בשבע 268: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ב בכסלו תשס"ח

שאלת השבוע: גופים דתיים עותרים לבג"ץ כנגד הרבנות – מעשה בלתי ראוי או הכרח?

לבג"ץ אסור לפסוק הלכה/ ח"כ משה גפני

התשובה היא חד-משמעית: לא! מועצת הרבנות הראשית הוא גוף סטטוטורי, שנבחר כחוק, והוא ממלא את תפקידו בנושאים ההלכתיים שעליהם הוא מופקד. החלטת מועצת הרבנות היא החלטה מידתית, והיא מאפשרת לרב המקומי, שהוא הסמכות ההלכתית, לנהל את ענייני הכשרות בעירו כחוק ועל-פי ההלכה.

הרבנות הראשית היא גוף שעל-פי החוק צריך לפסוק הלכה. פנייה של גופים דתיים לבג"ץ – יש בה ערעור זכות הקיום של העם היהודי וערעור סמכותה של הרבנות. אותם הפונים ועותרים לבג"ץ כדי לשנות החלטות של הרבנות הראשית טועים בגישתם. הרי לבג"ץ יש מטרה אחת, והיא לקעקע את ההלכה. על כן הפונים לבג"ץ אולי ירוויחו היום, אבל מחר יפסידו.

כל התערבות בג"ץ בהחלטת מועצת הרבנות שהתקבלה כחוק ובשיקול דעת הלכתי היא התערבות פוליטית, שנובעת מהשקפת עולמם של השופטים, והם מעזים לעשות זאת רק בנושאים הלכתיים. מצער, אך לא מפתיע, שהיינו עדים לכך שבעבר השופט רובינשטיין, שכתב את פסק הדין נגד הרבנות, מחליט בנושאים הלכתיים. הרי אין זה מתפקידו, ודעתו היא בניגוד מוחלט לדעתם של אנשי המקצוע – שהם הרבנים, חברי מועצת הרבנות הראשית.

כך, שבשיקול רווח מול הפסד ועלות מול תועלת – פנייה לבג"ץ אולי תשיג היום תוצאה רצויה לפונים וניצחון קטן בקרב, אבל סופה שתביא להפסד גדול במערכה כולה.

לעיתים אין מנוס/ יהודית שילת

הרבנות הראשית לישראל נוסדה כדי להיות תל תלפיות רוחני-דתי לעם ישראל, ולספק כלים מעשיים לקיום החיים הדתיים בישראל. לצערנו, הרבנות הראשית כיום אינה ממלאת באופן משמעותי את מאווייו הרוחניים של כלל הציבור, ובמיוחד לא של הציבור הרואה במוסד זה ערך נעלה.

הרבנות הראשית הפכה במידה רבה להיות גוף העונה דווקא לאינטרסים של קבוצות דתיות שאינן רואות בה מוסד חשוב מבחינה ערכית. כך מתקבלות החלטות שאינן באות לשרת את צרכיה הדתיים של כלל האוכלוסייה, אלא של קבוצות מסוימות מאוד. על כן לא היה מנוס אלא לחפש צדק במקום אחר, הפתוח לכל אזרח במדינת ישראל.

מובן מאליו שבתור אנשים דתיים, הפנייה לבג"ץ היא מעשה שאינו גורם לנו נחת. היינו מעדיפים שהסמכות המשפטית העליונה תהיה סמכות דתית-רוחנית ולא הבג"ץ, שדעותיהם של מרבית שופטיו ידועות ומוכרות. היינו מעדיפים לחפש את הצדק במקום אחר. לכתחילה היה רצוי לפתור עם הרבנות הראשית ובהדרכתה את כל הבעיות הקשורות לענייני דת ודין, חוק ומשפט.

בדיעבד, כאשר הרבנות הראשית מתגלה כרבנות סקטוריאלית בלבד, ולא כזו הלוקחת על עצמה אחריות לכלל ישראל, לבעיותיו ולמצוקותיו – לפעמים אין ברירה אלא לבקש סעד מגורמים אחרים. להבדיל, גם בדיני ממונות ההלכה קובעת שכאשר אדם אינו מוכן להיענות להזמנה לדין תורה, מותר לפנות לערכאות כדי להציל את ממונו.

מערכה תקשורתית ולא משפטית/ הרב רצון ערוסי

ככלל, אין כל גוף דתי הרשאי להסתייע בבג"ץ לצורך עתירה כלשהי.

לעניות דעתי, בקהילה הדתית ישנם הכוחות התורניים והקהילתיים לפתור את בעיותיה במסגרת פנימית משלה. אולם לצערנו הרב, טרם התארגנו, מבחינה קהילתית ורבנית, לשמוע את כל מי שיש לו עתירה, ואין ביכולתנו להתייחס לכל דברי הביקורת בצורה הראויה. לכן, בלית ברירה, מגיעים רבנים וגופים רבניים לבג"ץ, כדי להציל את מה שנראה בעיניהם כעושק.

אין לנו אלא להצר על כך שזוהי המציאות שבה אנו חיים, ושטרם מיצינו את כל הכוחות שיש לנו מבחינה פוטנציאלית.
מעבר להתייחסותי העקרונית והמעשית לעיל, אני מתנגד בתכלית ההתנגדות לכך שגופים רבניים יעתרו לבג"ץ כנגד הרבנות, כיוון שבכך אנו נותנים לבג"ץ את ההכשר להתערב בענייני הלכתיים ורבניים מובהקים. התערבות כזו – אחריתה  מי ישורנה. על אחת כמה וכמה שאסור להזדקק לרשות המחוקקת כדי להיאבק נגד הרבנות גם בעניין שהגוף הנאבק שסבור שהוא צודק בו; זאת כיוון שההסתייעות בחקיקה ובפסיקה נגד הרבנות תביא לידי הרס הרבנות, ובסופו של דבר גם להרס הגופים הרבניים.

לעניות דעתי, כל גוף רבני שסבור שהוא מקופח על-ידי הרבנות – יש לו דרכים רבות להיאבק נגד העוול, לרבות פרסום מאמרים במדיה הדתית, לאחר שמיצו מהלכים של משא ומתן מול הרבנות. הכול יודעים שגם בעולם הרבנות יש משקל למדיה. המאבק צריך להיות פנימי, ומקסימום תקשורתי.

לכאורה, הגוף שסבור שהוא מקופח יכול לומר שאם מונעים ממנו להסתייע בבג"ץ – הרי מונעים ממנו להסתייע בגוף שמבטיח תוצאות מעשיות יותר. אף-על-פי-כן עלינו לצאת ולראות כיצד מתנהלים בחיים דמוקרטיים. לא תמיד המיעוט המתנגד לרוב צריך לשאוף לתוצאה מידית, אלא יש מקום להתאזר בסבלנות להתגבשות בדעת הקהל עד יום פקודה, יום בחירות. אז, אם המיעוט הצליח לשכנע את דעת הקהל, הוא יוכל לזכות בתוצאה שרצה בתחילה. על אחת כמה וכמה שהרבנים אינם חסינים בפני ביקורת תקשורתית, ויש להניח שדי במאבק זה כדי להגן על המיעוט שסבור שהוא מקופח.

כללו של דבר, לעולם צריכים אנו לשמור על כבוד הרבנות ועל המשך קיומה, כי בקיומה נוכל להבטיח את המשך החיים הדתיים במדינת ישראל, באוטונומיה ובממלכתיות.

לפתור את המחלוקת בתוך המחנה/ אליאב שוחטמן

שאלה דומה נשאלה בעבר ביחס להיתר העתירה לבג"ץ כדי להביא לביטולו של פסק דין שניתן על-ידי בית דין רבני. כידוע, על-פי המצב החוקי בארץ מסורה בידי בתי הדין הרבניים סמכות השיפוט הייחודית בענייני נישואין וגירושין ועוד. לצדה של סמכות זו, מסר המחוקק בידי בג"ץ את סמכות הביקורת על בתי הדין כשהם פועלים בעניינים שבסמכותם. בפועל, בג"ץ מרבה להתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים, ויש מקרים שבהם הוא מבטל את פסיקתם.

התשובה לשאלה בכותרת היא לאו מוחלט. עוד לפני קום המדינה כתב הרב הראשי הרצוג, באחד מפסקי הדין, כי "למותר להגיד שאסור למערער על-פי תורתנו הקדושה לעשות צעדים לבטל פסק דין של בית דין מוסמך על-ידי הגשת ערעור אצל הממשלה". בפסיקה מאוחרת יותר כתב הרב אלישיב ש"המופיע בערכאות לבטל, לשנות או לפרש פסק דין הניתן על-ידי בית דין" הרי הוא "מרים יד בתורת משה". אסור גם להביא לביטולו של פסק דין שניתן על-ידי בית דין רבני במסגרת של בוררות, בפנייה לבית משפט מחוזי: "הפרקטיקה שנוקטים אנשים שומרי מצוות לא פעם, כאשר הם מנסים לעקור פסק דין של בית הדין הרבני האזורי והגדול, באמצעות פנייה לבית משפט לביטול פסק בורר, מנוגדת להלכה, ונחשבת לעברה הלכתית" (פסק דינו של בית הדין הגדול).

דומה בעיני, שכשם שאסורה הפנייה לבג"ץ במטרה להביא לביטולו של פסק דין שניתן על-ידי בית דין הדן דין תורה, כך גם אסורה הפנייה לבג"ץ במטרה להביא לביטול החלטה שניתנה על-ידי הרבנות הראשית בענייני הלכה: דבר שיש בו משום קעקוע סמכותה של הרבנות הראשית ופגיעה קשה במעמדה.

אם הכוונה היא לא להביא חלילה לביטולו של דין תורה, אלא לשינויה של ההחלטה, כדי שזו תהא תואמת דין תורה על-פי שיטה אחרת בהלכה, ובוודאי כשהכוונה היא להביא לידי החלטה התואמת את הוראות הרבנות הראשית עצמה – יש לפעול בתוך המחנה, ומכל מקום לא לערב בעניין את בג"ץ, שאינו בעל סמכות להכריע במחלוקות הלכתיות. בכל מקרה, אין לפנות לבג"ץ אלא לאחר קבלת אישור מגורם הלכתי מוסמך, כפי שיש לנהוג בכל שאלה אחרת שבדיני איסור והיתר.