותרת הראשית, ומתחתיה, בכתבה פלוס מאמרים על מחצית העמוד הראשונה של העיתון ובעמודים נוספים בהמשכו, קראנו על ניצחונה של נבחרת ישראל בכדורגל. בקושי התחלתי לקרוא בעיתון וכבר ידעתי – מדוע הרוויחה אנגליה מהניצחון הישראלי, איזה פרס יקבל החלוץ עומר גולן, כיצד הגיבו הרוסים המפסידים ואיך כל זה קשור להתנתקות.

ומתחת לידיעה המסעירה הזו, הופיעה הידיעה הפחות-חשובה, זו שעסקה באירוע הפחות-חשוב של הפגנת המורים הבלתי-חשובים בכיכר רבין. הכותרת היתה: "די לזלזל בחינוך".

הפרשן הלאומי

אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה. רובנו כבר התרגלנו לעובדה מצערת זו, אבל יש לפחות אדם אחד שעדיין זקוק לתזכורת הזאת, וזהו אולמרט עצמו. אחרת קשה להבין מדוע הוא מתעקש להתבטא כמו עיתונאי או פרשן המהדורה המרכזית: פעם זהו מכתב פומבי למורים, ופעם אחרת – גינוי מיותר לתוקפי קשישים. אפילו את ועידת אנאפוליס מסביר אולמרט כאילו היה חלק מפאנל הפרשנים של רפי רשף: בוועידה יושג א', אבל אין לצפות לב' אלא עד לאחר מכן. בן רוזן ועמנואל כספית לא היו מנסחים זאת טוב יותר.

אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, כי אך טבעי הוא שאולמרט ידבר כעיתונאי. אחרי הכול, האיש עשה קריירה צבאית יפה בעיתון 'במחנה'. וכשם שהגנרלים מביאים לפוליטיקה את רוח הצבא ואת השימוש בראשי תיבות, כך מביא אולמרט את ההיסטוריה הצבאית הפרטית שלו אל לשכת ראש הממשלה. וחוץ מזה, מישהו צריך למלא את החלל העצום שהותיר אחריו הפרשן-לשעבר יוסי אולמרט, ומדוע לא יהיה זה אחיו הגדול?

אך למרות שכבר היו לנו עיתונאים-פוליטיקאים שהביאו את אמנות הכותרות הראשיות אל השיח הפוליטי, כמו יוסי שריד וטומי לפיד, אצל אולמרט זה נראה אחרת, משום שדברי הפרשנות המעניינים שלו באים לעתים קרובות מדי במקום מעשה. כי למה להתעסק בשביתת המורים אם אפשר לכתוב אליהם בעיתון, ולמה לטפל בחמאס אם אפשר לשוחח עם אבו-מאזן וקונדוליסה. אלימות בספורט? קרע חברתי? הגרעין האיראני? רגע, עוד מעט תצא הודעה מסודרת שאחריה נבין את הכול הרבה יותר טוב.

לא נשכח ולא ננדנד

ניצולי שואה מבקשים מגרמניה לפתוח את הסכם השילומים ולהגדיל את סכום הפיצויים לנפגעי הנאצים. למעט הבושה שבקשה זו ממיטה על ממשלת ישראל הקמצנית, אין לי דעה נחרצת בעדה או נגדה. אבל באופן כללי, נדמה לי כי הגיע הזמן לרענן את השיח הישראלי-גרמני, ובמילים ברורות מעט יותר: להפסיק לנג'ס.

כן, גרמניה אשמה, ואנחנו לא נשכח ולא נסלח, ומגיע פיצוי לקורבנות, וההנהגה הגרמנית צריכה לבקר ביד ושם, ואסור לנו לסלוח על גילויי ניאו-נאציזם בגרמניה ובכל מקום אחר בעולם. רק מה, כשם שנדנוד היתר בנושא רצח רבין גורם לתגובת אנטי גם אצל מתנגדי הרצח, תהליך דומה מתרחש היום גם אצל אותם גרמנים אנטי-נאציים, אלה המתביישים במעשי אבותיהם או לפחות משתדלים להדחיק ולבנות עצמם מחדש כאנשים מוסריים.

בסקר שפורסם לא מזמן, ובו נשאלו תושבי אירופה על יחסם לישראל, התברר למרבה ההפתעה כי המדינה האוהדת אותנו ביותר היא גרמניה. אז אולי אין באמת גרמניה אחרת, אבל זה נכון גם ליתר מדינות אירופה. ומה שכן קיים בכל המדינות, כולל בגרמניה, זו קבוצה לא קטנה של אנשים רגילים, שונאי אלימות, מתנגדים חריפים לאנטישמיות ורודפי שלום. אין שום סיבה לדחוק גם את האנשים האלה לפינה. לדרוש את המגיע לנו זה דבר אחד, ולהפנות בכל שנייה אצבע מאשימה לכל צעיר גרמני זה דבר שונה לגמרי.

חמסה עלינו

א. מרצה ערבי סירב ללמד סטודנט מילואימניק במדים. מרצה יהודייה סירבה ללמד סטודנטית ברעלה. אין שום קשר בין המקרים, למעט העובדה ששניהם התרחשו במכללת ספיר, ששני המרצים הם חשוכים וחצופים, ושאולי כדאי כבר לשקול את סגירת המכללה הזאת ולפטור את צרכני החדשות מעונשה.

ב. השבוע, רגע לפני ששילמתי בקופה של רשת מזון גדולה, בירכה אותי הקופאית ליום הולדתי. זה מה שקורה כשמשתמשים בכרטיס מועדון: אפילו להזדקן בשקט לא נותנים לך.

ג. למנחשים שבין קוראי הסעיף הקודם: לא, הרבה יותר מבוגר מזה.

ד. חשדתי בכך אחרי הסרט 'שמש נצחית בראש צלול', אבל לאחר שצפיתי בדיוידי של 'מדעי החלום' אני כבר סמוך ובטוח: הבמאי מישל גונדרי הוא גאון, וסרטיו גאוניים. ותאמינו לי, הערצה כזאת לא הפגנתי כלפי שום אדם מאז לבאן מרסר.

ה. זמר בשם משה צבי הגדול, המוכר מן הסתם באומן והסביבה, הוציא דיסק בכורה בשם 'רק כולו טוב'. האמת, לא התחברתי, אבל אולי זה בגלל ההסתייגות שלי מאנשים המכנים עצמם 'הגדול' (רגשי נחיתות, אתם יודעים). לשוחרי הז'אנר ור' נחמן בלבד.

ברגע האחרון

רגע לפני סגירת המדור, הגיעה לאוזניי הידיעה על הירצחו של עידודי זולדן היקר והאהוב, בן למשפחת חברים מהיישוב קדומים ובעצמו ממגורשי חומש. (ואיזה מזל שגירשו אותו משם – זה היה מקום נורא מסוכן!) אז מה לעשות עכשיו, לבכות או לצרוח? למה, למה רוצחים משתחררים מהכלא וטובי בנינו נרצחים? מתי חדרה לארצנו התרבות המוסלמית החדשה (ע"ע אפגניסטן, לבנון, הרשות הפלשתינית) שבה מחריבי הארץ חוגגים ובוניה מתאבלים? הייתי רוצה שראש הממשלה יפרשן לי את זה.

יודע את מקומי

השבוע, במשך יממה שלמה, בילה בני בכורי בחיק קרובי משפחתו שאינם הוריו. "הוא היה מקסים", התמוגגו הקרובים באוזנינו לאחר מכן, "וכל כך שקט ורגוע". הודינו להם על המחמאה, ועוד באותו יום לקחתי את הילד לרופא.

מתברר שלא טעיתי: בתום עונת בצורת ארוכה, הגיע אלינו הווירוס הראשון לשנה זו. מכאן ואילך נכנסתי לתפקיד האב המסור וביליתי את יומי בבית לצדו של החולה הקטן. לא אשכח את פניו האומללות כאשר הביט בי, מתקשה לבטא את הרגשתו במילים אבל עיניו מדברות בשבילו. הן אמרו, אני מניח: "אבל למה אתה נשאר ולא אמא?" ואני השבתי לו מבט רציני שאמר: "אין מה לעשות, בני, לאמא יש עבודה אמיתית".

הנה החדשות הטובות: ילד חולה בן ארבע וחצי הוא עצמאי יותר ומנדנד לאביו פחות מילד חולה בן שלוש וחצי. בזמן שאני הסתובבתי במטבח וחיפשתי נשנושים, הספיק בני החולה לשחק, לצייר, לזמר, לקפוץ, לספר לעצמו סיפורים ולצפות בקלטת החדשה של באגס באני. להפתעתי הרבה, הוא כמעט לא נזקק לי, חוץ מפעם אחת שבה שאל אותי מדוע באגס מנשק כל חיה שמנסה להרוג אותו. עניתי לו שככה זה ושלא יתערב בפוליטיקה, והוא השתתק מיד.

למרבה השמחה, הוא המשיך להסתדר בעצמו בבית, בלי להזדקק לי כלל, אלא שבסופו של דבר הכריעה אותו תחושת הבדידות. שלי, לא שלו. בשעת צהריים מאוחרת כבר לא יכולתי יותר, וביקשתי ממנו להצטרף אליי ולספר לי סיפור. הוא אמר לי שאין לו זמן, כי הוא צריך לצבוע את הסירות והדגים, אבל עוד מעט אמא תגיע ואוכל לבקש ממנה.

בקיצור, יומיים של זמן איכות איתי עשו את שלהם, והיורש מיהר להבריא כל עוד רוחו בו. אני מניח שבעיקר הפריעה לו הצפייה המשותפת שלנו בסרטים המצוירים, שללא ספק היה הבילוי החביב עלי באותם ימים. למעשה, במשך רוב הזמן ישבתי לבדי מול הקלטת, בעוד בני מנסה לנוח בחדרו או משהו כזה. אבל רגע, נדמה לי שהראש שלי מתחיל להסתובב. אוי, רק שהווירוס לא עבר אלי. אני חייב לראות רופא... אה, מה נשמע, דוק?