בשבע 269: מבצע סבתא – פרק 5

בפרק הקודם: סבתא מחפשת דבר מה בבוידעם, ואינה מוכנה לשתף את הילדים. אחר-כך הם שומעים אותה משוחחת מטלפון ציבורי, מזכירה אירוע שקרה מזמן.

אסתי רמתי , י"ט בכסלו תשס"ח

מעל חלון ראווה גדול, שבו הוצגו כריות,סדינים ומגבות צבעוניות, ניצב השלט 'מצעי רוזן'. רוביק פתח את הדלת, ונכנסנו פנימה.

"כן, במה אפשר לעזור לכם..." התחיל לומר המוכר הגבוה, אבל אז הוא שם לב שזה אנחנו. "הי, שירי! וענבל! וגם רוביק!" הוא שמח לקראתנו, "איזו הפתעה! מה מביא אתכם לחנות שלי? כבר שנים לא הייתם כאן!"

חייכנו חזרה. המוכר היה במקרה הדוד החביב שלנו, דוד יגאל – אחיה של אמה, ובנה הבכור של סבתא שושנה. "דוד יגאל, כבר אמרנו לך שאם היתה לך חנות צעצועים או ממתקים היינו מבקרים הרבה יותר", אמרה ענבל וצחקה, "אבל האמת היא שזה לא סתם ביקור. רצינו לדבר איתך על סבתא שושנה".

"מה קרה? היא לא מרגישה טוב?" נבהל הדוד.

"לא, היא בסדר גמור", אמרתי, "אבל משהו משונה קורה איתה בזמן האחרון. היינו מתייעצים עם אבא ואמא, אבל הם בכנס באמריקה, ואנחנו לא יודעים מה לעשות".

דוד יגאל הזמין אותנו אל מאחורי הדלפק ונתן לנו לשבת. "תתחילו לספר", הוא אמר. "אבל אם ייכנסו קונים, תצטרכו לחכות עד שאני אסיים איתם".

סיפרנו את כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף, כולל החטיפה המדומה ושיחת הטלפון. "בימים האחרונים היא אפילו שוכחת לפטם אותנו בעוגות קצפת, תתאר לך..." סיכם רוביק את העניין, "וזה סימן שמשהו רציני קרה, נכון?"

הדוד חייך קצת, אך גם הוא נראה מוטרד. "טוב שבאתם אלי", הוא אמר. "הסיפור שלכם אמנם נשמע לי קצת מוזר, אבל אני אנסה לדבר עם אמא, כלומר עם סבתא".

"אתה יודע, דוד יגאל", אמרתי, "בשיחה ששמענו, סבתא אמרה שהמשהו הזה קרה מזמן. ואז שמנו לב שאנחנו בקושי יודעים משהו על החיים שלה!"

"נכון!" המשיך רוביק, "אנחנו יודעים שהיא נולדה ברומניה ועלתה לארץ כבחורה, ואז היא פגשה את סבא מנחם ז"ל והתחתנה איתו".

"ואני זכרתי שסבתא סיפרה שהיא היתה מורה  עד שסבא פתח את החנות, ומאז היא עבדה כאן", הוסיפה שירי.

"ושום דבר מהדברים האלה לא נשמע מסתורי במיוחד", סיימתי. "למה שאנשים חשודים עם חליפות יתעסקו איתה?"

"ב-83 שנים יכולים לקרות הרבה דברים שאתם לא יודעים עליהם", אמר הדוד. "אבל אני חושב שאתם בכיוון הנכון. בוא נראה... מה אני יכול לחדש לכם? אולי זה משהו שקרה ברומניה, כשהיא היתה ילדה? אני לא זוכר סיפורים מיוחדים על התקופה ההיא..."

דוד יגאל ניסה להתאמץ ולזכור מקרים שהוא שמע עליהם – אך בדיוק אז נכנס לחנות איש שרצה לקנות פוך, ואחריו בחורה שרצתה מגבת ורודה, ואחריה זקן שחיפש כרית נוחה...

ראינו שזה לא הזמן המתאים לדבר, אז נפרדנו מהדוד וחזרנו לבית של סבתא.

"שלום סבתא!" קראנו מהכניסה, אך סבתא לא ענתה. נכנסנו לסלון וגילינו אותה מנמנמת על הכורסה, כשספר בידה.

"מסכנה סבתא, היא נראית תשושה", לחשה שירי ברחמים. "אני לא זוכרת אותה נרדמת ככה בישיבה, באמצע היום. אוי, אפילו המשקפיים שלה נפלו–" והיא התכופפה כדי להרים אותם.

"הי, מה זה?" היא קראה בשקט, ושלפה מתחת לכורסה מסמך ישן על נייר צהבהב. היא פתחה אותו, וקראנו אותו יחד.

"נפץ את כבלי העבדות, היה לאיש חפשי וגאה!" היה כתוב בראש העמוד, באותיות גדולות ושחורות. במרכז היתה תמונה של ארץ ישראל ורובה, ומשני צדי התמונה המילים: "רק כך". למטה היה כתוב: "התנדב למחתרת המשחררת הלוחמת!"