בשבע 270: יושבת בחזית

יעל גולדשטיין לא יכולה ללכת, אבל חוץ מזה היא עושה הכל ● הנכות והנטישה בידי הוריה הביולוגיים לא גרמו לה לרחם על עצמה, והיא גם לא היתה מחליפה את ההתמודדות הזו בחיים קלים יותר.

רבקי גולדפינגר , כ"ו בכסלו תשס"ח

יעל גולדשטיין נולדה עם פגיעה בעמוד השדרה ושיתוק בפלג גופה התחתון. הוריה הביולוגיים נטשו אותה, ואת רוב שנות ילדותה העבירה לבדה, בבית החולים אלי"ן בירושלים. כשהיתה בת תשע אומצה על-ידי משפחה מהיישוב צופים שבשומרון, ומאז השתנו חייה.


"אני נוסעת כל פעם בערך 5 שעות עד שאני מגיע לדירת השירות", מספרת יעל. "מדובר ביציאה בסביבות שבע וחצי בבוקר מהיישוב שבו אני גרה לכפר סבא. אני לוקחת אוטובוס לתל אביב, ומשם אני עולה לאוטובוס לשדרות. הנסיעות אמנם ארוכות ומתישות, אבל אני יודעת שאני נוסעת למען מטרה, ומזה אני שואבת את הכוח"
יעל מתעקשת שלא לראות בנכות מכשול, ומשרתת זו השנה השנייה בשדרות במסגרת מכינת 'כנפיים' לצעירים בעלי מוגבלות פיזית. פשוט לא נותנת לנכות לשתק אותה.

"את יעל גולדשטיין פגשתי לראשונה לפני כשנתיים", נזכרת בהתפעלות אורנית דן, מנהלת מכינת 'כנפיים' בשדרות. "ערכנו מפגש לגיבוש הקבוצה. יעל התקשרה אלי מהדרך, וביקשה לברר כיצד להגיע לנקודת המפגש. מובן שאחת המדריכות נסעה מיד לאסוף אותה. המדריכה סיפרה מאוחר יותר בהתרגשות כיצד חנתה עם רכבה והתכוונה לצאת לסייע ליעל לרדת מכיסא הגלגלים ולהיכנס לרכב, ויעל במהירות מדהימה ירדה מכיסאה על ברכיה, ביד אחת קיפלה את כיסא הגלגלים, הכניסה אותו במיומנות לרכב ואחת-ושתיים זינקה למושב הקדמי. המדריכה נשארה פעורת פה. בכל זאת, בל נשכח – מדובר בנערה המשותקת בשתי רגליה".

מקרה זה משקף, ללא ספק, את הדרך שבה בחרה יעל גולדשטיין, נערה צעירה, להתמודד עם הקשיים הלא מעטים בחייה. סיפור על גבורה נשית.

דווקא כאן בשדרות

"בשום פנים ואופן אי אפשר להתרגל למציאות של קסאמים", מציינת יעל, המשרתת זו השנה השנייה בשדרות. "לפני כמה חודשים, כשהייתי בדרכי לדירת השירות, נשמעה לפתע במערכת הכריזה התרעה לנפילת קסאמים 'צבע אדום'. הייתי בצד הכביש (יעל נוסעת בכיסא הגלגלים בצדי הכביש, כיוון שהמדרכות בשדרות שבורות מנפילות קסאמים רבים, ר"ג). הייתי בלחץ איום. הנה אני על כיסא גלגלים באמצע שדרות, חייבת למצוא מחסה תוך כמה שניות".

מה עשית?

"התעשתתי במהירות. טיפסתי על המדרכה, ונצמדתי על-פי הוראות הצבא עם כיסא הגלגלים לקיר מערבי. אחר-כך, רועדת כולי, נסעתי כמה שיותר מהר לדירה. לקח לי אולי 20 דקות להסדיר את הנשימה. זו היתה חוויה ממש לא נעימה".

את הרי מרותקת לכיסא גלגלים. למה את משרתת דווקא בשדרות?

"הרבה שואלים אותי את השאלה הזאת", עונה יעל בחצי חיוך, "אבל די מהר, לאחר שהתחלתי את שנת השירות הראשונה שלי כאן בשדרות, הבנתי את חשיבות העניין. במסגרת עבודתי ב'בית המתנדב' נתקלתי בבעיות שעמן מתמודדים תושבי שדרות. נחשפתי לקשיים כלכליים, למצוקה נפשית ולחרדות בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. המציאות העגומה הזו הובילה אותי למסקנה שדווקא פה בשדרות אני חייבת לשרת".

יעל גולדשטיין (20) הגיעה לשדרות במסגרת פרוייקט מיוחד של שירות לאומי מטעם 'בת עמי'. מסגרת זו, המכונה 'כנפיים', הנה תוכנית שפותחה במיוחד עבור צעירים בעלי מגבלות פיזיות בוגרי מסגרות החינוך הנורמטיביות, אשר מפאת נכותם לא שולבו במסגרת הצבאית או במסגרת השירות הלאומי. התכנית מהווה עבור הצעירים תקופת מעבר אל חייהם הבוגרים, ומלווה אותם לחיי שילוב בקהילה ולעצמאות, בהתאם ליכולתם האישית. במסגרת המכינה בשדרות מתנדבים הצעירים לשירות לאומי בקהילה. נוסף לכך משלבים הצעירים לימודים אקדמיים במכללת 'ספיר'.

"אנחנו חמישה חבר'ה צעירים, ממקומות שונים בארץ, הסובלים ממוגבלות פיזית", מסבירה יעל. "יש, כמוני, המרותקים לכיסא גלגלים, יש נכי CP, בעלי לקות ראייה ולקות שמיעה. אנחנו חיים לבד בדירת מגורים בשדרות, ומתנדבים במשך 30 שעות שבועיות, בפרוייקטים שונים ברחבי העיר ובסביבתה".

"המתנדבים סובלים מנכויות קשות, המגבילות אותם", מדגיש מנכ"ל 'בת עמי', ידעיה לוין. "מחמם את הלב לראות כיצד דווקא הם, המתקשים בחיי היום-יום, נלחמים כדי להשתייך למסגרת שבעזרתה יוכלו לתרום למדינה. לרוב נהוג להתייחס לאנשים כאלה כמי שזקוקים לסיוע מאחרים, והנה, כאן הם בוחרים להגיע לשדרות ולסייע לאחרים".

אורנית דן, מנהלת מכינת 'כנפיים', מציגה בהתרגשות את ה'אני מאמין' של התכנית. "אנחנו שואפים להעניק לצעירים בעלי מוגבלות פיזית הזדמנות שווה, כמו לכל צעיר אחר במדינה. אנחנו מאמינים שאותם צעירים מסוגלים לתרום לא פחות, ואולי אפילו יותר לקהילה. הם באים חדורי מוטיבציה, והעובדה שהמכינה שוכנת דווקא בשדרות מחדדת יותר את התחושה שהם משמעותיים ונחוצים. בשדרות הם תורמים תרומה אדירה".

את יכולה לתת דוגמה לתרומתם לקהילה בשדרות?

"יעל היא הדוגמה הטובה ביותר. בשנה שעברה היתה תקופה ארוכה של הסלמה במצב הביטחוני, ויעל ניהלה את 'בית המתנדב' בשדרות. היא היתה אחראית על המתנדבים הרבים שהגיעו לשדרות, וניתבה כל אחד מהם למקום ההתנדבות המתאים לו. מדובר בהמון אדם שהיו מעוניינים לסייע לתושבי שדרות בשעתם הקשה, ולולא יעל לא היו מגיעים למקומות שבהם באמת נזקקו להם".

נסיעות באוטובוסים מביתה ביישוב צופים שבשומרון לדירת השירות הלאומי בשדרות הן מאמץ לא קטן עבור יעל, אך היא נוסעת הלוך ושוב, מביתה לדירת השירות, ללא כל בעיה.

איך את מגיעה לשדרות כל פעם?

"אני נוסעת באוטובוסים ציבוריים", עונה יעל בטבעיות. "אני נוסעת כל פעם בערך 5 שעות עד שאני מגיע לדירת השירות. מדובר ביציאה בסביבות שבע וחצי בבוקר מהיישוב שבו אני גרה לכפר סבא. אני לוקחת אוטובוס לתל אביב, ומשם אני עולה לאוטובוס לשדרות. הנסיעות אמנם ארוכות ומתישות, אבל אני יודעת שאני נוסעת למען מטרה, ומזה אני שואבת את הכוח".

ואת מצליחה לעלות ולרדת לבדך מהאוטובוסים בכל פעם?

"אני מטפסת בעזרת הידיים במדרגות האוטובוס. תמיד יהיה אדם שיעזור לי להתארגן עם כיסא הגלגלים והתיקים. ברוך ה', אני מסתדרת".

בדירת השירות בשדרות מתגוררת יעל גולדשטיין עם שאר חברי התכנית. הם מנהלים את חייהם בדירה באופן כמעט עצמאי. מדי שבוע הם מקבלים תקציב לכלכלת הבית, ויחד הם שותפים לארגון חיי היומיום. הם עורכים קניות, מבשלים, מארגנים ומנקים לבדם את הבית. "אנחנו מדריכים אותם לעצמאות", מסבירה אורנית דן. "הם גרים בדירת השירות ומנהלים את הבית תוך עזרה הדדית".

מדובר בצעירים עם מגבלות פיזיות. כיצד הם מסוגלים לנהל בית?

"כל אחד מהם הוא בעל מוגבלות אחרת. יעל משותקת בשתי רגליה, גלית בעלת נכות בכל חלקי גופה מלבד הראש, וישנם בעלי לקויות שמיעה וראייה. דווקא עובדה זו מקלה על העניין. יש ביניהם השלמה הדדית. כל אחד נותן יד במה שהוא מסוגל, והם משתדלים לעזור ככל האפשר. אפילו גלית, שהיא בעלת נכות בכל חלקי גופה, שוטפת את הרצפה כשהיא מחזיקה את המגב בפיה. כשיש כוח רצון – הדבר בהחלט אפשרי".

במסגרת השירות הלאומי ב'מרכז להעמקת היהדות' מטעם אפיקים בנגב, בונה יעל יחד עם עוד שבע בנות שירות לאומי מערכי שיעורים ביהדות, ובעתיד אף ייתכן שתיכנס ללמדם בבתי הספר בעיר. במהלך השבוע נוסעת יעל למדרשת 'חמדת הדרום' שבנתיבות, ולומדת לימודי יהדות.

ילדות באלי"ן


אורנית דן, מנהלת מכינת 'כנפיים': "אנחנו שואפים להעניק לאותם צעירים בעלי מגבלות פיזיות הזדמנות שווה. אנחנו מאמינים שהם מסוגלים לתרום לא פחות, ואולי אפילו יותר לקהילה. הם באים חדורי מוטיבציה, והעובדה שהמכינה שוכנת דווקא בשדרות מחדדת יותר את התחושה שהם משמעותיים ונחוצים. בשדרות הם תורמים תרומה אדירה"
יעל נולדה לפני 20 שנה, עם נכות הנקראת 'שדרה שסועה' Spina Bifida)), הבאה לידי ביטוי בנכויות ברמות שונות. במקרה האישי שלה מדובר בשיתוק הגפיים התחתונות, ובבעיות נלוות נוספות. משיקולים שאינם ידועים, החליטו הוריה הביולוגים לנטוש אותה.

מה את יודעת על הורייך הביולוגיים?

"בעצם, כלום. האמת שכרגע זה גם לא מעניין אותי. טוב לי בחיי. טוב לי עם המשפחה שלי, טוב לי ביישוב, טוב לי עם החברות שלי מהאולפנה, טוב לי עם האנשים שסביבי. אני לא רואה כל צורך לנבור ולחטט בעברי".

אם היית יכולה לפנות בפנייה ישירה להורייך הביולוגיים, מה היית אומרת להם?

"תודה. תודה שהבאתם אותי לעולם".

אין בלבך כעס?

"מצד אחד מלווה אותי תחושה של 'למה זה קרה?' ו'למה דווקא לי?' אבל מצד שני ברור לי שאני לא יכולה לשפוט אותם. אין לי שום ידיעה מה היה שם ומה הביא אותם להחלטה שלהם. מן הסתם היה להם קשה לקבל ילדה נכה. לי אין את הזכות לבוא ולשפוט".

בגיל 10 חודשים הועברה יעל התינוקת לבית החולים אלי"ן בירושלים. בעקבות מחלתה, היתה זקוקה למעקב רב-תחומי, רפואי ושיקומי, החיוני להבטחת התפתחותה ולמניעת סיבוכים משניים. היא נזדקקה באופן קבוע להערכה אורטופדית, נוירוכירורגית והתפתחותית, והיה עליה ללמוד מיומנות שליטה בכיסא הגלגלים. היא אכן זכתה לטיפול ועזרה רבה, אך ככל בן אנוש, חלמה יעל הקטנה יותר מכל על בית אמיתי. בסוף כיתה ג', כשהיתה בת תשע, הוגשמה משאלתה והיא הפכה לחלק ממשפחה תומכת.

"בשבת הראשונה אצל משפחתי החדשה בצופים לא הפסקתי לבכות", נזכרת יעל. "הייתי מלאה בחששות ובציפיות לעתיד. הייתי בסך הכל ילדה בת 9. לאט לאט עיכלתי את המציאות הלא מוכרת מבחינתי, של משפחה, אחים ובית של ממש".
יעל החלה את לימודיה בבית הספר היסודי בקרני שומרון. הכול היה חדש עבורה. עד אז למדה בבית ספר לחינוך מיוחד, עם חברים בעלי נכויות שונות, בסביבה מוכרת וידועה. לפתע הפכה לילדה היחידה בכיתה בעלת מגבלה פיזית, ונאלצה להתמודד עם תהליך קליטה ממושך. התמודדות נוספת היתה השלמת פער לימודי גדול. יעל בת ה-9, למודת הקרבות, השתלבה בכיתה והפכה לאהובה ומוערכת.

את לימודי התיכון סיימה באולפנת להב"ה בקדומים. "כשהתחלתי ללמוד באולפנה נתקלתי בבעיה לא פשוטה עבורי: מבנה בית הספר לא היה נגיש לנכים. האולפנה פשוט לא היתה ערוכה לתלמידה המרותקת לכיסא גלגלים. אני חייבת להודות שהם ניסו לעזור ולהקל. הם בנו רמפות איפה שצריך, והשתדלו שארגיש בנוח. לצערי, עדיין ישנם מקומות רבים בארץ שאין בהם נגישות לנכים".

לקום ולהתחיל ללכת

מאיפה את שואבת את הכוח לא להיכנע לנכות ולא לרחם על עצמך?

"מהסובבים אותי, שתומכים ותמיד שם כשאני צריכה. האנשים מהיישוב בו אני גרה, המשפחה שלי, החברות מהאולפנה, הבנות מהשירות הלאומי ועוד אנשים טובים. בימי חיי חינכו אותי שאם אני לא אעשה – אני לא אקבל, וזה מה שגורם לי לפעול ולעשות, ללא הנחות לעצמי".

את לא מרגישה לפעמים רצון פנימי לקום מכיסא הגלגלים ולהתחיל ללכת?

"אני משתתפת בסדנה חודשית לבעלי מוגבלויות עם ד"ר דורית ברק, והיא שאלה אותי שאלה קשה: אילו היו מציעים לך תרופת קסם, המסוגלת לרפא אותך מהנכות, האם היית לוקחת אותה? עניתי תשובה שכל משתתפי הסדנה היו מופתעים ממנה. אמרתי לה שברור לי שלא הייתי לוקחת את התרופה".

לא היית לוקחת???

"באופן חד-משמעי, לא הייתי לוקחת תרופה שתרפא אותי מהנכות. אני מעדיפה להתמודד עם מה שיש לי מאשר להתמודד עם אתגר חדש אחר. זו המציאות שאני רגילה אליה, נולדתי לתוך זה. פגשתי נכים שלא קיבלו את עובדת היותם נכים, והם חיים בתסכול מתמיד. אני לעומתם אומרת: או-קיי, זו אני. אני נכה, נקודה. תנו לי לחיות את חיי בדרך שלי, עם כיסא הגלגלים שלי, אבל אל תסתכלו רק על הנכות שלי. תתייחסו אלי כאל בן אדם, כשווה בין שווים".