בשבע 269: היישות הלא ציונית

את מקומו של העם היהודי בוועידת אנאפוליס תפסה מדינת ישראל -יישות העוינת את הרעיון הציוני ● על העם היהודי להתגונן מפני מדינתו.

אליקים העצני , י"ט בכסלו תשס"ח

ארבעים מדינות חגגו באנאפוליס את הקמתה של מדינה פלשתינית על אדמת ארץ ישראל, וביניהן מדינת ישראל. כל המדינות ייצגו את עמיהן. הנציג המצרי בא לקדם את האינטרסים של העם המצרי, ובוש וקונדוליזה הרימו את ההפקה כולה למען טובת העם האמריקני. שלא לדבר על חתן השמחה, מחמוד עבאס, שהגיע לקבל בשביל עבור עמו מדינה. רק עם אחד נפקד מקומו: העם היהודי. אותו, המדינה הקרויה 'ישראל' לא ייצגה באנאפוליס. להיפך, היא באה לשם בכוונה לשדוד את אדמתו ולקחת ממנו את בירתו הנצחית.

עם למוד סבל הוא העם היהודי. איזו אומה לא עשקה אותו בנתיב ייסוריו? ובכל זאת, יחיד ומיוחד הוא מעמד האינוס הקבוצתי של אנאפוליס, בכך שבראש ההילולה עמדה מדינה שנחשבה 60 שנה כמדינתו של העם היהודי. הטעות בזיהוי מדינת ישראל דהיום כמדינה של העם היהודי, ושורשה בתנועה הציונית שנתנה למדינה הזאת את החיים. הציונות דימתה לעצמה שלושה שהם אחד: עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. (הערה: ב'עם ישראל' הכוונה לעם היהודי, ולא במובנו החדש וה'מתקדם' – עמה של מדינת ישראל, הכולל גם ערבים, דרוזים, צ'רקסים, רוסים, אוקראינים ועוד). היה זה אידיאל ציוני, לראות את מדינת ישראל הריבונית מגשימה את חזון ההבטחה הנבואית של שבות היהודים לארצם.

באנאפוליס התפוגג האידיאל ונשבר החזון.

בג"ץ והמנדט

איך קרתה התאונה ההיסטורית, שהגולם הישראלי קם על יוצרו היהודי? איך נוצר השבר בין העם היהודי למדינה שהיתה פעם שלו? את ארץ ישראל הבטיחו ליהודים בתקופה המודרנית הגויים. חבר הלאומים (קודמו של האו"ם) החליט בשנת 1922 למנות את בריטניה הגדולה ל'מנדטורי' (נאמן) על ארץ ישראל, עם ההוראה להקים בה, על-פי הצהרת בלפור, "בית לאומי לעם היהודי".

עוד נאמר בהחלטת מועצת חבר הלאומים: "...ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל, ולזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו". הרי שהנאמנות של בריטניה על ארץ ישראל ניתנה לטובת "העם היהודי", ולשם כך הורה חבר הלאומי, כי – "סוכנות יהודית נאותה תוכר כמוסד ציבורי, שמטרתו לייעץ ולשתף פעולה עם מנהלת פלשתינה בעניינים כלכליים, חברתיים ואחרים הנוגעים להקמת הבית הלאומי היהודי".

ועוד הורה חבר הלאומים: "הממשל בפלשתינה יסייע לקידומה של ההגירה היהודית, וכן יעודד, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה ואדמות בור".

עינינו הרואות, ששורש מדינת ישראל הוא אכן ציוני ויהודי: הנחלת הארץ היהודית לעם היהודי – על-ידי מעצמה מנדטורית זרה. אבות המסמך הזה (כולם גויים!) הסבירו את מהותו הבלתי רגילה "בהכרה בקשר ההיסטורי", וברקע עמד בוודאי גם סבלו של העם היהודי. משום כך התעלמו המעצמות מעיקרון ההגדרה העצמית של העמים, שנולד באותם הימים ממש, ודחו את טענות הערבים שבהיותם הרוב, שהזכות להגדרה עצמית עומדת להם ומיד, ושאך עוול הוא ליצור תנאים שיגדילו את מספר היהודים עד שיהיו הם לרוב. בשפת ימינו, היתה זאת 'העדפה מתקנת' כלפי קבוצה מקופחת, יחס של אפליה לטובה כדי לתקן אפליה מרובת שנים לרעה.

עם זאת, לו הובאו הוראות המנדט לפני בג"ץ של מדינת ישראל, הן היו נפסלות על ידו. על-פי התקדימים הכשיר בג"ץ אפליה מתקנת למען ערבים, אך ביטל אפליה מתקנת לטובת יהודים. בתקדים קעדאן אולצו המדינה והסוכנות היהודית לקבל ערבי לפרויקט של בנייה סוכנותית שהיתה מיועדת ליהודים, בעוד שבפרויקט לטובת בדווים בנגב לא הרשה בג"ץ השתתפות של יהודים.

בג"ץ היום אינו מאפשר למדינת ישראל ולמוסדותיה למלא אחר הוראות המנדט בדבר העדפת התיישבות של יהודים בארץ ישראל.

מדינת ישראל נגד העם היהודי

הסדק הזה התרחב. לימים הורו בתי המשפט גם לקק"ל ליישב ערבים על אדמותיה, למרות שנקנו עבור העם היהודי בכסף שנתרם אך ורק למען יהודים. אחר-כך קבעו בג"ץ וראש הממשלה שרון כי שחרור ארץ התנ"ך על-ידי צבאה של מדינת ישראל היה במהותו "כיבוש", ומכאן שכניסתה של מדינת ישראל לשכם, לחברון, ליריחו, לשילה ולבית לחם לא היתה שיבה הביתה של העם היהודי. כך נפל צל כבד על דימויה של מדינת ישראל כמגשימת "הקשר ההיסטורי" בין היהודים לארצם.
אחר-כך אישר בג"ץ את חוק 'פינוי-פיצוי', וקבע בכך, שהריסת התיישבות יהודית וגירוש יהודים בארץ ישראל הם למדינת ישראל "מטרה ראויה".

באנאפוליס הפך הסדק לקרע, והעם היהודי הועמד בפני מצב חדש. בשעתו, בעל המנדט הבריטי מעל בשליחותו, ובמקום להעדיף יהודים העדיף את הערבים. הסוף ידוע: קרע בין העם היהודי לאנגליה. גזרות קרקע וגירוש מעפילים, תליות ומרד מזוין, ובסופו יציאה מרה, כמעט גירוש.

"הגיע הזמן", אמר אולמרט באנאפוליס, ובעקבות דבריו הגיע הזמן גם לעם היהודי לשאול: האם מדינת ישראל צועדת בעקבות בריטניה? ובמלים מפורשות: עד עתה פעלה מדינת ישראל מכוח מעין 'ייפוי כוח כללי' שקיבלה מאת העם היהודי לפעול בשמו ולמענו. אולם האם ייפוי הכוח הזה חל גם על מסירת לב הארץ ובירתה לריבונות זרה, וממילא גזלת יהודה, בנימין, שומרון, חבל עזה וירושלים מן העם היהודי? על מניעה בכוח מיהודים להתיישב בלב ארץ ישראל? על הריסת יישובים של יהודים בארץ ישראל? על גירוש יהודים בארץ ישראל? על הכנסת אמריקנים בסמכויות פסיקה כדי לפקח על הגירוש, ההריסה וגזלת הריבונות מן היהודים?

הואיל והתשובה על השאלות האלה היא בעליל שלילית, יש לברר כיצד יכול העם היהודי להתגונן נגד מדינת ישראל, שהפכה לו מאוהב לאויב?

חלום בלהות? מציאות!

יש בשורות האלה כדי להבהיל, אך הן מתארות מציאות. עד עתה לא העזנו לשוותה לנגד עינינו, אך עכשיו הגיע הזמן, כי הזמן דוחק. תוך שנה הבטיח אולמרט למחוק את "הקשר ההיסטורי" לארצו ולבירתו של העם היהודי, ועל כן בשנה הזאת חייבים היהודים להתגייס כדי לבלום את מדינת ישראל, שהפכה בידי ממשלתה למפלצת העומדת לדרוס את ארצם, את עברם וממילא גם את עתידם.

מתבקש מיד:

- לפקוד כל יהודי בארץ ובעולם השולל מאת מדינת ישראל את ייפוי כוח לעשות בזכויותיו שימוש לרעה (ר' גילוי הדעת בעיתון זה).

- להעמיד בפני כל חייל בצה"ל את השאלה אם הוא מוכן – בשירות מדינת ישראל – לפגוע בעם היהודי.

- לחסום פיסית, ולא לתת לעבור:

• לאש"ף-פת"ח, בדרכם לשוב לאוריינט האוז בירושלים.

• לצבא ולמשטרה, בדרכם להרוס מאחזים ולמנוע הקמת יישובים חדשים.

• למפקחים האמריקנים, בדרכם לגזול את עצמאותנו.

העם היהודי בצרה, ומשקמו עליו צוררים מבית, הוא חייב לזהות באומץ ובפיקחון את מי שמידיו נשקפת לו הסכנה, והוא יעשה זאת גם אם – בלשונו של אולמרט – התובנה תהיה "קשה כשאול". אלא אם כן, מישהו עוד יתפוס את מושב הנהג ויחזיר את העגלה שסטתה מן המסילה למסלולה היהודי והציוני.