חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 269ראשיהפצה

היסטוריה דרך הרגליים - בגליון השבוע

מדריך הסיורים הפופולארי אלידע בר שאול משתדל בהדרכותיו לנפץ מיתוסים היסטוריים שםבעה מפא"י ולקשר בין גבורתם של עשרת הרוגי מלכות לטרומפלדור ודרור וינברג.
29/11/07, 14:20
יואל יעקובי

הצעידה בערב הירושלמי הגשום היוותה הכנה טובה לראיון עם אלידע בר שאול. טיפות הגשם יוצרות מסך העוזר לאנשים להתכנס לתוך עצמם ולעבור למציאות אחרת, נוסטלגית. מול בית ספר 'למל' יכולתי לראות בעיני רוחי את קולנוע 'אדיסון' עומד על תלו, ואת ר' עמרם בלוי, הקנאי הירושלמי הגדול, תוחב את ראשו לתוך קופת הקולנוע כדי למנוע מכירת כרטיסים בשבת.


אלידע מעדיף לכנות את יישובו חוות יאיר "גבעה לא מאושרת" ולא "מאחז בלתי חוקי": "ביש"ע ממילא אין חוק", הוא אומר. "רצינו להיות ממקימי יישוב צעיר, לנסות גם להיות יואל משה סלומון, ולא רק לדבר עליו", הוא אומר, ומכניס גם למקום מגוריו בהווה ניחוח נוסטלגי
בהמשך יכולתי ללכת עוד אחורה במנהרת הזמן ולהצטרף לתלמידי הגר"א, מחדשי היישוב הפרושי, בתפילתם בפתחא דקרתא, שם מצאו המקובלים את קו הביניים – מקום המלחמה העיקרי מול כוחות הטומאה המפריעים לבניין ירושלים, ומשם להמשיך לבית החולים 'ביקור חולים', אף הוא מייסודם של הפרושים, בימים שעוד לא כיכב במדורי העסקים כחלק מעסקת ענק של גאידמק.

לבסוף הגעתי למשרדי תנועת הקירוב 'מעייני הישועה', שבעלון שלה מפורסמת מזה למעלה מארבע שנים הפינה הירושלמית של אלידע בר-שאול. גם שם לא יכול הייתי להימנע מקורטוב של היסטוריה, כי על  הבניין עצמו מוזכרת העובדה כי זאב ז'בוטינסקי התגורר בו בשנת תר"פ (1920), עד שנעצר בידי הבריטים, לאחר שארגן את ההגנה היהודית בפרעות תר"פ.

לומדים מהסבתא

אלידע, במקצועו מדריך סיורים (לא טיולים, "כבר כמעט ואינני מדריך טיולים של יום שלם", הוא אומר) נולד – איך לא – בירושלים בשנת תשל"ב. למען האמת, אמו הגיעה מרחובות לירושלים כדי ללדת, כי הרופא המיילד שאותו הכירה מלידותיה הקודמות עבר ל'ביקור חולים'. את שנות ילדותו בילה אלידע ברחובות, שם כיהן סבו, הרב אלימלך בר שאול, כרב ראשי.

אלידע לא הספיק להכיר אישית את סבו הגדול, שנפטר שבע שנים לפני שנולד. אולם את הנהגותיו הוא דווקא זכה להכיר, דרך אביו. "אבא תמיד ברח משימוש בהילה של ה'בן של'. בבית הכנסת פא"י הוא משלם על מקום, אבל יושב תמיד עם כיסא וסטנדר מאחור. למרות היותו בר אוריין רציני ובעל הסמכה לרבנות, שמו בספרים שכתב, ללימוד תושב"ע לבנות, אינו מופיע אפילו בצירוף התואר ר'".

שני הוריו של אלידע הם אנשי חינוך. מצד אביו הוא דור שביעי בארץ, ואילו אֵם אימו, מאשה, עלתה כילדה עם אמה מליטא, ועבדה במשק פועלות בגניגר שליד עפולה. כביטוי ליראת השמים של סבתא זו הוא מספר כיצד הגיע השכן, הרב אברהם רובין, ראש מחלקת הכשרות המפורסמת של רחובות, כדי ללמוד ממנה כיצד נהגו למלוח בשר בליטא. סבתא מאשה, ששימשה גם כגננת של נכדיה, היתה אחת הדמויות שהשאירו רושם חזק על אלידע, ואף היתה בין אלו שגרמו לו לבחור במקצועו הנוכחי. הוא ישוב ויזכיר אותה עוד פעמים רבות במהלך הראיון, בהקשרים שונים.

אלידע גדל בשכונת פא"י ברחובות, במשפחה שנמצאת בין העולם הדתי והחרדי. אביו, שעברו כולל לימוד בכרם ביבנה ובפוניבז', חובש כיפה סרוגה שחורה, שחבש גם בתקופת לימודיו בישיבה הבני ברקית הנודעת. לא פעם שמע הבן אלידע: "אביך ייסד את הז'אנר של חובשי כיפות סרוגות שחורות". המסורת מחייבת, וגם אלידע בר שאול חובש כיפה סרוגה כמו של אביו, אלא שאצלו היא מופיעה בגרסה כחולה.

כמי שגדל בבית של פא"י, למד אלידע בצעירותו בתלמוד תורה 'הרא"ם' של החינוך העצמאי, ואחר-כך בישיבת שעלבים. הוא לא היה בבני עקיבא, וסניף עזרא במקום נוסד רק כשהיה מבוגר יותר. כילד הוא היה תולעת ספרים – מה שעוזר לו עד היום, כשהוא מצטט בהדרכות מתוך 'חסמבה' או 'דני דין', ובכך מעלה חיוך על שפתיהם של המודרכים.

אלידע מעיד על עצמו שבישיבה התיכונית הוא התרכז בשני עיסוקים עיקריים: קרא הרבה מאוד ספרים בנושאי ידע כללי, ושיחק כדורגל. הציונים הגבוהים שלו בתעודה היו התעמלות והיסטוריה, בזכות המורה להיסטוריה אליעזר בן ארי. העבודה הטובה של המורה להיסטוריה תשפיע לימים על אלידע, כשימתקצע בהדרכה.

לאחר הישיבה התיכונית הוא פנה לישיבת 'הכותל'. "רק בשנה הראשונה למדתי ממש, והייתי יכול להיקרא תלמיד ישיבה 'הסדרניק' אמיתי", הוא אומר. "כנראה  זה היה כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לשבת וללמוד". בצבא הוא שירת כלוחם חי"ר. כשחזר לישיבה, אחרי השחרור, הוא בילה זמן רב באוצר הספרים. "כנראה חיפשתי בעצם היסטוריה, אבל לא הייתי מודע לכך".

לאן? לטייל!

הרב חיים ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, נהג לפנות לכל תלמיד במהלך שיעור ה', השנה האחרונה של ההסדר, כדי לברר עמו מה הוא מתכוון לעשות בשנה הבאה. לפעמים היה הרב הדרי גם שולח עם תלמידיו למקום שבו יעזרו להם לבחור מקצוע. הכוונת ראש הישיבה אילצה את אלידע מחפש תשובה לשאלותיו של ראש  הישיבה.

להדרכת טיולים הגיע אלידע בדרך שהוא מכנה "מאהבת מרדכי ומשנאת המן". כיוון שהוריו היו מורים, הוא הבין שהוראה איננה עסק משתלם, לשבת במשרד לא רצה, וודאי שלא לעסוק במספרים כל היום, וכך הוא הבין שעליו לחפש מקצוע בחוץ. חקלאות לא משכה אותו כל-כך, אבל שילוב היסטוריה עם עבודה בשטח דווקא קרץ לו. זיכרון ממדריך טיולים שהרשים אותו בימי הישיבה התיכונית, יחד עם סבתו מאשה, "שלימדה אותי לפקוח עיניים ולהכיר את שורשינו בארץ ישראל", עזרו לו להחליט על הכיוון.

לאחר הקורס ב'חברה להגנה הטבע', החל אלידע להדריך בבית ספר שדה עפרה. למרות שאזור הפעילות הרשמי של בית הספר הזה הוא בנימין והשומרון, בפועל, בגלל המצב הביטחוני, ההדרכות נעשו בעיקר באזורים אחרים: גלבוע, ירושלים והבקעה, שבעבר הודרכה על-ידי מדריכי בית ספר שדה מעלה אפרים, שנסגר. בבקעה החל אלידע להתוודע לסיפורי מורשת קרב באתרם. כשעבר להדריך בבית ספר שדה 'שער הגיא' בבית מאיר, שמורשת קרב היא תחום עיסוקו העיקרי, בקיאותו בנושא העמיקה.

למרות שגם כשהיה צעיר נסע עם הוריו למקומות רבים, הוא לא למד מכך רבות: "אני לא בעד קילומטראז'", הוא אומר. "אין מטרה לנסוע קילומטרים על קילומטרים מבלי שהילדים יכירו. עדיף יותר לנסוע מעט, וללמוד על המקומות שבהם מבקרים".

משער הגיא לחווה וחזור


אחת פינות המיוחדות של בר שאול ב'מעייני הישועה' היתה עם משה רוסנק, מפקדו המושמץ של הרובע היהודי בתש"ח: "רוסנק היה ידוע כמי שמסרב בעקשנות להתראיין, וכשהציע לי אביחי לקחת MP3 צחקתי, אבל לקחנו. הגענו אליו, והתפתח ראיון. יצאנו אחרי שלוש שעות וחצי. לאחר שיצאנו ממנו הוא הלך להתפלל, שכב לישון ונשמתו עלתה לגנזי מרומים"
בשער הגיא הכיר אלידע את אשתו אילה, שהיתה גם היא מדריכה בבית ספר שדה. הם נישאו, ונולדו להם עד כה שלושה ילדים. למרות שאלידע מצהיר על עצמו שהוא נמצא 80 אחוזים מזמנו בירושלים, ועמה הוא מזוהה, הוא מתגורר עם משפחתו דווקא בחוות יאיר שבשומרון. אלידע מעדיף לכנות את יישובו "גבעה לא מאושרת" ולא "מאחז בלתי חוקי": "ביש"ע ממילא אין חוק", הוא אומר. משפחת בר שאול מתגוררת, כמו רוב התושבים, בקרוון עם תוספות, ביישוב שיושב על אדמות של היישוב נופים ושל הסוכנות היהודית. "רצינו להיות ממקימי יישוב צעיר, לנסות גם להיות יואל משה סלומון, ולא רק לדבר עליו", הוא אומר, ומכניס גם למקום מגוריו בהווה ניחוח נוסטלגי.

חוות יאיר נבחרה בגלל הקרבה להורי אשתו, שגרים ביקיר. למרות הנסיעות הארוכות לירושלים, אלידע אינו מתלונן: "טוב לנו חברתית בישוב, והנסיעות הארוכות הן הזדמנות בשבילי לקחת טרמפיסטים ולהתעדכן בסלנג החדש". הכשרתו של אלידע מאפשרת לו להדריך בכל הארץ, אולם רוב הדרכותיו הן בירושלים.

מדוע?

"כי הקב"ה שולח לי קבוצות שאוהבות את ירושלים".

לאחר כ-6 שנים שבהן הדריך בבתי ספר שדה, הוא החל לשמש כרכז הדרכה במדרשה למורשת הציונות במזכרת בתיה, מדרשה שהוקמה בשליחות הרב נריה. תפקיד זה הוא מילא במשך כחודשיים, עד שהבין שהעיסוק בשחרורים של בנות השירות הלאומי לא מעניין אותו. מאז הוא מתרחק מתפקידי ניהול ועוסק בהדרכה באופן עצמאי.

למרות שאינו עוסק בשיווק, היומן של אלידע עמוס. כששואלים אותו אצל מי הוא עובד, הוא עונה תשובה שמשום מה גם דתיים מרימים בגללה גבה: "אני עובד אצל מישהו שבראש השנה דואג לשווק אותי, ולמלא לי את היומן עד לראש השנה הבא". זה לא לגמרי מדויק, כי כרגע גם לסוכות הבא כבר רשומות אצלו הזמנות. שם שמים, דרך אגב, שגור על פיו של אלידע, והוא מקפיד לתת לו את הקרדיט על החלטות חשובות שלו בחיים ועל הצלחותיו.

מתקרבים דרך הפינה

מזה למעלה מ-4 שנים אלידע הוסיף לרשימת משימותיו גם את כתיבת 'הפינה הירושלמית' בעלון 'מעייני הישועה'. "כבר בעבר פנו אלי בבקשה שאכתוב לכל מיני מקומות, ולא הסכמתי, בגלל חוסר זמן. בגלל שהפעם פנה אלי אביחי (מנכ"ל מעייני הישועה), שהכרתי אותו ואת אשתו, שאיתה הדרכתי בבית ספר שדה עפרה, היה לי קשה יותר לסרב".

מאז שנוסדה, 'הפינה הירושלמית' היא חלק פופולרי בלתי נפרד מהעלון 'מעייני הישועה'. חוץ מפעם אחת, שבה היה אלידע בשירות מילואים, לא נפקד מקומה בעלון, למרות שהכותב אינו מקבל שכר עבורה. "השכר יבוא ממקום אחר" הוא אומר.
נושאים לא חסרים: "השאלה היא אם תמיד יש זמן לצלול לנושא". אבל בשבילו זו הזדמנות לחקור נושאים שרצה בעבר לבדוק. גם העובדה שיש תאריך יעד, בדמות סגירת העלון ביום שלישי, עוזרת. וכמובן, יש גם הרבה סיעתא דשמיא.

כדי שדמות מסוימת תסוקר בפינה, עליה לענות על שני תנאים: יום הפטירה שלה צריך לחול בשבוע שאחר הפרסום, וצריך שיהיה לה קשר לירושלים. גם קשר עדין מועיל, וכך לאחרונה נכתב על האחים לבית טרטנר שחיו בחיפה, אך עשרות שנים לאחר פטירתם הועלו עצמותיהם לבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

פרק בפני עצמו יש לייחד לסיפורים מאחורי הקלעים של הפינה. גם פה הוא מייחס את הישגיו, שלפעמים הם מרשימים גם בשביל עיתונאי מקצועי, לסיעתא דשמיא. כך לדוגמה הראיון שערך (יחד עם אביחי בוארון) עם משה רוסנק, מפקדו האגדי המושמץ של הרובע היהודי בתש"ח. "רצה הקב"ה, ובאותה שנה הזכרתי את רוסנק פעמיים בפינה שלי. כשפגשתי את חתנו, הוא אמר לי שחמיו קרא את מה שכתבתי עליו. התעניינתי אם אוכל לברר אצל רוסנק נושא מסוים, וחתנו אמר שידבר עמו בנושא.

"היתה לי סיעתא דשמיא, והוא ענה לי על שאלותי. שאלתי אותו אם אוכל לקבל תמונה, והוא סירב, כי טען שבעבר לקחו ולא החזירו לו. כשהצעתי לבוא אליו עם מצלמה דיגיטלית ולצלם אצלו את התמונה, הוא הסכים. רוסנק היה ידוע כמי שמסרב בעקשנות להתראיין, וכשהציע לי אביחי לקחת MP3 צחקתי, אבל לקחנו. הגענו אליו, והתפתח ראיון. יצאנו אחרי שלוש שעות וחצי. לאחר שיצאנו ממנו הוא הלך להתפלל, שכב לישון ונשמתו עלתה לגנזי מרומים".

למחרת הגיעו אלידע ובוארון לאותו מקום, הפעם כמנחמים. כשבנותיו של רוסנק שמעו את הראיון, הן אמרו לאלידע: "הוא הרגיש שהעביר לך את המסר, ועכשיו הוא יכול למות רגוע".

זמנו הדחוק של אלידע אינו מותיר לו זמן להשתתף בפעילויות הקירוב של התנועה. "הייתי רוצה לעמוד בדוכנים, אבל אין לי זמן", הוא מתנצל. בכל זאת הוא מפרסם מדי פעם בהדרכותיו את 'מעייני הישועה'. כאשר הוא מראה למודרכיו החילוניים המתעניינים את פינותיו ב'מעייני הישועה', הם לעתים מתפעלים מהעלון המעניין, שאינם רגילים אליו בעיתונות החילונית, ומתעניינים לדעת היכן אפשר להשיגו, ולהכיר את פעילות התנועה בכלל.

דרך הדרכותיו נוכח אלידע לדעת שגם חילונים קוראים את 'מעייני הישועה'. פעם, לאחר שכתב על 'פוזה' (חיים פוזננסקי, מהמפקדים האגדיים של הפלמ"ח בתש"ח שנהרג בנבי סמואל, ואלידע תחקר לוחמים וטיהר את שמו לאחר שהושמץ), ניגשו אליו קרובות משפחתו של פוזה בבית הקברות בקריית ענבים, שבו קבור 'פוזה', והביעו את שמחתן על מה שכתב.

ההיסטוריה בגרסת הסייר


כאשר אלידע מדריך קבוצות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, הוא אינו מסתפק כנהוג במספר מילים על כל דמות. הוא מעלה לדיון את השאלה אם אלה הם גדולי האומה. הוא תוהה מדוע אברום בורג נחשב לגדול אומה, בעוד שהרב הראשי אינו נחשב ככזה. "ומי אמר שגדולי האומה פעלו רק אחרי 1882? מדוע מערת המכפלה לא תיחשב לחלקת גדולי האומה שלנו?"
מלבד יכולת רטורית מרשימה, חמוש אלידע גם בידע רב, שחלק ניכר ממנו הושג בעבודת תחקיר אישית. "אם הדרכה רגילה באתר אמורה לקחת כשעה עד שעה וחצי, עם המידע שנצבר במשך השנים זה נהיה שעתיים וחצי הדרכה, וגם זה כדי שלא להאריך יותר מדי", הוא אומר. כמות המידע שהוא מעביר בהדרכה היא גדולה מאוד, אם נביא בחשבון גם את דיבורו, שאינו אטי, בלשון המעטה, ואת האסוציאציות שלו – שני גורמים שאינם מקילים על עריכת הראיון, אם כי הופכים אותו למרתק.

את שאלת המחקר הראשונה שלו שאל אלידע את אביו עוד בהיותו ילד. "סבתי גרה על גבול שכונת מרמורק. פעם, כשהלכנו לבקרה, שאלתי את אבי מדוע יש בשכונה התימנית רחוב בשם כנרת". הילד התמים לא ידע שבשאלתו הוא עלה על אחת הפרשות הטעונות ביותר בתולדות הציונות. "למרות שאבי אומר הלל ביום עצמאות, הוא בעצם סוג של בן היישוב הישן, איש ארץ ישראל ולא איש מדינת ישראל. התשובה שקיבלתי ממנו היתה: 'המפא"יניקים הביאו לכנרת קבוצה של תימנים, השתמשו בהם וזרקו אותם. הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת'".

מצעירותו חונך אלידע על היסטוריה שונה מזו שמלמדים בבתי הספר. על המדף בבית הוריו עמדו ספרים כמו 'כחש' של בן הכט, על פרשת קסטנר, ו'המרד' של מנחם בגין, על ימי האצ"ל. הבית אמנם לא היה רוויזיוניסטי, אך כאמור, הרוח ששלטה לא היתה של כפיפות בפני הממסד. רוח זו באה לידי ביטוי רבות ב'פינה הירושלמית', שמתפלמסת לא פעם עם ספרי ההיסטוריה, ומעלה לקדמת הבמה אישים ואירועים שנשכחו.

כאשר אלידע מדריך קבוצות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, הוא אינו מסתפק כנהוג במספר מילים על כל דמות. הוא מעלה לדיון את השאלה אם אלה הם גדולי האומה. הוא תוהה מדוע יו"ר הסוכנות לשעבר, אברום בורג, נחשב לגדול אומה, וזכאי לשלוש חלקות (כיו"ר הכנסת, כיו"ר הסוכנות וכיו"ר ההסתדרות הציונית), בעוד שהרב הראשי אינו נחשב ככזה. "ומי בכלל אמר שגדולי האומה פעלו רק אחרי שנת 1882? מדוע מערת המכפלה לא תיחשב לחלקת גדולי האומה שלנו?"

אלידע קורא תגר על החלוקה ההיסטורית המקובלת. "אני מאמין שעוד בחיינו תשונה הגישה הקיימת בספרי הלימוד, הגורסת שהעלייה הראשונה החלה בתרמ"ב (1882). הרי גם אם לא נחשיב את עליית ר' יהודה החסיד ותלמידיו כעלייה ציונית, עליית תלמידי הגר"א בוודאי היתה כזו. גם עליית המרוקאים של מחנה ישראל, השכונה השנייה מחוץ לחומות, שהקים ר' דוד בן שמעון, בוודאי היתה עלייה ציונית בכל קנה מידה אקדמי. אלא שהאקדמיה החילונית-שמאלנית-אשכנזית מסרבת להכיר בכך שהמרוקאים הדתיים קדמו להם".

אלידע מספר שפעם הדריך קבוצת סטודנטים בפתח תקווה, ושאל אותם איך לדעתם נראה יואל משה סלומון, מייסד העיר. אחד מהם ענה לו, כשהוא רואה בעיני רוחו חלוץ מעליות הפועלים: "הוא היה 'סוס', ובוודאי הלך עם חולצה כחולה".
כששלף להם אלידע את התמונה, הם הופתעו לראות תמונה של תלמיד חכם יהודי, בעל זקן ופאות.

"בן גוריון מחק את כל ההיסטוריה. הוא דילג על ימי הביניים ועל כל העליות שקדמו לו. הוא השאיר רק את העלייה המכונה היום 'הראשונה', כדי שיוכל לטעון שרוב העולים האלה ירדו, ולכן העלייה החשובה הראשונה היא העלייה השנייה, שהוא היה חלק ממנה. לאחרונה שמעתי את נכדו של בן גוריון, איש הפרסום יריב בן אליעזר, מתלונן על כך שמורשת רבין דוחקת את מורשתו של סבו. ואני אומר לבן גוריון: אתה כל חייך שכתבת היסטוריה, ועכשיו משתמשים בשיטות שלך נגדך".

מורשת של גבורה

אלידע למד על בשרו שגם ספרים ומדריכים אמינים יכולים בלי כוונה להשתמש במידע הלקוח ממקורות שקריים. אלידע, המדריך אתרי מורשת קרב רבים, מקפיד שלא להדריך אתר כזה אם לא היה שם קודם לכן עם לוחם שלחם במקום, ורצוי עם שני לוחמים או שלושה. גם ספרים שנכתבו על-ידי לוחמים אינם מספקים, בגלל שהמחבר יכול להיות פוסט-ציוני, או ששנא אישית את המפקד, או שהוא שחצן ומנכס לעצמו מעשים שלא עשה – או דווקא להיפך, בגלל שהוא צנוע.

אלידע נתקל בדוגמה חיה כזו כאשר הביא את רפול, כחודש לפני שטבע, להדריך בפני קבוצת חיילים בקרב סן סימון. רפול מיעט לדבר על עצמו, למרות שנפצע שם קשה בראשו, והעדיף להרחיב בחשיבות של הקרב במאבק על ארץ ישראל.

בעיה נוספת בסיפור קרבות היא התכונה הישראלית של 'הייתי שם'. "כמה גרסאות יש בשאלה מי תלה את הדגל על הכותל? וכמה מאנשי האצ"ל טוענים שהיו על ה'אלטלנה'? הרי אם רק עשירית מהטוענים לכך באמת היו עליה, היא היתה טובעת עוד בנמל היציאה שלה. בגבעת התחמושת למשל, הייתי עם 13 לוחמים שהיו בקרב ועם עוד 11 שלא היו".

בהדרכותיו, בהרצאותיו ובכתיבתו, נוטה אלידע לקשור גבורה חדשה עם גבורה עתיקה. הוא יכול לדבר על מח"טים שנוטלים אחריות מול מח"טים שברחו, ולהזכיר בנשימה אחת את מח"ט הבקעה משנות המרדפים אריק רגב, שנכנס מיוזמתו לאירוע שלא היה חייב להיות בו ונהרג, יחד עם דרור ויינברג, שגם הוא לא חייב היה להגיע אישית לזירת האירוע, אך בחר לעשות זאת ונהרג.

אלידע מדבר בהדרכותיו על שני סוגי גבורה: גבורה של רגע וגבורה של זמן רב, של רגעים רבים שמצטרפים האחד לשני. שמואל שפרמן היה בחור ישיבה שראה שאינו מקבל גיבוי למלא את תפקידו כסמל דת בצנחנים של ימי מבצע קדש, התנדב להיות לוחם, ונהרג אחרי שנצרת רימון שהיה עליו נתפסה בוו, כשהוא קופץ על הרימון כדי שחבריו לא יפגעו. שפרמן מתחבר אצל אלידע לבניה ריין מקרני שומרון, שהכריח את מפקדיו לתת לו להיכנס ללחימה במלחמת לבנון האחרונה, ונהרג כשהטנק שלו נפגע.

החיבור בין מסירות הנפש של הדורות היא יסוד מרכזי בתפיסתו של אלידע. "מבחינתי יש כאן המשך של שלשלת הדורות, מהרוג המלכות ר' חנינא בן תרדיון עד לטרומפלדור ולחנה סנש. האנשים הללו הם מודל לחיקוי לא בפני עצמם, אלא כחלק משרשרת מסוימת".

הוא לוקח דווקא את הפולמוס סביב טענותיהם של ההיסטוריונים החדשים סביב מילותיו האחרונות של טרומפלדור, כדי להסביר את טענתו. "זה שבעבר ניסו לומר שטרומפלדור אמר רק 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו', זו טעות. הכוונה היתה להפוך אותו לאליל, בעוד שבאמת כאב לו, וייתכן שחוץ מהמשפט המפורסם הוא גם קילל ברוסית מרוב כאב, כפי שיש הטוענים כיום. אני טוען שלא כל מה שטרומפלדור עשה היה בהכרח נכון, אבל העניין של מסירות נפש הוא נכון, ואת זה ראוי ללמוד ממנו".

להתחבר לשרשרת הדורות


"בן גוריון מחק את כל ההיסטוריה. הוא השאיר רק את העלייה המכונה היום 'הראשונה', כדי שיוכל לטעון שרוב העולים האלה ירדו, ולכן העלייה החשובה הראשונה היא השנייה, זו שהוא עלה בה. לאחרונה שמעתי את נכדו מתלונן על כך שמורשת רבין דוחקת את מורשת סבו. ואני אומר לבן גוריון: כל חייך שכתבת היסטוריה, ועכשיו משתמשים בשיטות שלך נגדך"
אלידע אינו רואה את תפקידו העיקרי במאבק למען השבת כבודם של כאלה שלא נעשה עמם צדק. מבחינתו העיקר הוא להנחיל ערכים של חיבור לארץ, ועשיית הצדק היא משהו שנעשה דרך אגב. "אני אומר למדריכים: אל תתחרו במולטימדיה. תרגשו את המודרכים, זה מה שחסר להם. לא מזמן דיברתי בפני קבוצת תיכוניסטים, שחלקם היה שקוע בתוך האוזניות של ה-MP3. התחלתי לדבר בהתלהבות, והם הורידו את אזניות, כי לא ציפו לדבר כזה. אתה שומע תגובות אחרי הדרכה: אחד שלא רצה קודם להתגייס עכשיו רוצה, ואחרים סתם רוצים לשמוע עוד ערכים אחרי סיום ההרצאה".

לדעת אלידע, המפתח לפתרון הבעיה של עם ישראל כיום הוא התקשרות לשרשרת הדורות. "שמעון פרס רוצה מזרח תיכון חדש, אהוד ברק מציג את עצמו כ'ברק החדש'. מה זה חדש? יש כאן לוח שמוחקים אותו ומתחילים מחדש? אצלנו 'חדש אסור מן התורה'. צריך לקשור את שרשרת הדורות, וזה 'יהיו בעיניך כחדשים'".

אלידע מספר שהוא פוגש תיכוניסטים שיודעים כמה סורות יש בקוראן ומיהם כותבי האוונגליונים של הברית החדשה, אך אינם יודעים את שמותיהם של חמשת חומשי התורה. הוא מצטט את דברי יעקב חזן, ממנהיגי 'השומר הצעיר': "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות".

"אנשים שהגיעו עם לחלוחית של יהדות מבית אבא וידעו לצטט פסוקים הצליחו להחזיק מעמד", אומר אלידע, "הבעיה היא שאם זו רק לחלוחית, היא מתייבשת מהר במזרח התיכון החם, ולכן הציונות הישנה התעייפה. הפתרון הוא ללמד ולהתחבר לשורשים. קדימה זה לא קדמה, אלא 'מאין אתה בא ולאן אתה הולך'. מכל כיוון לדעת עוד על השורשים, עוד על עצמך".

סבא שלי היה רב

סבו של אלידע, הרב אלימלך בר שאול (שאולזון), הוא דור חמישי בארץ, נצר לעולים שעלו לארץ עם עליית חב"ד. הוא נולד ב-1913 בירושלים, והתחנך בישיבת 'חברון', שעברה אחרי הפרעות לירושלים. יחד עם היותו 'חברונר', נמשך הבחור אלימלך שאולזון לראי"ה קוק, והיה נוהג ללכת לשמוע את שיחותיו בסעודה שלישית בבית הרב.

כשהרב צבי יהודה מלצר (בנו של הרב איסר זלמן) הלך להקים את הישיבה הארץ-ישראלית הראשונה, ישיבת קלֶצק, התלווה אליו הרב בר שאול. הישיבה הוקמה בתחילה בפרדס חנה, ובהמשך עברה לרחובות, שם קיבלה במשך השנים את השם 'ישיבת הדרום'. בין השאר לימדו בישיבה בשנותיה הראשונות גם הרב אלעזר מנחם מן שך והרב יצחק קוליץ – האחד לימים ראש ישיבת פוניבז' והאחר לימים רבה של ירושלים. לאחר שנפטר הרב מלצר, שכיהן גם כרב העיר רחובות, נבחר למלא את מקומו המנהל הרוחני של ישיבת קלצק, הרב בר שאול, בהסכמה נדירה של כל המפלגות בעיר. מזכיר הרבנות הראשית, הרב שמואל אהרון שזורי, העיר כי זו הפעם הראשונה שבה נבחר רב ברוב מוחץ כל-כך, מאז בחירת הרב קוק.

הרב בר שאול עסק הרבה בקירוב ליהדות, גם של הרחוקים ביותר. הוא קיים חוג למדענים חילוניים ממכון ויצמן, שהיו באים לשמוע אצלו שיעורים. אלידע מספר ששמע פעם את שולמית אלוני, ששמעה שיעורים מהרב בר שאול, מתבטאת בתכניתו של דן שילון שאם כל הרבנים היו כמוהו, היא היתה חוזרת בתשובה.

הרב בר שאול, בוגר ישיבת 'חברון' החרדית, שימש כרבו הלא רשמי של הקיבוץ הדתי. הוא היה בין הראשונים שעסקו בשאלות של כיסוי ראש ואישה במכנסיים. נכדו אומר כי הוא היה בין היחידים שבני הקיבוץ הדתי היו מוכנים לקבל ממנו תוכחה, כי הוא ידע בשעת הצורך למצוא פתרונות אמיתיים לבעיותיהם.

נכדו מספר כי למרות שעסק בקירוב בדרכי נועם, הוא ידע גם להילחם כאריה על מה שראה בו אמת. גם את פטירתו בגיל 52 מייחסים במשפחה לכך שפעם יצא בשצף קצף נגד דברים שנאמרו ופגעו לדעתו בקודשי ישראל. סמוך למחאה החריפה הוא קיבל התקף לב ונפטר. הנכדים הכירו את סבם הגדול בעיקר דרך הרבנית, שהלכה לעולמה בשנה האחרונה.

Yoel_yakoby@shoresh.org.il