בשבע 269: בתפילה, אבל גם במלחמה

במאבק הנוכחי אסור להסתמך רק על תפילות ● יש לצאת למערכה שכוללת יוזמות ולא תגובות.

הרב אברהם וסרמן , י"ט בכסלו תשס"ח

בסמוך לגירוש מגוש קטיף היה ברור לכל, או לפחות לרוב הציבור שנאבק, שהמאבק נכשל. מטרתו היתה להציל את היישובים, אך בפועל הם נחרבו. היו וישנם מי שלאחר מעשה, או גם קודם, הגדירו כביכול את המאבק כמאבק על הרוח, ואת הרוח כביכול לא שברו – מה שאיננו נכון עובדתית. את הרוח שברו מאוד, והרי לפנינו תוצאה בולטת של שבר זה: גם ערב חורבן חדש המאיים עלינו, אנשים רבים אינם יוצאים לרחובות. לא רק משבר אמון בהנהגה משאיר רבים בביתם.


זעקה שבאה במקום עשייה אינה מצווה אלא ייאוש. את ארץ ישראל בנו אנשים שהחליטו להפסיק להתפלל ולהתחיל לעשות. אך הם הגזימו לכיוון ההפוך, כבר כוכבא בשעתו, בהתרחקם לגמרי מהסידור וערכיו, ויצרו בעצמם את שורש הבעיה שמולה אנו ניצבים כיום
הבעיה העיקרית נעוצה בדרך מאבק זו, על סגנונה וסיסמאותיה, שכבר נכשלה בעבר בקמפ-דייוויד, באוסלו, בגוש קטיף ועוד. בשורות הבאות ברצוני להצביע על כמה עקרונות יסוד  לדרך אחרת.

בין יוזמה לתגובה

כלל צבאי פשוט והגיוני אומר שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. עד כה, המסר, דפוס הפעולות ועיתוין היו כמעט תמיד תגובתיים ומתגוננים. את הקמפיין על ירושלים היה צריך להתחיל מזמן, כמו בשאר העניינים שעליהם נאבקנו כל השנים.
המגיב נתפס כחלש, ובצדק. הצד שכנגד תוקף ללא הרף, החל ממוצאי מלחמת ששת הימים ועד היום: תוקפים את ערכי יישוב הארץ והחזרה אל מחוזות הקדש, בספרות, בשירה, במחזות, בסרטים, בביטאונים, בקריקטורות, בתערוכות ובפזמונים. במשך השנים ההקצנה הולכת וגדלה, והיא כוללת החרמת מוצרים, אמנים, ספרות ומוסדות השכלה המזוהים עם 'היריב'. אצלנו מתעוררים לעתים בלבד, מול סכנה מידית, וכמעט שאין פעילות הסברתית-תרבותית ארוכת טווח.

סיפור קצר ימחיש את אוזלת היד: לפני חורבן ימית היתה חבורה נמרצת של תלמידי 'מרכז הרב' שהיו מוכנים לכל דבר.

שאיפתם היתה להפיח רוח חיים ואמונה בעם העייף מהציונות החילונית. בחודשים שלפני הגירוש אכן פעל המטה לעצירת הנסיגה, ומסבירים נשלחו לכל רחבי הארץ, והתקבלו ברובם בסבר פנים יפות גם במגזרים רחוקים; אלא שלאחר הגירוש נסגר המטה, ולא טיפלו עוד בתודעת הציבור. אף שהיה ברור שנפל דבר בישראל, לא נערכה משנה סדורה שתתמודד ותוביל את הציבור בעקבותיה. כך קרה גם לפעילות 'פנים אל פנים' שהחלה לקראת חורבן קטיף וגוועה לאחריו.

לא נעים לומר, אך בעקיפין חלקנו מסייעים ליריב במיטב כספנו. בשם הפתיחות אנו צורכים את התרבות השלילית שהוא מייצר, וקוראים את עיתוניו רוויי השנאה והלעג לכל הקדוש והיקר. בעצם, הדלק שהניע את הדחפורים שהרסו את גוש קטיף היו העיתונים ושאר כלי התקשורת, שפעלו ללא לאות כדי להשחיר את פני המתיישבים וללעוג לערכים שהם מאמינים בהם. מכאיב עוד יותר לראות שלאחר כל מה שקרה, ממשיכים לקנות ולצרוך אותם גם כיום, כשהם מספקים רוח גבית לתכניות החורבן.
 
ביטחון או ערכים?

המסר שאיתו יוצאים אודות הצרה והאסון העלולים להתרחש חלילה, גם הוא תגובתי ומקרין חולשה, ואין בו כדי לרומם ולהמריץ. הציבור כבר 'התרגל' לספוג הפגזות בדרום ובצפון, בזמן שמנהיגיו מסבירים לו ש"אין פתרון צבאי".

אבל לא זה העיקר. כל-כך הרבה כבר נאמר ונכתב אודות אפסותו של המסר הביטחוני. היטיב לבטא זאת הרב קוק, באומרו על רעיון 'המקלט הבטוח' של הרצל שבכוחה של אמירה כזו להמית עם חי, וקל וחומר שאין ביכולתה להחיות עם מת.

מקלט, התגוננות, הצלה, אסון, סכנת מלחמה וכל הביטויים מסוג זה אינם אלא חולשה גדולה. האזרח הממוצע איננו אוהב לשמוע אותם, למרות שיש בהם אמת. כדי לנסוך בציבור כוחות למאבק, יש להתבסס על ערכים. אפילו המסר "מושחתים נמאסתם", שאינו מבטא אלא את הערך הפשוט של דרישה ליושר – היה בכוחו כדי להוריד ממשלה משיא גדולתה. גם המורים יודעים שבסיס המאבק חייב להיות ערכי, לכן הדאגה לחינוך מוצבת בחזית הטיעונים, כשהכסף מהווה רק השלכה מעשית שלה.

עצוב לראות איך דוקא ציבור מאמין וערכי אינו יוצא למאבק ערכי. אפילו מסר ערכי אודות שחיתות בראשות הממשלה והעדר תמיכה ציבורית בה ובעומד בראשה, הנו כה טבעי ומתבקש כיום, עד שקשה להבין איך לא משתמשים בו. אין ספק שגם ערכים גבוהים יותר, אודות הקשר בין העם לארצו ולירושלים, ניתנים לתרגום לשפת הסטיקר והשלט.

מתפללים ועושים


מקלט, התגוננות, הצלה, אסון, סכנת מלחמה וכל הביטויים מסוג זה אינם אלא חולשה גדולה. האזרח הממוצע איננו אוהב לשמוע אותם, למרות שיש בהם אמת. כדי לנסוך בציבור כוחות למאבק, יש להתבסס על ערכים. אפילו המסר "מושחתים נמאסתם", שאינו מבטא אלא את הערך הפשוט של דרישה ליושר – היה בכוחו כדי להוריד ממשלה משיא גדולתה
תפילה אינה דרך פעולה בעולם הזה, אלא היא מתלווה לכל נושא: פרנסה, בריאות, לימוד תורה ועוד. בגלותנו ותחת עול הגויים עמדה התפילה לגאולה כעניין לעצמו, כמעט ללא עשייה. ריה"ל ביקר תופעה זו, של המתפללים "ותחזינה עינינו" ונשארים בגלות. אך בשובנו לארץ, הלא תפילה על הגאולה כתפילה על שאר עניינים שבהם האדם פועל ועושה, ולא רק מתפלל. באופן קיצוני יותר, ותמוה לכאורה, סיסמת בר כוכבא ולוחמיו היתה פניה כלפי שמים תוך אמירת "אל תעזרנו ואל תביישנו"! (איכה רבה ב,ה).

למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, אמר עליו ר' עקיבא שהוא מלך המשיח. הרב קוק מסביר שבר כוכבא רצה לחזק את הצד הפעיל של לוחמיו, שלא יסתמכו על עזרת שמים אלא יעשו מאמץ ארצי לנצח בקרב. פנייה מוגברת כלפי מעלה עלולה להסיח את הדעת מהמאמץ הארצי (שיחות הרב צבי יהודה, בר כוכבא). הוא אמנם הגזים בהתרחקו מהתפילה, כשהרג את ר' אלעזר המודעי שהיה מתפלל כל העת על ביתר – מה שהמיט עליו תבוסה (איכה רבה ב,ד). שורש לשיטה זו ניתן למצוא בתגובתו של הקב"ה לצעקות משה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". וכדברי המדרש שם: "בני נתונים בצרה ואתה מרבה בתפילה?"

זעקה שבאה במקום עשייה אינה מצווה אלא ייאוש. את ארץ ישראל בנו אנשים שהחליטו להפסיק להתפלל ולהתחיל לעשות. אך הם הגזימו לכיוון ההפוך, כבר כוכבא בשעתו, בהתרחקם לגמרי מהסידור וערכיו, ויצרו בעצמם את שורש הבעיה שמולה אנו ניצבים כיום.

כמה אירוני ומכאיב לראות שהיוזמים את החורבן הבא חוזרים אף הם אל הסידור וטוענים: נמשיך להצהיר שירושלים וכל ארץ ישראל הן שלנו, בתפילות ובפסוקים, אבל בפועל ניתן הכל לשונאינו. אך אפילו אצלנו, ההבלטה של תפילה, זעקה ובכייה מקרינה חולשה כלפי הציבור, כאילו אין לנו אלא דמעותינו, ואיננו מסוגלים להשפיע בעולם העשייה.

יש לזכור שלמרות התפילות האדירות ומרטיטות הלב טרם חורבן קטיף, לא נענינו. וכשהמאבק נכשל – עיקר הזעם מופנה כלפי שמיא: הרי התפללנו כל-כך הרבה, ומעומק הלב, ובכל זאת שערי שמים היו נעולים! אנשים רבים אינם טועמים עוד טעם בתפילתם מאז ועד היום, ולא מעט משברי אמונה צמחו על הרקע הזה. על כן יש להיזהר כפליים בשימוש בתפילה.

יחיד ורבים

למרות שגם מגזר יכול לנצח במאבקו כשהוא פועל נכון, הנושא שעליו אנו נאבקים חוצה מגזרים, וצריך לכנוס תחת כנפיו חלקים רבים של העם. גם כאן, האווירה העולה מהמודעות, וודאי מכינוסי התפילה, הנה מגזרית במובהק, ומרחיקה רבים וטובים שרוצים להשתתף בו.

על הנהגת המאבק לאמץ גישה שונה מהקודמת. עליה מוטל לא רק להיאבק בתכנית מסוימת, אלא בעיקר לבנות את הציבור האדיר הזה כגורם שלטוני. יש להחליף בהקדם את מי שמוביל את מערכות  הביטחון, המשפט, הכלכלה, ההשכלה הגבוהה והתרבות כך שיפעלו בנאמנות לחזון העם היהודי השב לארצו ובונה בה מחדש את חייו.