בשבע 269: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ט בכסלו תשס"ח

שאלת השבוע: אישי ציבור, מחנכים וקצינים במילואים דנים בשאלה כיצד מחלקים את נטל השירות הצבאי באופן שוויוני יותר.

יצירת מערכת שותפות אזרחית/ מוקי צור

לדעתי, שאלת ההשתמטות היא סימפטום, ויש לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטום. המחלה היא שהדמוקרטיה מחייבת השתתפות בכלל, ובצבא בפרט. ככל שרמת הניכור מהחיים הדמוקרטיים יורדת, כך יורדת המוטיבציה להתגייס. דמוקרטיה משמעותה אזרחות אקטיבית, שיש בה דברים חיובים, אבל גם ממד ביטחוני של השתתפות בצבא. אם המערכים של השותפות האזרחיים אינם קיימים, אין דרך אלא לכפות גיוס בכוח – דבר שיהודים לא אהבו בשום צבא בעולם.

כללו של דבר, מי שמאמין שצריך להיות נטל שווה צריך קודם להאמין בדמוקרטיה ולטפח אותה, ובמושגים של הארץ מדובר בטיפוח הדמוקרטיה היהודית, על כל הבעיות הקשורות ליחס בין דמוקרטיה ליהדות. ליהדות בעולם אין קיום בלי דמוקרטיה, ומנגד אובדן היהדות יהרוס את הדמוקרטיה הישראלית. כך שחלק משאלת ההשתמטות טומנת בחובה הסכמות לאומיות על מה מתאחדים ועל מה לא מתאחדים, ובאיזה נושא לכל אחד יש את הזכות או החובה להיות בעל עמדה עצמאית ושונה.

בפועל, כדי למנוע השתמטות צריך ליצור רצף בין השירות הלאומי האזרחי לבין השירות הלאומי הצבאי. הרצף צריך להיווצר בכך שתהיה שנת שירות ביישוב הערבי והחרדי, דבר שיחזק את ההשתתפות בשירות הצבאי. יש גם לדחוף לכך שצה"ל יהיה כלי בהעלאת ההשכלה ובתחושת השותפות וההשתתפות גם בצד הסיפור הישראלי והצד החינוכי. יש לטפח את הדיאלוג האזרחי בין דתיים לחילוניים ולערבים, כדי ליצור יותר שותפות, שתמנע השתמטות.

כל הדברים שאמרתי אינם באים כדי למנוע השתמטות. אלה הם דברים טובים כשלעצמם, אלא שיש להם גם פועל יוצא של מניעת ההשתמטות.

עם כל הנ"ל יחובר למערכת משפטית-חוקתית, אני מאמין שנתגבר על בעיית ההשתמטות.

אגב, חשוב לדעת שהשתמטות היתה כבר במלחמת העצמאות, והיא איננה תופעה חדשה. ובכל תקופה יש לטפל בה בדרכים שונות.

החברה משדרת אנטי לשירות/ תא"ל במיל' אפי איתם, חבר כנסת (האיחוד הלאומי מפד"ל)

צריך לומר ברורות שהשירות בצה"ל הוא הביטוי העמוק והמחייב ביותר של האזרח כלפי הכלל והמדינה. אין ספק שתופעת הרפיון בשירות לצה"ל דורשת בדק בית יסודי בערכים המחברים בין היחיד לבין החברה. לא משנה מהו היקף התופעה, היא מהווה אינדיקאטור חשוב מאוד למצב הרוחני של הציבור הישראלי.

יש ציבור אחד שבמובהק עוסק בבניין השליחות הזו בצורה מסודרת ושיטתית והוא הציבור של הציונות הדתית. אסור להמעיט במשבר שקרה בגוש קטיף, שם נעשה שימוש על גבול הלגיטימיות בצה"ל שהופעל כנגד אחים יקרים במדינת ישראל שישבו על פי חוק באדמתם. צפיתי את המשבר הזה לפני ההתנתקות, והוא עדיין קיים, וברור שהוא פגע בראייה הפשוטה בדבר החובה לשרת בצה"ל. עם זאת, אני סבור שמדובר במשבר חולף, ואני תמה על אלעזר שטרן שמצא דווקא להתגולל על הציבור הזה, שהוא אבן הפינה של המוטיווציה והדוגמה האישית בצבא.

אין ספק שבחברה הישראלית יש משבר, ואיני סבור שהוא קשור לאיכויות ולכישורים של הנוער עצמו. הנוער צמא למשמעות ולהתחברות ולשליחות. אבל שבסביבה שבה הוא חי ובערכים החינוכיים שהוא קולט, הוא סופג מסרים שהם אנטיתזה לשירות. אמנה שלושה מסרים בעייתיים:

הראשון – תם עידן המלחמות הגדולות והאיום הקיומי, ולכן עבר הצורך הדחוף בשירות כללי. יש להסתפק בצבא קטן וחכם. המלחמה האחרונה הוכיחה שמדובר בטעות.

השני – המלחמות שכבר נלחמו ושאנו עדיין נלחמים הן מלחמות מטופשות. מלחמת שולל ומבולבל, והכול בשל העוול קדמון שנקרא "כיבוש", ואם רק נברח משם הכול ייגמר. על כן כל המלחמות הן בזבוז חיים ואנרגיה מבית היוצר של פוליטיקאים טיפשים שלא מבינים שהשלום רובץ לפתחנו.

השלישי – הלאומיות הפכה למילת גנאי ולמין עדריות שטובה לאנשי פרימיטיביים. מדיניות הכפר הגלובלי דחקה את רגליה של הלאומיות ולפתע זכויות הפרט עומדות במרכז, ולא הרעיון של אומה הנותנת ליחידים זהות, מורשת, היסטוריה ומשמעות. כך הפכה הציונות לדבר שאין לו קשר עם היהדות.

כל עוד לא ניצור תוכן אמיתי ועמוק למושג הלאומי שלנו, כל עוד גבולות הבית לא יהיו ברורים, כל עוד לא נחנך לערכיות – הכול יישאר שם נרדף למין כפייה של המדינה את היחידים. וזהו אתגר הרובץ לפתחם של המדינאים והמחנכים.

הכול מתחיל בחינוך/ ד"ר אמנון אלדר, מנכ"ל רשת אמי"ת

בעיית ההשתמטות חייבת, לדעתי, להיות מטופלת מהשורש בשני מישורים: האחד נוגע לחקיקה ולמוסדות המדינה, שתפקידם ליצור עדיפות ברורה למתגייסים לצה"ל בתחומי החיים השונים. לא ייתכן כי המדינה וצה"ל יתייחסו למתגייסים כאל דבר מובן מאליו. זה אולי יגרום למדינה לחלוקה אחרת של תקציב המדינה, אבל אין ספק כי לימודים אקדמאיים חינם, לדוגמה, לכל מתגייס לקרבי עשויים לסייע בהעלאת המוטיבציה.

כל זה כמובן יסייע רק אם המתגייסים הפוטנציאלים יחונכו למחויבות לנתינה למדינה באמצעות סוכני הסוציאליזציה השונים – משפחה, אמצעי התקשורת, וכמה שזה אולי נשמע בנאלי, גם באמצעות בתי הספר.

ופה המשימה הגדולה ביותר מוטלת על כתפי המורים והמחנכים בבתי הספר שבהם לומדים ילדינו. לפני שבכלל נבוא לדבר על הגיוס לצה"ל, חשוב כי בתי הספר יעניקו בסיס איתן לצורך בצבא העם, מושג שלצערי כבר כמעט אינו נמצא בקונסנזוס. לימוד ההיסטוריה היהודית, אזרחות, חיזוק לימודי התנ"ך, אמונה ומחשבת ישראל, עם חיזוק השורשים היהודיים והקשר לארץ הזו, יעצימו בשלב הראשוני את המודעות לצורך זה. 

אנו חייבים להמשיך ולהעמיק את החינוך לשירות מסור ומשמעותי בצה"ל ובשאר כוחות הביטחון, חינוך הנובע מאמונתנו בחשיבות השירות הצבאי ובחשיבות מסירות הנפש לטובת האומה והארץ. חובה עלינו לפעול להעמקת הזהות היהודית, הישראלית והדמוקרטית.

הלימוד צריך שיתקיים מתוך אחריות לבירור השקפת עולמנו, מתוך הקשבה אמיתית ומניסיון כן להבין את עמדות החולקים עלינו, ומתוך פיתוחו של ערך הסובלנות. אני מאמין כי כל תלמיד במדינה חייב להגיע לתובנה כי אפשר לחיות חיים שלמים במדינה יהודית דמוקרטית, ושעל כל אחת ואחד מאיתנו לתרום באופן מעשי לחיבור ולטיפוח שני הערכים הללו יחדיו.

מעבר ללימוד העיוני, אני רואה חשיבות גדולה בהעמקת הפעילות הבלתי פורמאלית עם בני הנוער, פעילות שמחנכת להתנדבות, לחסד, לצדק חברתי וללקיחת אחריות לצד מורשת קרב ופעילויות הכנה לשירות משמעותי.

להיות חלק מעם ישראל/ אביה רוזן – ראש המכינה הקדם צבאית במיצר רמה"ג

סוגיית ההשתמטות איננה בעיית צה"ל בלבד, אלא בעיה לאומית של זהות ושייכות לחלום השיבה לארץ. חובת הגיוס והשירות נובעים מהשייכות לעם ישראל ולכן השתמטות פירושה: אני לא חלק מעם ישראל. על כן יש להתייחס אל המשתמטים מכל סוג שהוא כאל אנשים שמפנים עורף לעמם ולצורך הלאומי, וכאל אנשים שמחבלים אקטיבית בחלום בן אלפי שנים.

אדישות אל התופעה השלילית הזו מעצימה את הנזק. הדרך היחידה להילחם בהשתמטות היא בפעולה כלל-מערכתית, המשלבת פעולה נמרצת של הגוף המחוקק, הצבא ומחאה חברתית עזה. המדינה צריכה לקבוע חובת שירות כללית לכולם, בין שירות צבאי ובין שירות לאומי. אני מניח שגם פציפיסט או מוגבל רפואית ששוחרר מטעמי מצפון יכולים לשרת בשירות לאומי חברתי, אם המדינה יקרה ללבם.

נוסף על כך, המחוקק צריך לפגוע קשות בזכויות של מי שהשתמט, פגיעה בנושא ההטבות במסים, הקצבאות, הקבלה לאוניברסיטאות וכדו', כיוון שמי שאינו שייך לחובות הכלל אינו שייך גם לזכויותיו. זאת ועוד, צה"ל צריך להקשיח ביותר את הקריטריונים לשחרור משירות, ובמקום לשחרר אנשים יש להפנות מי שאינו מסוגל להילחם בחזית למשימות אחרות, ולא חסרות כאלה.

אבל עיקר המחאה מוטלת על החברה. עליה להוקיע את מי שלא רואה את עצמו מחויב לה. יש לפרסם בתי ספר שאחוזי הגיוס בהם נמוכים, יש לדחות אנשים כאלו ממקומות עבודה, יש למנוע הופעות של זמרים משמטים וכדו'.

כמו כן, יש לצאת למאבק ציבורי במטרה לשלול לחלוטין אפשרות של פטור, למעט מקרים רפואיים קשים. יש לקבוע בתור חובה חד-משמעית חובת שירות מסוג כלשהו, ולא חסרות מסגרות שבהן כל אחד יכול למצוא הנתיב המתאים לו: שירות מלא, הסדר, נח"ל, שלב ב', שירות לאומי כזה או אחר, עתודה, קצונה מקצועית ועוד. מנגד, יש לשים דגש מרכזי על החינוך הערכי, המחבר בין השייכות לעם ישראל לבין חובת השירות.

רק באמצעות שילוב פעולה כלל-מערכתי נמגר את ההשתמטות ונמנע מצב שבו חוזקנו ואחדותו תלויים במצב רוחו המשתנה והמתנדנד של המתגייס התורן. כל מי שגורל עם ישראל יקר ללבו, חייב לפעול מידית ולכאוב את כאבה של המדינה הנבגדת על-ידי משתמטיה.