בשבע 269: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ט בכסלו תשס"ח

מה זה אנאפוליס

טוב, הנה הבעיה: מדור זה נפתח בדרך כלל בנושא המרכזי שעל סדר היום. כן, אנאפוליס, השבוע זה אנאפוליס. שם יפה, אנאפוליס. מה אפשר לכתוב על אנאפוליס? למען השם, מה לכתוב?

הממ... הוועידה באנאפוליס מסכנת את מדינת ישראל! לא, זה אלמנטרי. אחפש משהו אחר. אנחנו כל הזמן נותנים, ולא מקבלים שום דבר! אוף, את זה כולם יודעים. אבו-מאזן לא יכול להבטיח דבר, כי הוא לא שולט בשטח! באמת... אני לא מרגיש חכם יותר מילד בכיתה ו'. מה אפשר כבר לכתוב על הוועידה הזאת? שאולמרט מתחמק מחקירות המשטרה? שאבו-מאזן ובוש חוגגים את פרפורי הגסיסה הפוליטיים שלהם? שאסור לשחרר מחבלים? שאסור להחריב יישובים?
אני חייב למצוא משהו יוצא דופן, מקורי, משהו שאף ישראלי שפוי לא חשב עליו עד כה. הנה זה בא: כל הכבוד, אולמרט! רק אתה תביא שלום! אין אלטרנטיבה! חייבים לחזק את אבו-מאזן! כולנו מאחוריך! היי, זאת תחושה נעימה. אני באמת מתחיל להרגיש את פעמי המזרח התיכון החדש. תנו לשמש לעלות.

פינת השאלון הקשה המורחב

העיתונאי יאיר לפיד יהיה המגיש החדש של 'אולפן שישי', תוכנית חדשות ואקטואליה המשודרת באחד משבעת הימים שבהם איני רואה טלוויזיה. המינוי המפתיע והמסקרן כבר זכה לקיתונות של צוננים בכל מדורי הברנז'ה: "הוא לא באמת עיתונאי", "הוא לא איש חדשות", "הוא לא מסוגל לשאול שאלות קשות", "הוא הולך להרוויח  מלא כסף, הכלב" – טענות מהסוג הזה.

חייבים להודות כי יש משהו בביקורת. קשה היום לדמיין את יאיר לפיד כשהוא לוחץ אל הקיר את המרואיין-הפוליטיקאי. הוא לא ישאל את ראש הממשלה: "מדוע אתה משחרר מאות מחבלים מהארגון שרצח יהודי רק בשבוע שעבר?" או "מדוע אתה שם קצוץ על גורמי הביטחון ויוצא לוועידה שעלולה לסכן את ביטחון המדינה?" לפיד לא ישאל את שר הביטחון: "מדוע לפנות כעת מאחזים, לאחר שכבר נוכחנו לדעת כי צעד כזה רק מחליש אותנו?" או "מדוע אתה חוזר שוב ושוב על אותן טעויות שעשית בקמפ-דייוויד ושעלו לנו בכל כך הרבה הרוגים?" או "מדוע בעצם לא לבנות שוב את חומש?"

לא, לפיד נחמד מדי, ידידותי מדי. הוא לא בנוי לשאלות כאלה. את 'אולפן שישי' צריך להפקיד בידי אהרלה ברנע או אושרת קוטלר, עמנואל רוזן או דן שילון; עיתונאים אמיתיים, כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה שתמיד שואלים את השאלות הכי קשות.

כרוניקה של תקשורת מוטה

איש גל"צ ירון וילנסקי הוא בהחלט לא מהגרועים שבמגישי ארצנו. בסך הכול מדובר בעיתונאי נעים, הגון, מקצועי, רחוק שנות אור מהשמאלנות הקיצונית, הדעתנית וגסת-הרוח המאפיינת רבים ממגישי האקטואליה. דווקא משום כך, הוכיח אייטם מעצבן אחד מתחילת השבוע כי זהות המגיש לא באמת חשובה. בסופו של דבר, גלגלי המכונה המשומנת של התקשורת הפוליטית והמוטה יגברו גם על הברגים הטובים שבה.

זה החל בפתיח לתוכנית 'חמש בערב', ובו הבטיח וילנסקי אייטם על "הנקמה הפרטית שערכו חבריו של עדו זלודמן ז"ל". חמישה ימים אחרי פיגוע הירי, ניתן היה לצפות מהמגיש ללמוד את שמו הנכון של הנרצח – עדו זולדן. אבל זה עוד כלום לעומת ההמשך. הכתב גיא ורון, שהביא את הסיפור העסיסי, נבהל מהמלה 'נקמה' והסתייג ממנה בשידור. מה בכל זאת היה שם? הפגנה של חברי הנרצח ותושבי קדומים בכפר פונדוק, שבו בוצע הרצח, הפגנה שבאותו יום היתה גדולה יותר והתפתחה לעימות דו-צדדי. סליחה, המילים 'דו-צדדי' לא נאמרו בשידור.

"אנחנו מבינים שהיה שם הרס" סיפר ורון, "הרסו בתים, הרסו מכוניות, הרסו שמשות, שברו שיש. בוא נשמע קודם את תושב הכפר, שביקש להדגיש שוב ושוב שהוא ישראלי עם תעודת זהות ונגד אלימות, וטוען גם בתוקף שמי שביצע את הפיגוע הוא לא תושב הכפר אלא הכפר הסמוך קדום".

אז מה היה לנו בינתיים? קודם כל נקמה, אחר כך הפגנה, אחר כך הרס, ולבסוף ערבי נחמד: גם ישראלי, גם נגד אלימות, גם לא שכנו של הרוצח וגם מדבר בטון אומלל אבל מתון. רק פרס נובל לשלום חסר לו. לאחר ששמענו את כל זה, וקצת לפני שהגיעה גם תגובת המשטרה על הפרת הסדר של המפגינים, אפשר היה לדוג מהאייטם גם את טענת המתנחלים, לפיה הערבים היו ראשונים לזרוק אבנים. אבל למי נותר כוח לשמוע גם את הצד הזה בעימות?

בדיחות ג'רי כאן

גם אם איעצר על ידי משטרת האקסיומות, לא אחזור בי מדעתי: הסדרה 'סיינפלד' היתה אולי חלוצת ז'אנר, אבל ברמת ההצחקה היא היתה מייגעת לטעמי. מנגד, סיקור ביקורו של ג'רי סיינפלד בישראל חילץ ממני פרצי צחוק שכמותם לא חוויתי מאז החוברת המהודרת על תולדות חייו של מאיר שטרית.

לפי הדיווחים, עבר סיינפלד החביב את כל תחנות החובה של ידועני חו"ל בארץ. הוא נפגש עם פרס, אולמרט וריבונו של עולם (תפילה בת חצי שעה בכותל – לא דווח אם היתה זו תפילת שחרית או ערבית עם תשלומי מנחה), התרגש ביד ושם, טס מעל מצפה רמון ואכל פלאפל ביפו העתיקה. או אולי הוא התפלל מעל יפו העתיקה ואכל פלאפל ביד ושם? מה זה משנה. העיקר שאולמרט קיבל חתימה, הנשיא פרס צירף עוד חיוך צחור-שיניים לאלבום, וסיינפלד הצליח לקדם את הסרט החדש שלו.

רק דבר אחד היה חסר: השלום. מה יהיה עם השלום? כשג'ייסון אלכסנדר מ'סיינפלד' ביקר כאן, הוא לפחות לימד אותנו, הילידים, כיצד עושים שלום עם הערבים. וסיינפלד עצמו? נאדה, שום דבר, אפילו לא חצי משפט על הצורך לסיים את הכיבוש. ממתנדב-לשעבר בקיבוץ ציפינו ליותר.

יודע את מקומי

לא מעט אירועים נחתו עליי בזמן האחרון, חלק מהם אפילו משמחים. בהתאם לכך, החלטתי להשיל מעליי מספר קילוגרמים מיותרים על ידי אכילה מתונה יותר והתחברות מחודשת לעולם הג'וגינג המלהיב. כאתר הליכה מועדף נבחרה עיר הקודש תל אביב, שבה אני מבלה חלק נכבד מיומי. בבוקר אפרורי אחד יצאתי, אפוא, אל רחובותיה המרכזיים של העיר הגדולה, צועד להנאתי בקצב הרצוי והמתאים לקוצב הלב שלי.

ואז הרחתי את העיר. מי שגדל בתל אביב של פעם, בעיקר אם הוא בן למעלה מ-90, זוכר אולי את ריחות הפרדסים והגנים, עצי השקמים ובורות המים (שאין להם ריח וגם לא קשר, אבל הייתי בשוונג). אבל היום, בעידן מגדלי הדירות ותעשיות ההייטק, תל אביב מדיפה בעיקר ריח של... אוכל. מהרגע שיצאתי לדרכי בשאול המלך, דרך אבן גבירול בואכה דיזנגוף סנטר, לא הפסיקו ריחות המאפים והמעדנים להגיע אל חוטמי.

תחילה היו אלו פיצריות, שמהן הצלחתי לקלוט אפילו את ריח התוספות על הפיצה. אחר כך חלפתי על פני קונדיטוריה, שבדיוק באותו רגע הונחה בחלונה עוגת קצפת חמה במילוי שוקולד בשלושה טעמים. אחר כך צעדתי מאחורי מסעדה בשרית, שממטבחה הרועש נדפו ריחות שהזכירו לי מנגל מוצלח במיוחד. ולבסוף, בלי שעברו שש שעות כנדרש – ריחות בורקיטס מהמאפייה הסמוכה.

כאן עלי לעצור ולטפוח לעצמי על השכם, כי למרות הפיתוי הבלתי נגמר, לא עצרתי בשום מקום כדי לרדת על שווארמה בלאפה או מאכל מזין מעין זה. אולי זה קשור לעובדה שהשארתי את הארנק בבית, ובכל זאת אני רואה בכך הצלחה.

כאשר חזרתי הביתה, מותש מצעידת יתר ומניסיון נואש לעצור את נשימתי כדי להימנע מהריחות, פיציתי את עצמי בארוחת ערב בריאה ממבחר המאכלים שאנו מחזיקים בביתנו: תבשיל ירקות מ-20 תפוחי אדמה, שקית שלמה של פתיתים מקמח מלא, 10 פרוסות לחם של הרדוף, וחצי טון נבט חיטה. בינתיים המשקל שלי עדיין גבוה, אבל אני בטוח שזה זמני בלבד.