בשבע 270: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ו בכסלו תשס"ח

לאזן את אבו-מאזן

לא ברורה לי המדיניות של ממשלת ישראל והעומד בראשה. מילא שחרור מחבלי הפת"ח, את זה עוד אפשר להבין. אבל מדוע אנו מבזבזים על הפלשתינים את השריוניות שלנו? כלומר, מה יישאר לחיזבאללה? האם יש לנו זכות מוסרית לחמש את אבו-מאזן ולקפח את נסראללה? ומה עם האיראנים? האם כבר סיפקנו להם אוראניום? חייבים להזהיר את ממשלת ישראל: אם נצ'פר רק את רוצחי הפת"ח ולא את כלל הרוצחים בעולם הערבי, אנו עלולים לפגוע בשלום ולערער את כל האיזון במזרח התיכון.

הוראה מגבוה

נכון להקלדת שורות אלו, שביתת המורים עדיין בעיצומה, ובמאבק בין האוצר והמורים - די ברור במי הציבור תומך. אפילו לטיפוסים כמוני, שמעולם לא היו מחנכים וגם לא מחונכים, קל להזדהות עם המורים השובתים, ונעים אף יותר לקרוא לפיטורי שרי האוצר והחינוך. אך יחד עם האמפתיה לאנשים המעצבים את תעודות השליש של ילדינו, אסור לשכוח כי השביתה הזאת לא מטפלת בבעיה העיקרית, וכי גם נדיבות לב של רוני בר-און לא תציל את החינוך בישראל.

אם להשתמש בקלישאות מרצח רבין, מה שהוביל למצבם העגום של תלמידי ישראל זו אווירת ההסתה נגד החינוך.

תלמידים יכולים להגיע להישגים כאשר יש אווירה פרו-חינוכית: דרישות גבוהות, שינון יסודי, ביטחון בדרך, מערכת שלמה של ערכים מוצקים שאינם משתנים עם החלפת המנכ"ל, חיסול טראנד ההקלות הפופוליסטיות על התלמידים המפונקים, ובקיצור – תחושה שלראשי החינוך באמת אכפת מהחינוך.

כחלק מהאווירה הדרושה, יש להעלות גם את קרנו של המורה – לאו דווקא הקרן הבנקאית אלא גם ובעיקר הקרן המעמדית. המורה צריך להיות טוב והגון, ידען והדור-פנים, אבל גם סמכותי, חזק ומורם מעם תלמידיו. מורה שהוא חבר אפשר למצוא בבני-עקיבא – בבית הספר דרושה דמות שתהיה מודל לחיקוי, והכוונה אינה לחיקוי העישון של המורים בחצר.

שביתת המורים, גם אם היא מוצדקת לחלוטין, אינה שונה בעיקרון מכל שביתה של כל איגוד מקצועי. כאשר תתלווה אליה גם דרישה חד-משמעית ליצירת אווירה של חינוך, נוכל להיות אופטימיים לקראת מבחני המיצב הבאים.

החטא ועונשו

בשבועות האחרונים צפיתי בשני סרטי DVD, שהם עיבודים חדשים יחסית לקלאסיקות ידועות - 'קינג קונג' שביים הניו-זילנדי פיטר ג'קסון ו'פיטר פן' של האוסטרלי פי-ג'יי הוגאן. לכאורה שני סרטים שונים לחלוטין, ובכל זאת יש קשר ביניהם, מלבד מדינות המוצא השכנות של שני הבמאים. למעשה מדובר בשני חלקיו של סיפור אדם וחווה: 'קינג קונג' מתאר את חטא הפגיעה בגן העדן והגירוש ממנו, ו'פיטר פן' מתאר את העונש – שעון החיים המתקתק שבבטן התנין הנורא.

בשורה התחתונה, 'פיטר פן' נאמן לרוח הספר הקלאסי של בארי, כלומר עלילה ילדותית ועליזה שמאחוריה רעיון בוגר וקורע לב. ראוי לציון הליהוק המושלם של הדמויות הראשיות, המחזיק את הסרט על כתפיו. 'קינג קונג' מפחיד מדי לילדים ולא אחיד ברמת האפקטים. ובכל זאת, שני הסרטים מרהיבים, מבדרים ומומלצים לחובבי הפנטזיות. ולא פחות חשוב: שניהם נהנים מפסקולים מעולים של אותו יוצר, ג'יימס ניוטון הווארד, שקצת מחזיר את טעם גן העדן אל המין האנושי.

חמסה עלינו

א. נפלתי מרוב תדהמה לשמע הידיעה כי את עדו זולדן הי"ד רצחו שוטרים פלשתינים. הייתי בטוח שאלה היו נערי הגבעות, או בנימין נתניהו, או מבקר המדינה, או רן ארז, או הנכים, ניצולי השואה, מגורשי חומש – כל אותם אנשים שממשלת ישראל ממשיכה להילחם בהם ללא פשרות. שוטרים פלשתינים? אנשי הפת"ח? אלה שאנו משחררים מהכלא ומחמשים בכלי מלחמה? לעולם, לעולם לא הייתי מאמין.

ב. ארגוני האמנים מאיימים להחרים את אירועי יום העצמאות במחאה על הקיצוץ בתקציב התרבות. מאוד אפקטיבי – שר התרבות ראלב מג'אדלה כבר משקשק מפחד.

ג. בליל שבת האחרון, בעוד אני צועד בדרכי מבית הכנסת, הופיעו מולי פרצופים מוכרים ומפתיעים: נשיאנו בדימוס ורעייתו, בני הזוג קצב, בלוויית אחד הנכדים. לא היו שם שומרי ראש, עיתונאים או עורכי דין – רק ילד קטן אחד ומשה וגילה, שלושתם מחויכים ונהנים מכל רגע. באותו רגע תהיתי בלבי מי בכלל רוצה להיות נשיא.

ד. "צ'אבס – נשיא לכל החיים". (ידיעות אחרונות נופל בגלל מדגם שגוי, רגע לפני שנודע כי נשיא ונצואלה הפסיד במשאל העם. הם לעולם לא ילמדו?)

ה. לרגל האופוריה שאחזה באחרונה את ראשי נבחרת ישראל בכדורגל, הגיע הזמן לספר להם את האמת: הנצחונות האחרונים על רוסיה ומקדוניה, כמו כל ניצחון במשחק שאינו קובע דבר, שווים בדיוק לניצחון במשחק אימון. וכן, גם המשחק ההוא מול צרפת בפאריס, שישראל מתענגת על זכרונו כבר 15 שנה, לא שווה את הדשא שעליו שוחק.

יודע את מקומי

בראשית התנתקתי משידורי הלוויין. אחר כך ביטלתי את המנוי על מעריב. מאוחר יותר דיללתי את ההאזנה שלי לשידורי התעמולה הפלשתינית ברדיו הישראלי. ביום הרביעי ברא אלוקים את טכנאי הכבלים (או הלוויין) שניתק אותי 'בטעות' גם מהאנטנה הרגילה. וכעת, לקינוח, ביטלתי גם את החיבור לאינטרנט בביתי. כעת נותר לי רק לזרוק את הפלאפון לאסלה ולגדל זקן, ואוכל להכריז על עצמי רשמית כיצור מהתקופה הפלאוליתית.

אמנם, כפי שמבינים בוודאי חדי העין שבין קוראי המדור, לא התנתקתי לחלוטין מהעיתונות המודפסת והמקוונת, ואני עדיין רועה אותה בשדות זרים (לא, אדוני השכן, לא גנבתי לך את העיתון). אלא שפירורי האקטואליה המגיעים אליי תופסים כעת 5 אחוזים מסדר יומי במקום 50. את החלל הריק בחיי ממלאים כעת ספרים, סרטים ושטיפת כלים, והאמינו לי - די בכך כדי להביא אותי לחוסר שינה תמידי.

בינתיים, בהאזנה לרדיו או בדרכים אחרות, אני מגלה בדיוק מה אני מחמיץ בלי הטלוויזיה. סליחה אם אני חוזר על דברים שכתבתי בעבר, אבל כל הדיונים על שידורי הטלוויזיה גורמים לי להתענג על חסרונה בחיי. אני חש שיצאתי מהלופ של תרבות הצריכה, הגורם לי להיות מחובר למאתיים ערוצים, כולל האוזבקיסטני, ולשאוף לעוד ועוד. כיום אני יודע שדברים שרואים משם – לא רואים מכאן. תחושת הצורך לצפות במסך הקטן כדי להיות בעניינים, כדי להחליף חוויות על 'ארץ נהדרת' ו'אבודים', נראית הזויה ומגוחכת דקה אחרי הגמילה.

ובכלל, למעט ערוצי ההיסטוריה והמדע, שבזמן אמת לא הרביתי לצפות בהן (אחרי הכול, במקביל היה משחק של מכבי), מעט מאוד תוכניות הוסיפו משמעות לחיי בדרך כלשהי. לא הסדרות האמריקניות הקצביות, לא הפרסומת של מיקי בוגנים, לא מסיבת העיתונאים עם אולמרט והגידול המיקרוסקופי שלו, ואפילו לא יונית לוי. כיום, הרעש סביב תוכניות ריאליטי לא מעניין אותי (עם כל הכבוד לסופר-נני, שבוודאי ניחנה ביכולת לתת עצות נפלאות למעט הטובה ביותר: תזרקו את הטלוויזיה), הסדרות הישראליות החדשות והמיוחצנות להפליא לא עושות לי כלום, ואפילו לקונאן אובראיין כבר הפסקתי להתגעגע. כמעט.

אפשר להסתדר בלי טלוויזיה, בדיוק כפי שאפשר להסתדר בלי מיגרנה. הדברים נכונים שבעתיים לגבי אמצעי תקשורת אחרים, בעיקר אם אינכם כותבים מדור שבועי בנושאי אקטואליה. כמעט כולנו, חניכי החינוך הקפיטליסטי, שטופי מוח בכל הקשור להגדרת צרכי המחייה שלנו. לא, גדי סוקניק והצב הם לא צורך מחייה בסיסי.

וכמובן, מי שמשלם אלפי שקלים בשנה עבור ערוצי התקשורת השונים – אלה השותפים באחריות לדם אחינו ולחורבן ביתם של אחרים, אלה המרדדים את השיח הציבורי ופוגעים בתרבות שלנו ובחינוך ילדינו – אל לו להתלונן על תקשורת עוינת. אפשר להפסיק את זה, להילחם בגורמים המשדרים, להתעלם מקיומם, להביא את הזכיינים והמנכ"לים והעורכים לחשיבה מחודשת על משיכת צופים ומאזינים וקוראים, על שינוי הגישה, עלינו. הם לא יכולים לחיות בלעדינו, אבל אנחנו יכולים לחיות בלעדיהם. בניגוד לפוליטיקה, כאן ההתנתקות היא התנקות.