בשבע 270: חנוכה – חג התורה שבע"פ

מה הבעיה ברב שאינו אוכל מההכשר של עצמו? ● כאשר הרב ומקורביו לעולם אינם אוכלים, סימן שהמזון לא באמת כשר ● גדולי החכמים נהגו לאכול מבהמה מסופקת שהכריעו שהיא כשרה, כדי לחזק את כשרותה.

הרב אליעזר מלמד , כ"ו בכסלו תשס"ח

על רבנים שאינם אוכלים מההכשר שלהם

שאלה: "במאמר הקודם כבודו כתב ביקורת על רבנים שנותנים הכשרים לאוכל ובעצמם אינם אוכלים ממנו. אינני מבין מה רע בזה. איפכא מסתברא! אפשר לצפות מרב חשוב שיהיה מדקדק במצוות ומחמיר על עצמו יותר מיהודי פשוט. וכשהוא נותן הכשר רגיל, לא 'מהדרין', בשביל היהודים הפשוטים, על פי קולות שונות, כדי שהחילונים לא יאכלו טרף, מה זה נוגע לקיום המצוות שלו? הרי כבודו כותב בעצמו שיש כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין. מאיזה דין יש לחייב רבנים לאכול כשרות רגילה? אם רב נותן הכשר על שוקולד עם חלב נוכרי, אסור לו להחמיר על עצמו לא לאכול את זה?!

אשמח לקבל מכבודו בירור של הדברים.

תשובה: אם הרב חתם על המוצר שהוא כשר, פירוש הדבר שבשעת הצורך כל יהודי רשאי לאכול ממנו, בין אם מדובר במקרה שאין אוכל אחר בבית, או כאשר אינו רוצה להעליב את חברו. כמו כן, גם אם הרב מחמיר, אפשר שבני ביתו או מקרוביו לפעמים יאכלו ממה שכשר (הרי לא מדובר כאן בשאלת 'גלאט', שנוגעת לספק דאורייתא, אלא בשאר שאלות כשרות שהן מדרבנן).

ואם הרב לעולם אינו אוכל מהכשרות שלו, וכך הוא גם מורה לכל בני משפחתו ומקורביו, סימן שהאוכל לא כשר. אלא כמו שכתבת, זה נועד לחילונים כדי שיעברו בפחות איסורים. ונמצא שהכשיל דתיים רבים באיסור, ונמצא שחתם 'כשר' בעוד שהמוצר אינו כשר או ספק כשר.

וידוע על גדולי הרבנים, שכדי להראות שמה שהתירו אכן מותר, כגון כאשר הכשירו בהמה שהתעורר בה ספק, נהגו לאכול ממנה. ואת זה עשו גם כאשר בדרך כלל נטו להחמיר על עצמם שלא לאכול בשר שהתעורר בו ספק, וזאת כדי להראות כי מה שפסקו הוא הלכה למעשה. כי עצם קביעת ההלכה על פי הכללים הברורים ועל פי רוב הפוסקים, חשוב יותר מחומרא זו או אחרת. שאם לא כן, תשכח התורה, ורק דעות המחמירים יישארו, וכל הכללים שעל פיהם אנו לומדים ודנים יתבטלו ח"ו. ולכן גם רבנים שנהגו להחמיר על עצמם, הידרו מפעם לפעם להעמיד האמת על תילה, ואכלו מהוראותיהם. ואם אנו מוצאים רבנים שתמיד אינם אוכלים ממוצרים שהם עצמם חתומים עליהם, סימן שההכשר שלהם אינו אמין.

זה הרעיון העקרוני. בנוסף לכך, ידוע לי מכמה מקורות שכך גם המציאות, ודי לחכימא ברמיזא.

בג"ץ מוביל למלחמה

השופטים בבית המשפט העליון כבר מבינים שציבור רחב מתקומם נגד שלטונם. הם מנסים ליצור לעצמם תדמית חיובית יותר, של מי שמבינים כביכול את צרכי הביטחון של ישראל. ולכן הכותרת שנתנו לפסיקתם בקשר ליוזמה לצמצמם את הספקת החשמל לרצועת עזה היא: "בג"ץ התיר לצמצם את החשמל". אולם האמת אינה כך: פסיקתם היתה כי רק לאחר שיוכח להם שלא תהיה בכך פגיעה ממשית באוכלוסיה הערבית, אז יסכימו לאשר את הפעולה. בפועל מדובר על דחייה של לפחות שלושה שבועות. במשך הזמן היועצים המשפטיים למיניהם "יסבירו" לאישי הצבא, שכדי שבג"ץ יאשר את הפעולה יש לצמצמה עד כמה שאפשר. וכך בפועל, שוב שופטי בית המשפט העליון מסכלים את היכולת של מערכת הביטחון לחפש דרכים לשפר את בטחון היהודים.

כשחיילינו יצטרכו לחרף את נפשם במלחמה העומדת להתרחש בעזה, נדע שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא קשירת ידיה של מערכת הביטחון ממציאת דרכים אחרות להרתעה וענישה. כך ביחס לצמצום החשמל, כך באיסור להפגיז בתי מחבלים תוך סיכון חייהם של בני משפחתם ושכניהם, וכו' וכו'.

אשמת חברי הכנסת ותנועת הליכוד

האשמה הראשונית מוטלת לפתחם של חברי הכנסת. הם הריבונים, הם אלה שאינם מעמידים את השופטים במקומם, והם אלה שאינם מחוקקים חוקים שמקבעים את אופייה היהודי של המדינה. לצערנו תנועת הליכוד שותפה מלאה למחדל, החל מההדגשה המופרזת של אמירתו של מנחם בגין ז"ל - "יש שופטים בירושלים", ועד ח"כ בנימין נתניהו, שבכל ראיון טורח להזכיר שהוא בעד שמירת מעמדו של בית המשפט העליון.

ימי החנוכה - שמחת התורה שבעל פה

ימי החנוכה הם ימי השמחה של תורה שבעל פה. ראשית, מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוות הראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה.

בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל, וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחר חורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלה את מעלתם של ישראל, שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרך להגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומה הוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורה שבעל פה לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם, ועל ידי כך להשלים את תיקונו. ולכן אף שאור הנבואה חזק יותר, בימי בית המקדש הראשון היו רווחים בישראל חטאים חמורים ביותר - רצח, עבודה זרה וגילוי עריות. כי במסתרי הנפש נבטו נטיות שליליות, וכשלא ביערו אותן כשהיו קטנות, הן צמחו והתפחתו עד שכבר לא ניתן היה להתמודד עמן. 

בתקופת בית המקדש השני, מתוך הרחבת לימוד התורה שבעל פה וקביעת התקנות, הסייגים והמנהגים, החלו ישראל להתמודד עם הנטיות השליליות בעודן קטנות. ועל ידי תקנת הברכות והתפילות וכיוצא בהם, חיזקו את הנטיות החיוביות ומיסדו אותן, עד שישראל הלכו והתחזקו בקיום התורה והמצוות, עבודה זרה בטלה לגמרי, וגם רצח וגילוי עריות נתמעטו מאוד. וזהו שאמרו חכמים: "חכם עדיף מנביא". אמנם אין בתורה שבעל פה לבדה את שאר הרוח וגודל החזון שבנבואה, אבל הקשר שנוצר בין ישראל לתורה ולמצוות מכוח העיסוק בתורה שבעל פה חזק ואמיץ כל כך, עד שכל הגלויות שעברנו מאז לא הצליחו לנתקו. זהו האור שמתמודד עם החושך ודולה מתוכו מרגליות. לאור הזה רומזים נרות  החנוכה שמאירים את החשכה (עיין במאמרו של מרן הרב קוק על כך ב'אורות').

הרעיונות הללו הגנוזים בחג החנוכה הם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט אין יהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתר על כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין'.

נס פך השמן

כל דבר בעולם חולף ומתכלה. כך המצב בטבע, וכך גם דרכם של רעיונות וזכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה בהדלקת נרות החנוכה התגלה הנס, שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להיפך, למרות הצרות והחושך שמסביב, היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת.

רמזיו של המספר שמונה

המספר שמונה רומז למה שמעל הטבע הגשמי, ואילו מספרו של העולם הגשמי הוא שבע, שכן לכל דבר גשמי יש ששה צדדים - ארבע רוחות ולמעלה ולמטה, והצד השביעי הוא המרכז שבתוכו. וכך העולם נברא בששת ימי המעשה, והשבת מבטאת את הפנימיות של הטבע. אבל המספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגה יותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. וכן התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקית שייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותו של הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכן אנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת, הוא יום שמחת התורה.

גם נס חנוכה, שנמשך שמונה ימים, קשור לזה. היוונים העריצו את הטבע ולמדוהו, ומכוח זה כבשו את העולם. והניצחון של ישראל על היוונות מבטא את ניצחונה של התורה שמעל לטבע את הטבע. והניצחון הוא שלם, שכן ניצחון שלם אינו מבטל את הצד שכנגד, אלא הופך אותו לכלי. וכך היהדות עשתה את ההישגים השכליים של היוונים לכלי לגילוי שם ה' בעולם. השלם יהיה גלוי לעיני כל העמים, כי הטבע צריך להיות כלי לגילוי התורה והמוסר האלוקי שמעל לטבע.

הדלקת נרות בבית הכנסת

נהגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, ומברכים על הדלקתם את כל הברכות שמברכים בבית. ואף שלפי תקנת חכמים צריך להדליק נרות בבית בלבד - נהגו להדליק גם בבית הכנסת, כדי לפרסם את הנס יותר. ונוהגים להניח את הנרות בכותל הדרומי של בית הכנסת, בדומה למקומה של המנורה במקדש.

נוהגים להדליק את הנרות בין מנחה לערבית, מפני שאז מירב האנשים נמצאים בבית הכנסת ויתפרסם הנס יותר, אבל אחר תפילת ערבית האנשים כבר מזדרזים לחזור לבתיהם להדלקת נרות.

ובמקום שמאחרים להתפלל ערבית זמן רב לאחר צאת הכוכבים, ידליקו את הנרות בבית הכנסת לפני תפילת ערבית.

זמן הדלקת נרות בבית הכנסת סמוך לשבת

שאלה:
מתי צריך להדליק נרות בערב שבת בבית הכנסת?

תשובה: נוהגים להדליק נרות לפני תפילת מנחה, כי לאחר התפילה בדרך כלל לא נשאר זמן מספיק עד השקיעה, וכמה דקות לפני השקיעה כבר צריכים לקבל את השבת ואסור להדליק נרות. ורק כאשר מקדימים להתפלל מנחה זמן רב לפני השקיעה, אז ידליקו נרות אחר תפילת מנחה, ויקפידו לסיים את ההדלקה הרבה לפני השקיעה, כדי שיוכלו לקבל את השבת לפני השקיעה, ויקיימו את המצווה להוסיף מהחול על הקודש (מ"ב תרעא, מז).

כאשר אין מניין לפני מנחה הסמוכה לשבת

שאלה: כאשר אין עדיין מניין בבית הכנסת לפני תפילת מנחה, האם אפשר להדליק אז נרות בברכה?

תשובה: הטעם הדלקת הנרות בבית הכנסת הוא כדי לפרסם את הנס, לפיכך צריכים להיות נוכחים בעת ההדלקה בבית הכנסת עשרה בני אדם לפחות. ואם עוד לא התקבצו שם עשרה אנשים, יש אומרים שהואיל ואח"כ יתקבצו שם עשרה אנשים שיראו את הנרות, אפשר להדליק את הנרות בברכה למרות שאת הברכות לא ישמעו עשרה (מ"א, מ"ב תרעא, מז, ובאו"ה שם). ויש אומרים שידליקו נרות בלי ברכה (מור וקציעה, כה"ח תרעא, עב). ומספק, כשאין שם מניין ידליקו בלא ברכה. ואם יש נשים בעזרת נשים, אפשר לצרפן לעשרה ולהדליק בברכה (רב פעלים או"ח ב, סב).