בשבע 269: מעשה רב

תלמיד שתיעד את הרב שפירא במשך 15 שנה, מוציא אוסף סרטונים מאלפים על הנהגותיו ואורח חייו של הרב.

אמציה האיתן , י"ט בכסלו תשס"ח

בלי אפקטים, בלי עלילה מותחת ואפילו בלי מוסיקת רקע, מצליח הסרט 'מראה כהן' לרגש, לעניין וגם ללמד. זה לא סרט דוקומנטרי בצורה הרגילה שלו. אין כאן אנשים שמספרים, ולא תמונות היסטוריות מילדות, אלא חיי תורה של אדם אחד, יחיד בדורו, הכהן הגדול מאחיו – הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל.

שמואל מינקוב אפילו לא למד בישיבת מרכז הרב, אלא דווקא בישיבת בית אל. כאבה לו העובדה שישנם מעט מאוד קטעי וידאו של הרב צבי יהודה, והוא פשוט החליט לקום ולעשות. הוא בחר את ממשיך דרכו של הרב צבי יהודה וגדול הדור שבא אחריו, "ר' אברום", והתחיל לתעד אותו. בכל פעם היה לוקח מצלמת וידאו ומצלם את הסיטואציות השונות בחייו של הרב שפירא. במשך 15 שנים ליווה מינקוב את הרב, והפך לחלק מהנוף המשפחתי. הוא אסף באמתחתו שעות רבות של תיעוד ייחודי ומקיף, הוא צילם את הרב שפירא ימים ספורים לפני מותו, וכמובן ליווה אותו למנוחת עולמים, יחד עם האלפים הרבים שביכו את האובדן.

אוצר כזה של "והיו עיניך רואות את מוריך" לא יכול היה להישאר גנוז בארונו של מינקוב, וכבר ליום השלושים לפטירת הרב הוא הוציא את החלק הראשון של הסרט 'מראה כהן'.

זהו פשוט רצף של קטעי תיעוד ממצלמתו של מינקוב, המחולק ומסודר על-פי נושאים וזמנים. חיי היום יום בישיבה, אירועים בחייו של היהודי, מועדי השנה, הימים האחרונים והלוויה. העריכה בסיסית מאוד, והרעיון המרכזי הוא להביא את דמותו של הרב מבלי להתערב, עד כמה שאפשר.

הסרט מצליח להעביר לצופה את דמותו של הרב שפירא מהמון זוויות מעניינות. לא קשה להבחין בהערצה הגדולה של תלמידיו וברצון להתקרב לדמותו נמוכת הקומה וגבוהת הרוח. התפילה של הרב יכולה ללמד איתנו פרק בכוונת הלב, ובצורה שבה צריכה להיאמר כל ברכה. חוש ההומור המיוחד שלו והחיבור הפשוט והמידי אל כל מבוגר או ילד, מקרבים אותנו אל דמותו הגדולה.

ניתן ללמוד מכאן גם הלכות ומנהגים בצורה הברורה ביותר – ראה ועשה. הצורה שבה הוא מנענע את ארבעת המינים, הנשיקה לאבני הכותל, מנהגי חביטת הערבות, הנחת התפילין, ההקפדה על תפילה מתוך הסידור – כל אלה נמצאים כאן באופן ברור.

ראיתי בסרט תופעות שאפילו לא ידעתי עליהן, כמו מנהג השיריים, שאותו החלו לנהוג תלמידיו של הרב שפירא בשנים האחרונות. הרב שיתף פעולה, מזג להם מכוסו וחילק מזונות מהעוגה שעליה בירך.

מדי פעם אף ישנה הרגשה של הצצה של ממש לחייו הפרטיים של הרב, וזהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט. מינקוב הצליח להגיע עם מצלמתו למקומות שלא רבים זכו להיכנס. למשל, להדלקת נרות החנוכה בביתו של הרב, כשהוא לבוש בחלוק הקטיפה, ואחר רוקד עם נכדיו. או לטקס החאלקה, כשהוא גוזר את שערותיו של הילד, ומבקש ממנו, בחוש ההומור הכל-כך אופייני שלו, שלא ישכח להזמין אותו לבר המצווה שלו. חג הפסח מוקלט בצבעים חיים, דרך שריפת החמץ ואפיית המצות. הרב שפירא הופך את החמץ במדורה עם מקל ארוך, מעשה שבמבט ראשון נראה ממש לא מתאים לדמותו הקשישה, אבל למי שמכיר – זה מתאים מאוד לרוחו הצעירה.

הצילום האחרון של הרב שפירא נעשה במוצאי שבת שובה, עשרה ימים לפני פטירתו, כשהוא מחובר למכשיר חמצן ואינו קם מהכיסא. מינקוב הצטרף למניין המצומצם של ערבית בביתו של הרב, ושם ניתן לראות את אחד הצילומים היותר מרגשים ובעלי המשמעות. מיד לאחר התפילה ניגש אל הרב אחד הילדים במקום. הוא מושיט לו את ידו הקטנה, והרב, שכל תנועה היתה כבר קשה לו, לוחץ את ידו של הילד.

הצילום הבא הוא כבר בלוויה. גם שם הצליח מינקוב לתפוס מקום אסטרטגי, ליד מיטתו של הרב, והצופה בוכה יחד עם תלמידיו של הרב, הזועקים על הסתלקות הדמות שכה העריצו. לא שומעים כאן הספדים ולא סיפורים, כפי שהגדיר מינקוב כבר בעטיפת הסרט – כאן רואים את הרב עצמו. בחלק הבא מבטיח מינקוב להביא מבחר מתוך ראיונות שערך עם הרב שפירא, ותלמידיו הרבים של הרב ודאי כבר מצפים להוצאת החלק השני.


להערות, ולסרטים חדשים – amatsya@a7.org