בשבע 268: מבצע סבתא - פרק 4

בפרק הקודם: סבתא שושנה מספרת לשוטרים שלא נחטפה, אך ענבל מגלה לאחיה שהיא ראתה דרך החלון את סבתא יוצאת מתוך מכונית שחורה, מלווה על-ידי איש עם חליפה ומשקפי שמש.

אסתי רמתי , י"ב בכסלו תשס"ח

סבתא נכנסה לחדר, ושלושתנו השתתקנו והסתכלנו עליה.

"מה קרה?" היא שאלה. "למה אתם שותקים פתאום כמו דגים?"

"היום יום הולדת, היום יום הולדת..." נזכרה פתאום שירי והתחילה לשיר, ורוביק ואני הצטרפנו אליה. סבתא המופתעת התחילה לצחוק. "כל הכבוד, מתוקים שלי! איך זכרתם את יום ההולדת שלי? למרות שבגילי אני מעדיפה לפעמים לשכוח אותו..."

במין הבנה שבשתיקה החלטנו לא לדבר כרגע על פרשיית ההיעלמות המוזרה והחטיפה שלא היתה, רק הושבנו את סבתא על כיסא, והבאנו את הבלונים, הזר והמתנה. סבתא שמחה מאוד – רק מה? כשהלכנו להביא את העוגה, גילינו שהשוטרים חיסלו אותה עד הפירור האחרון...

חלפו כמה ימים, סבתא שתקה ואנחנו בעקבותיה. למרות שבינינו לבין עצמנו, הפרשייה המשיכה להטריד אותנו מאוד.

"סבתא מסתירה מאיתנו משהו, אני בטוחה", אמרה שירי בקול מהורהר כשחזרנו יחד מבית הספר. "את יודעת איפה מצאתי אותה אתמול? עומדת על כיסא ומחטטת בבוידעם! ואת יודעת שיש לה כאבי רגליים – ממש פחדתי שהיא תיפול. הצעתי לעזור לה, אבל היא אמרה מין 'לא' מפוחד כזה,  וירדה מהכיסא. וכששאלתי אותה מה היא חיפשה שם, היא רק מלמלה משהו על זה שהיא נורא ממהרת, ואחרי זה היא בכלל הלכה לנוח. כל הסיפור הזה ממש מוזר".

משכתי בכתפי. "תראי, לסבתא יש חיים משלה. מה אנחנו יכולים לעשות? אם היא היתה רוצה לגלות לנו במה מדובר, היא כבר היתה מגלה. הי, תראי, הנה היא!" הצבעתי לעבר קצה הרחוב, שם ראיתי את סבתא צועדת לאיטה.

"מעניין לאן היא הולכת בשעה כזאת", תהתה שירי. "לא נראה לי שיש לה חוג עכשיו. והיא יודעת שאנחנו תיכף באות לאכול צהריים".

המשכנו להביט בדמות הכפופה מרחוק, ואז ראינו את סבתא הולכת לעבר טלפון ציבורי, נעמדת עם הגב אלינו, ומרימה את השפופרת.

"ממתי סבתא משתמשת בטלפון ציבורי?" התפלאתי. "את חושבת שהטלפון אצלה בבית התקלקל?"

אבל שירי לא ענתה. היא רק הניחה אצבע על שפתיה, והתחילה לרוץ בשקט לעבר תא הטלפון. הבנתי מיד מה היא רוצה לעשות – לצותת. החלטתי שזה ממש לא מנומס, ורצתי אחריה כדי לעצור אותה – אבל היה מאוחר מדי. סבתא היתה באמצע השיחה, שירי עמדה מאחוריה, בצד המדרכה, מוסתרת מעט מאחורי רכב חונה, ולי לא נותר מה לעשות.

"...כן, אני מתקשרת מטלפון ציבורי, כמו שביקשתם", שמעתי את סבתא אומרת, למרות שהיא דיברה די בשקט. "ניסיתי למצוא את המידע שרציתם, אבל עדיין לא הצלחתי. אני מצטערת, אבל זה היה כל-כך מזמן! והזיכרון שלי כבר לא מה שהיה... כן, נדמה לי שזה היה אלימלך, או אליפלט... או משהו כזה, אני לא לגמרי בטוחה. בסדר, אני אתאמץ. אני מבינה שזה חשוב. טוב, שלום לכם". הקול של סבתא היה נשמע טרוד, והיא נאנחה בזמן שהניחה את השפופרת.

שירי ואני הבטנו זו בזו, והתכופפנו יחד מאחורי המכונית. הצצה קלה הראתה לנו שסבתא התחילה להתקדם שוב לכיוון הבית, ואנחנו חיכינו שהיא תתרחק מעט לפני שנלך בעקבותיה. ובינתיים, שורה ארוכה של שאלות הטרידה את מוחי, ואני בטוחה שגם את מוחה של שירי. אלימלך? אליפלט? מי אלה? מי צריך שסבתא תדבר דווקא מטלפון ציבורי? האנשים עם החליפות והמשקפיים? ומה היא מחפשת שהוא כל-כך חשוב? יכול להיות שבגלל זה סבתא עלתה לבוידעם? היא נראית ממש מודאגת – אולי אנחנו יכולים לעזור לה? אבל איך נעזור אם אין לנו מושג במה מדובר?