חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 270ראשיהפצה

חשמונאים בזמן הזה - בגליון השבוע

בראש תנועת הנוער המחתרתית למחצה עמד רב, הסיסמה היתה 'לה' הישועה' והמטרה – חידוש מלכות ישראל בארצו.
06/12/07, 14:13
יואל יעקובי

"נוער עברי!... לא תמול שלשום הוצבה מטרתנו, לא תמול שלשום יצאנו לרחוב היהודי להגיד דברנו, כי עוד מלפני אלפים שנה, כשהשונא היווני נעץ את ציפורניו בלב האומה, כבר הראו החשמונאים מה הוא היהודי מה כוחו וכח תורתו. וביציאתם למלחמה ובקריאתם הנועזה "לה' התשועה" הניסו את האויב, והפילו ממנו רבבות חללים, כי למען התורה נלחמו, והתורה היא אשר הנחילה להם את הניצחון הגמור. ועד היום נמשכת השלשלת הגדולה והארוכה, שלשלת אשר ספגה בתוכה רבבות קנאים, לוחמים ומנצחים, וכיום הגיע הזמן לחדש את ממלכת החשמונאים בכל הדרה, הודה ותפארתה... הצטרף למחנה הלוחמים להקמת המדינה העברית, ואז תוכל להגשים את המטרה היעודה לך מספר התורה: 'השלטת מלכות ש-די בעולם'" (מתוך כרוז גיוס לתנועת ברית החשמונאים).


ברית חשמונאים ראתה עצמה מחויבת לתורת ישראל באופן מוחלט. כך הוגדרה מטרת התנועה בתקנון שהוציאה: "כיבוש ארץ ישראל, הקמת מלכות ישראל והשלטת חוקי התורה בתוכה". החשמונאי הצעיר תבע מעצמו נכונות למסור את הנפש "על קדושת שם אלוקיו, תורתו, עמו וארצו", וכן לאהוב "כל אחד מישראל עד למסירות נפש"
ביתו של שמעון ברמץ (86), בשכונה הערבית בית חנינא שבצפון ירושלים, יכול לשמש גם כמוזיאון לתולדות הליטוגרפיה (דפוס אבן) בארץ. הבית מעוטר כולו בתוצרי הדפוס היפהפיים של דפוס משפחת מונזון, מוותיקות הליטוגרפים בארץ, שברמץ קשור אליה מצד אמו. אולם במסגרת ההדרכה האמנותית שמעביר לנו בעל הבית, קשה שלא לשים לב לרוח המיוחדת שמפעמת בו – רוחה של תנועת ברית חשמונאים. לדוגמה, כשהוא מצביע על לוחות שייצר הדפוס לפני עשרות רבות של שנים, הוא אינו יכול להתאפק מלציין את העובדה שהתודעה המשפחתית ידעה להעמיד כבר אז במרכז הלוח את הר הבית, ולא את הכותל המערבי, כפי שניתן היה לצפות.

אהבת ארץ ישראל וציפיית הגאולה אינה חדשה במשפחה. סב סבו, ר' אברהם לייב מונזון, עלה לארץ במחצית הראשונה של המאה ה-19. בהעדר אמצעים כספיים, הוא עשה את כל הדרך מעירו מוהילוב שבליטא לארץ ישראל כשהוא רכוב על סוס, בדרך היבשה. את הדרך הארוכה הוא שרד על-ידי כך שאסף כסף ביישובים שאליהם הגיע, כדי להמשיך הלאה.

בירושלים הצטרף ר' אברהם לייב ליישוב הפרושי, שנוסד שנים לא רבות קודם לכן על-ידי תלמידי הגר"א. הוא התמנה להיות שמש הכולל של העדה הפרושית, תפקיד שבלשון ימינו היינו מכנים אותו אדמיניסטרטור. ר' אברהם לייב, שעלה לארץ כרווק, החליט ללכת לעיר האבות ולחפש שם עזר כנגדו. בחברון הוא מצא אישה ממשפחה מוגרבית (מרוקנית) ונשא אותה לאישה. זה היה המקרה הראשון של נישואין בן עדתיים במשפחה, אך לא האחרון. לימים עתיד נכד נכדו, שמעון ברמץ, לשאת לאישה את עליזה עטיה, ילידת מקסיקו ובת למשפחה חלבית.

העליות שלפני הראשונה

לעדה הפרושית הצעירה עוד לא היה בית כנסת ראוי לשמו. יחד עם ידידו, ר' אברהם שלמה זלמן צורף, אבי משפחת סלומון וסבו של ר' יואל משה, מייסד פתח תקווה, פעל לקבלת אישור מהשליט המצרי מוחמד עלי שיתיר לאשכנזים לבנות בית כנסת בחצר החרבה של ר' יהודה החסיד וחבורתו, שנתפסה על-ידי הערבים למעלה ממאה שנה קודם לכן. כך הוקם בשנת 1837 בית הכנסת הראשון בחצר החורבה, שנקרא בשם הסמלי 'מנחם ציון'. בית כנסת זה קיים עד היום. בהמשך הוקם באותו מתחם גם בית הכנסת הגדול והמרכזי של הפרושים, הלא הוא 'בית יעקב', או בשמו הידוע יותר: 'חורבת ר' יהודה החסיד'.

בסמיכות לבניין בית הכנסת 'מנחם ציון' עלה לירושלים ר' שמואל סלנט, מי שעתיד היה לכהן כרבה של ירושלים קרוב ל-70 שנה. לפחות שלוש תמונות שונות של ר' שמואל תלויות על כותלי ביתו של ברמץ, לפחות חלקן תוצרים של הדפוס המשפחתי.

"ר' שמואל הגיע לארץ מתוך הבנה שתפקידו של היישוב היהודי בארץ אינו רק שמירה על המקומות הקדושים, אלא בעיקר הכנה להקמת מלכות ישראל ובניין בית המקדש", אומר ברמץ. הוא גם מסב את תשומת לבי לכך שבתמונות הידועות מצולמת הדמות המיתולוגית כשעיניה עצומות, ואילו בתמונה שנמצאת ברשותו של ברמץ היא מופיעה כשעיניה פקוחות. "גם בתמונה זו היו עיניו של ר' שמואל עצומות, אולם סבי, שהכיר אותו אישית, צייר את העיניים בעצמו".

בכלל, לשמעון ברמץ חשוב להדגיש שמי שהתחיל בכל מפעל התחייה היו אנשים שומרי תורה ומצוות, שפעלו מכוח מצוות יישוב ארץ ישראל. הוא מוציא מאחד הקלסרים שלו, העמוסים מסמכים ותמונות לרוב, צילום של דף משנת תר"פ (1920), ובו רשימה של עשרות שכונות ירושלמיות. "מי הקים את כל השכונות הללו?" הוא שואל, "הם הוקמו על-ידי אנשי היישוב הישן הדתיים, הרבה לפני שהוקמה הקרן הקיימת".

כעת, לדבריו, המצב חוזר לקדמותו: "פעם בדקתי כמה מבניהם של אנשי התנועה הלאומית החילונית גרים בהתנחלויות. הצלחתי למצוא עשרות בודדות. לעומת זאת, ממשפחתי המורחבת, ילדי שלי וילדי משפחת עטיה, ספרתי לפחות עשרים וחמישה כאלה".

שמשים וליטוגרפים

בנו של ר' אברהם לייב מונזון, ר' שמעון, המשיך את אביו בתפקיד שמש הכולל. האב והבן לבית מונזון החזיקו יחדיו במשרה שבעים שנה. תחום אחריותם כלל, מלבד בתי הכנסת 'מנחם ציון' ו'החורבה', גם את קבר רחל. מתחם הקבר מדרום לירושלים היה פרוץ, והרועים הערביים היו מביאים את צאנם לרעות במקום. אנשי ירושלים ביקשו ממשה מונטיפיורי, שהיו לו קשרים בחלונות הגבוהים, להשיג פירמאן (צו מן הסולטן) שיאפשר את שיקום המקום. לאור פעילותו של מונטיפיורי הורחב בתר"א (1841) המבנה המפורסם על קבר רחל, שעתה גם היה סגור – מה שמנה מהרועים הערביים לטנף ולבזות את המקום הקדוש.

המפתח לדלת הברזל הכבדה שנמצאת בקבר רחל עד היום, יחד עם הפתיל המקורי, מצוי בידי שמעון ברמץ. נדב שרגאי, בהקדשה לספרו על קבר רחל, כינה את ברמץ – מקור מידע חשוב גם לתולדות קבר רחל – "האיש שהמפתח בידו". הקשר עם שרגאי, הכתב הדתי של עיתון 'הארץ' לענייני מתיישבים, המשיך, והוא עומד לסיים בשבועות הקרובים את כתיבת סיפור משפחתו של ברמץ.

בנו של ר' שמעון מונזון, אברהם לייב (השני), החליט שהוא אינו רוצה להמשיך בתפקיד השמשות, והעביר את המשרה למשפחת פריימן. מונזון הצעיר החליט שהוא רוצה להתפרנס מיגיע כפיו, ויהודי יוצא גרמניה בשם יהודה לייב המבורגר מימן לו ולאחיו משה מרדכי לימודים מקצועיים בפרנקפורט. בגרמניה למדו האחים במשך שנתיים את אומנות הליטוגרפיה, וחזרו לירושלים כבעלי מלאכה מומחים בתחומם.

הנכד, שמעון ברמץ, נולד בשנת תרפ"ב (1922) בעיר העתיקה, בחצר דפוס הליטוגרפיה המשפחתי, ששכן מול בית הכנסת 'אור החיים' ברובע היהודי (כיום שוכן שם מוזיאון חצר היישוב הישן). כבן היישוב הישן, הוא נכנס בגיל 3 ללימודים במוסדות 'עץ חיים', בתחילה בחצר 'החורבה', ובשתי שנות לימודיו האחרונות בשכונת 'מחנה יהודה'.

ב'עץ חיים' נשאר ברמץ עד גיל 15. לאחר מכן פנה לעבוד בדפוס המשפחתי, שעבר כבר לעיר החדשה. במקביל, בחורף תרצ"ח (1937-8), הצטרף ברמץ לתנועת הנוער הצעירה 'ברית חשמונאים', שנוסדה בפסח של השנה הקודמת.


בתש"ג (1943) ברח איש הלח"י יצחק יזרניצקי (שמיר) מהכלא הבריטי במזרעה. הוא שמע שביכולתו להעשיר את שורות הלח"י בעשרות רבות של לוחמים אם יצרף אליו את אנשי ברית חשמונאים. הוא יזם פגישה עם הרב סגל ועם מאיר מדן בבית הכנסת, וכשהם יושבים מול גמרא לשם הסוואה, טען שמקומם הטבעי של אנשי ברי"ח הוא בלח"י
לחימה ברוח התורה


יש לציין כי בפולין הוקמה תנועת 'ברית חשמונאים' עוד קודם לכן, אולם הקשר של התנועה בארץ עם זו שבפולין היה חלש, בעיקר בגלל שזמן קצר לאחר הקמת התנועה פרצה מלחמת העולם השנייה, והקשר עם פולין נותק.

תנועת 'ברית החשמונאים' היתה ארגון נוער דתי המזוהה עם הימין. התנועה חרטה על דגלה את חידוש רוח החשמונאים, לא רק במישור הלאומי, כפי ששאפו גם התנועות החילוניות, אלא גם בהחזרת רוח ישראל המקורית למקומה.

ברית חשמונאים, או בקיצור ברי"ח, פעלה ברוח ההדר הז'בוטינסקאי, במתכונת חצי צבאית. לחניכים ולמדריכים, שנקראו מפקדים, היתה תלבושת צבאית, וחובת משמעת בפני הדרגים הגבוהים יותר בתנועה. בראש התנועה עמד הרב משה צבי סגל, שכונה 'מפקד ארצי', ויחד איתו הובילו את התנועה 'חברי המפקדה הארצית'.

בניגוד לתנועת נוער ימנית אחרת, בית"ר, שהדגישה את הצד הלאומי, וממסורת ישראל לקחה רק את שהתאים להשקפותיה, ברית חשמונאים ראתה עצמה מחויבת לתורת ישראל באופן מוחלט, דבר שבא לידי ביטוי גם ב'ברית האמנה' שעליה התחייב כל חבר חדש בתנועה. אולם לא רק המחויבות לכל מצוות התורה הבדילה בין שתי התנועות הימניות, גם מטרתן היתה שונה. כך הוגדרה מטרת התנועה בתקנון שהוציאה: "חינוך הנוער העברי לפי תורת ישראל ופועלם של החשמונאים, כלומר: כיבוש ארץ ישראל, הקמת מלכות ישראל והשלטת חוקי התורה בתוכה". החשמונאי הצעיר תבע מעצמו נכונות למסור את הנפש "על קדושת שם אלוקיו, תורתו, עמו וארצו", וכן לאהוב "כל אחד מישראל עד למסירות נפש" (מתוך חוקת ברי"ח).

פרופ' מרדכי בר-לב עמד על ההבדל בין תנועת בני עקיבא, שהיתה מזוהה אז עם השמאל, לבין ברי"ח. לדעתו, הזהות בין הלאומיות ליהדות אצל אנשי ברי"ח היתה חזקה יותר מאשר בבני עקיבא. יש להניח שהדבר היה קשור גם לקשר האידיאולוגי החזק בין תנועת ברי"ח לבין בית מדרשו של הרב קוק.

אנשי ברי"ח היו קשורים באופן אישי לתלמידיו הגדולים של הרב קוק. לרב חרל"פ הם היו מגיעים כקבוצה בשביעי של פסח, יום היווסדה של ברי"ח, ולרב הנזיר היו מגיעים בשבועות. בנו של הרב הנזיר, הרב שאר ישוב כהן, כיום רבה של חיפה, היה פעיל בתנועת ברי"ח, ואף היה עורך משנה של עיתונה 'החשמונאי', שנועד להפצה גם מחוץ לחוגי תנועה. קשר חזק היה לאנשי ברי"ח גם עם הרב צבי יהודה קוק ועם רבנים אחרים, ביניהם הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב.

למרות האידיאולוגיה הקנאית שלה, היתה ברית חשמונאים תנועת לגאלית. יחד עם זאת, המטרה היתה לצרף כמה שיותר חברים למחתרות – בתחילה לאצ"ל ובהמשך ללח"י.

סמלה של ברי"ח היווה שילוב של כל האידיאלים שהנחו אותה: מנורה, שהיא סמלו הקדום של עם ישראל, לוחות הברית, המבטאים את המחויבות לתורה ולמצוותיה, ומצודה, המבטאת את אופיו הצבאי של הארגון. ברכת חברי התנועה היתה "לה' התשועה". באופן טבעי היה חג החנוכה סיבה למסיבה בשביל הארגון, ובאמת נערכה מסיבה גדולה בחג זה, שבה היה הארגון מפרסם את מעשי החשמונאים, בבחינת "בימים ההם בזמן הזה".

פעולה במחתרת

שמעון ברמץ הצטרף לברי"ח חודשים מספר לאחר הקמת התנועה. הוא עבר תקופת 'טירונות', והגיע עד לדרגה של מפקד פלוגה. ערב פירוקה של התנועה שימש שמעון לזמן קצר גם כמפקד סניף בירושלים.

הצטרפותו של ברמץ, איש היישוב הישן, לתנועה החדשה, לא היתה יוצאת דופן. רבים מחבריו מ'עץ חיים' שהתגוררו בעיר העתיקה ובמאה שערים עשו כן. האווירה ב'עץ חיים' היתה ימנית עוד קודם לכן. כשהגיע ברמץ לברי"ח הופתע למצוא שם את בנו של המלמד שלו מכיתה א'.

ברמץ וחבריו, בני היישוב הישן, היו רגילים ללימודי גמרא, אך לא היו רגילים לפעילות גופנית וצבאית. מתפקידה של התנועה היה להכשיר אותם גם בשטחים אלו. לעומת זאת, היה לברמץ ערך מוסף שהביא איתו לברית חשמונאים, ובהמשך גם למחתרות, והוא הבנתו בדפוס ובמכונות בכלל. רבים מחבריו היו סטודנטים, שנעדרו כמעט לחלוטין הבנה בשטחים אלו.

מלבד פעולות המחתרת, ביצעו אנשי ברי"ח פעולות נגד אנשים שהפרו את הסטטוס-קוו בענייני דת. הם פגעו למשל בחלון ראווה של מספרה שלא הקפידה לסגור את שעריה עם כניסת השבת, וכן באטליזים שמכרו בשר טרפה ליהודים. אנשי ברי"ח גם איימו על יהודים מהעיר העתיקה שהלשינו לבריטים על פעולות המחתרות.

אחרי פרעות תרפ"ט (1929) התפלגה מההגנה הכללית 'ארגון ב'', שהיתה בעצם הגנה ימנית. לדברי ברמץ, בהגנה הימנית היו חברים, מלבד אנשי בית"ר, גם אנשי המזרחי והציונים הכלליים. בשנת תרצ"ו (1936) פרצו המאורעות. במשך שנה שלמה שמר היישוב על הבלגה כלפי האלימות הערבית. ההנחה הרווחת היתה שבסופו של דבר לערבים יימאס, והמאורעות ידעכו מעצמם. אולם העדר התגובה מול הטרור הערבי עורר תסיסה ביישוב, כאשר המפקדים הבכירים של ברי"ח מלבים תסיסה זו.

באחת השבתות של שנת תרצ"ז (1937) ערכה ההגנה הימנית מסדר, שבו הורה המפקד, אברהם תהומי, לאנשי ההגנה הימנית לחבור בחזרה להגנה הכללית, כיוון שממילא מדיניות שני הארגונים זהה. יעקב כהן, מפקד מחוז ירושלים בהגנה הימנית, התנגד לכך, והתעקש למצוא דרך לשמור על ארגון שישבור את שגרת ההבלגה.

ברמץ מספר כי אנשי ברי"ח היו אלו שיזמו את הקמתו המחודשת של ארגון הביטחון הימני. הוא מסתמך על דברים שפרסם עורך 'מעריב' לשעבר, שלום רוזנפלד, כי אנשי ברי"ח יחד עם בית"רים חדשים שהגיעו מחו"ל החליטו לפנות לאיש המתאים ביותר לדעתם להקים ארגון צבאי לאומי. היה זה תלמיד ישיבת 'מרכז הרב', דוד רזיאל. רזיאל ניסה בתחילה להתחמק, בטענה שאינו ראוי, אך משהוסבר לו שהוא הוותיק והראוי מכולם למשימה, החליט ליטול על כתפיו את התפקיד.
אנשי ברית חשמונאים, שהיתה תנועה לגאלית, השתדלו להכניס לאצ"ל את מי שראו בו מתאים לכך. רבים מאנשי ברי"ח היו גם לוחמים ומפקדים באצ"ל, והרב משה סגל, המפקד הארצי של התנועה, היה אף חבר במפקדה הארצית של האצ"ל.

גם ברמץ גוייס לאצ"ל, ושם למד להשתמש בנשק. הוא מספר שלימוד הנשק לא היה פשוט, כי לא היה בארגון נשק אחיד. "היו במחתרת כעשרים סוגי נשק, והיית צריך לדעת להשתמש בכולם". הרב צבי פסח פרנק התיר להם להתאמן בנשק גם בשבתות, אך אסר עליהם לעסוק אז בפירוק ובהרכבה של הנשק.

באצ"ל שימש ברמץ כלוחם, כמחסנאי וכגייס. "עבודת הגיוס היתה מסוכנת יותר מפעולה צבאית, שכשהיית מסיים אותה היית הולך הביתה", הוא אומר. לעומת זאת, העיסוק בגיוס לוחמים חדשים עלול היה לחשוף את הגייס גם כשכבר סיים את עבודתו. לאחר כמה חודשים צורף ברמץ לקורס מפקדים של האצ"ל, בפיקודו של אליהו מרידור (אביהם של דן וסלי), שאותו סיים בהצלחה.


אחת הפעולות המפורסמות שבהן היה ברמץ מעורב היה ניסיון התנקשות בנציב העליון הרולד מקמייקל. בעקבות הטבעת האונייה 'סטרומה' על 800 יהודיה הוצא גזר דין מוות על שר המושבות הבריטי, הלורד מוין, ועל הנציב הבריטי העליון בארץ ישראל, מקמייקל. ההתנקשות בלורד מוין הצליחה, אך זאת של מקמייקל נחשפה ופוזרה
בלי מחילה לבריטים

לאחר שהחלה מלחמת העולם השנייה, החליט האצ"ל להפסיק את פעולותיו נגד הבריטים ולהתאחד נגד האויב המשותף – הגרמנים. היו מבין חברי האצ"ל שלא הסכימו עם קביעה זו, וטענו שרדיפתם של הבריטים את היישוב היהודי בארץ אינה ראויה למחילה בגלל מעשי הגרמנים. מנהיגם של אותם מתנגדים היה אברהם שטרן ('יאיר'). יאיר וחבריו פרשו מהאצ"ל והקימו ארגון חדש. בשונה מהאצ"ל, שנקרא 'הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל', נקרא הארגון החדש: 'הארגון הצבאי הלאומי בישראל'. לימים שינה הארגון את שמו ונקרא 'לוחמי חירות ישראל', או בקיצור – לח"י.

בגלל קריאתו של זאב ז'בוטינסקי להישאר בארגון הישן, ובגלל ששיתוף הפעולה עם הבריטים עדיין לא התמסד לגמרי, החליטו החשמונאים בשלב זה להישאר באצ"ל.

בכ"ה בשבט תש"ב (1942) גילו הבריטים את מקום מחבואו של יאיר ורצחו אותו בדם קר. היישוב העברי, שניזון מידיעות כוזבות על האיש ועל פועלו, לא חש את הכאב המתבקש בעקבות הרצח הנתעב, והיו כאלה שגם הרגישו הקלה שנפטרו מהאיש, שהעלילו עליו ששימש כגיס חמישי של הגרמנים.

בברית חשמונאים, שם הכירו את יאיר ופעלו, למרות שלא השתייכו לארגון שבפיקודו, לא היו יכולים לסבול זאת. הרב סגל – מפקד ברי"ח, ומאיר מדן – חבר המפקדה (לימים מזכיר האקדמיה ללשון העברית ואביו של ראש ישיבת הר עציון), הביאו לפרסום כרוז בגנות הרצח, כדי שיהודי הארץ ידעו מי באמת היה יאיר ומדוע נרצח. הפצת הכרוז הוטלה על משה דוד אייכנבוים ועל חברו, שמעון ברמץ. ברמץ גייס לתפקיד המסוכן גם את עליזה ועדינה עטיה, בנותיו של המקובל הרב מרדכי עטיה, שהיו גם הן חברות בברי"ח ובמחתרות.

תנועת ברית חשמונאים היתה לא רק מחנכת ומגייסת למחתרות. היא היתה גם שדכנית טובה. לאחר כמה שנים של פעילות משותפת בברי"ח ובמחתרות נישאו שמעון ברמץ ועליזה עטיה. נולדו להם שלושה בנים ובת, שבעה עשר נכדים ושבעה נינים, "כן ירבו. רובם גרים בהתנחלויות", מציין ברמץ בסיפוק. עליזה ברמץ נפטרה לפני 11 שנים.

לאחר שדוד רזיאל נהרג בפעולה שנעשתה בשיתוף הבריטים בעיראק נגד גורמים פרו-גרמניים, והחלטת האצ"ל לגייס את חבריו באופן רשמי לצבא הבריטי, הרגישו אנשי ברי"ח שהאצ"ל בוגד במורשתו של רזיאל. הרב משה סגל נתן הוראה לאנשי ברית חשמונאים לפרוש מהאצ"ל ולעבור ללח"י. אנשי ברי"ח, ובהם ברמץ, נענו לקריאת המפקד ועברו ללח"י. 

הלח"י השנייה

אחרי רצח יאיר הלח"י עמד בפני קריסה. לוחמיו נתפסו על-ידי הבריטים, והנותרים התפזרו. בתש"ג (1943) ברח איש הלח"י יצחק יזרניצקי מהכלא הבריטי במזרעה. הוא שמע שביכולתו להעשיר את שורות הלח"י בעשרות רבות של לוחמים אם יצרף אליו את אנשי ברית חשמונאים. יזרניצקי, לימים יצחק שמיר, ראש ממשלה, יזם פגישה עם הרב סגל ועם מאיר מדן בבית הכנסת בזכרון משה בירושלים. ברמץ, שהיה באותה תקופה תושב השכונה ולא עורר תשומת לב בהימצאו באזור, מונה לשמור מבחוץ.

שמיר טען בפני מפקדי ברי"ח, כשהם יושבים מול גמרא לשם הסוואה, שכיוון שעיקרי התחייה (ה'אני מאמין' של הלח"י שחיבר יאיר) דומים מאוד ליעדי ברי"ח (העיקר האחרון של עיקרי התחייה גרס את הקמת בית המקדש השלישי), מקומם הטבעי של אנשי ברי"ח הוא בלח"י. בעקבות הפגישה הוחלט על מעבר אנשי ברי"ח ללח"י, דבר שתרם להתעוררותו המחודשת של הארגון הקטן והמושמץ, שגם פעילות תמימה במסגרתו, כמו הדבקת כרוזים, סיכנה את חיי מבצעה.
גם בלח"י מילאו אנשי ברי"ח תפקידים בכירים, והרב סגל שימש כמפקד מחוז ירושלים של הארגון. למרות החלטת המפקדים, היו מאנשי ברי"ח שהחליטו בכל זאת להישאר באצ"ל.

באותם ימים היתה היממה של שמעון ברמץ עמוסה. ביום עבד בדפוס המשפחתי, אחר הצהרים חינך בברית חשמונאים ובלילות עסק בפעולות מחתרתיות מטעם הלח"י. גם כאן פעל יחד עם מי שבמשך הזמן הפכה לאשתו, לגיוס לוחמים חדשים. המפורסם מבין הלוחמים שגייסו שמעון ועליזה באותם ימים היה משה בראזני, שנידון למוות על-ידי הבריטים, ולפני הוצאתו להורג פוצץ עצמו עם איש האצ"ל מאיר פיינשטיין. אגב, גם פיינשטיין היה מהיישוב הישן, ואחיו למד באותה כיתה עם ברמץ.

אחת הפעולות המפורסמות שבהן היה ברמץ מעורב היה ניסיון התנקשות בנציב העליון הרולד מקמייקל. המדיניות הבריטית ביחס לעליית יהודים שניסו לברוח מגיא ההריגה באירופה היתה אכזרית, והטבעת האונייה 'סטרומה' על 800 יהודיה היתה דוגמה קיצונית לכך. בעקבות מעשים אלו הוצא גזר דין מוות על שר המושבות הבריטי, הלורד מוין, ועל הנציב הבריטי העליון בארץ ישראל, מקמייקל. הלורד מוין חוסל במקום מושבו בקהיר על-ידי 'שני אליהו', אנשי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי, שנתפסו והוצאו להורג. אולם ביצוע גזר דינו של מקמייקל היה אמור להתבצע עוד קודם לכן, והוא הוטל על ברמץ ועל חברו, משה דוד אייכנבוים. מקום ההתנקשות היה מיועד להיות כנסיית סנט ג'ורג' בשכונת שייך ג'ראח, לשם הגיע מקמייקל בכל יום ראשון. במשך כמה לילות עמלו הזוג על התקנת כבל שיאפשר פיצוץ מרחוק של הנציב. שומרים ערבים שעברו באחד הלילות במקום גילו אותם, ונדברו ביניהם בערבית לקרוא למשטרה הבריטית. ברמץ, יליד העיר העתיקה ודובר ערבית, הבין את תכניתם, ומיהר להתנפל עליהם עם חברו כדי להבריחם.

הצמד החליט להימלט. בדרך השיגה אותם המכונית של השומרים, והפעם היו בה שני שוטרים בריטיים. לאחר מאבק של אייכנבוים עם אחד הערבים, שהכה באלה על ראשו, ותחת מטר יריות מצדם, הצליחו שני הלוחמים להיעלם בסמטאות בית ישראל. למחרת גילו הבריטים את ההתקן שהשניים עמלו עליו, והתכנית נגנזה. מי שלפי התכנון אמור היה להפעיל את חומר הנפץ היה אליהו בית צורי, שכאמור, כעבור כשנה עתיד היה להתנקש, והפעם בהצלחה, בלורד מוין.

פלוגת הירקנים והסנדלרים

בעקבות החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, פרצה מלחמת השחרור.

בברית חשמונאים נוצרה תחושה שכיוון שהאנגלים ממילא עוזבים את הארץ, עתה יש לאחד את הכוחות כדי להתכונן למלחמה בערבים. תחושה זו התלוותה לכך שבלח"י באותם ימים החלו לנשב רוחות שמאלניות-מרקסיסטיות מצדו של אחד מהמפקדים הבכירים של הארגון, והוחלט על מעבר להגנה. יחד עם ברמץ עבר מהלח"י להגנה איש ברי"ח משה רוסנק, שפיקד על העיר העתיקה בתש"ח עד לנפילתה.

במלחמה עצמה היה ברמץ מפקד בגזרה הצפונית, והחל מחנוכה הוטל עליו לאמן לוחמים. בין השאר הוא אימן את הירקנים והסנדלרים של שכונות הבוכרים, מחניים וסנהדריה. הוא מונה לפקד על מחלקה, ותפקידו היה לעצור את הלגיון שכבש כבר את בית הספר לשוטרים ואיים להתקדם הלאה. בכל המחלקה היה הוא היחידי עם נשק ממשי, טומי פיני, שהיה תת מקלע מחתרתי. לשאר החיילים היו רק בקבוקי מולוטוב.

בגלל האיומים הממשיים מצד הלגיון, הורתה הרבנות הראשית לחפור תעלה בעיצומו של יום השבת, שהיה גם אסרו חג פסח. ברמץ הורה לחייליו להשליך את בקבוקי התבערה אם האויב יתקרב, והוא עצמו רץ בין אנשיו כדי לעודדם ולומר להם שהקב"ה איתם. תוך כדי כך הוא נפצע. "כשחזרתי לחזית נודע לי שהקב"ה כיוון את פגזי הירדנים כך שיפגעו רחוק מדי, מה שגרם להם לחשוב שגם ליהודים יש פגזים, וכך הם הפסיקו את התקפותיהם עלינו". שלושה ימים לאחר שנפצע נולד בנו הגדול, מרדכי.

ברמץ השתתף גם במלחמות הבאות, והוא מחזיק באותות: על"ה (אות המחתרות), מלחמת הקוממיות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בחייו האזרחיים הוא המשיך בעיסוק בדפוס, ואף הקים את מגמת הליטוגרפיה ב'קריית נוער' בירושלים, וכן את דפוס 'כתר' ודפוס 'חברון'. בנו, מרדכי, המשיך את המסורת המשפחתית, ואף הוא עסק במשך שנים רבות במקצוע הדפוס.

לא מוותרים על ירושלים


מששוחררה ירושלים החלו החשמונאים ואנשי לח"י, שהיו כל השנים 'נאה דורשים', לחפש היכן אפשר להתנחל. הם איתרו שטחים בצפון ירושלים שהיו שייכים בעבר ליהודים, ובחג השבועות של אותה שנה הגיעו המשפחות למקום. והבית זכה לכינוי 'בית השבעה', על שם שבע המשפחות שדרו בו, שרובן נמנו עם ותיקי ברית החשמונאים והלח"י
לאחר הקמת המדינה הוחלט לפרק את ארגון ברית חשמונאים. "החלטנו שאין טעם ללכת לבחירות כגוף פוליטי. ראינו שמפא"י חזקה מאוד, ושהיא משתלטת על המדינה, והבנו שאין בכך תועלת", מסביר ברמץ.

ד"ר ישראל אלדד, אחד משלושת מפקדי הלח"י, הקים באותם ימים את החוגים הלאומיים, שנועדו להמשיך את האידיאולוגיה גם בעידן החדש. הם לא היו משתתפים בצעדות לירושלים, כי הצעדה היא רק לפרברי ירושלים, ולא לירושלים האמיתית, קרי העיר העתיקה, שהיתה אז בידי הירדנים. ברמץ הדפס היה דואג להדפסת הכרוזים בנושא. לרגל יום העצמאות תשכ"ז ברמץ אף הדפיס תמונות של הכותל המערבי.

מששוחררה ירושלים החלו החשמונאים אנשי לח"י, שהיו כל השנים 'נאה דורשים', לחפש היכן אפשר להתנחל. את ליל הסדר תשכ"ח חגגה משפחת ברמץ יחד עם מנהיג ברית חשמונאים, הרב משה סגל, ברובע היהודי.

בוגרי ברי"ח ידעו על קיומם של 1500 דונם אדמות יהודיות מצפון לירושלים, במקום ששכן עד למלחמת ששת הימים הכפר העברי נווה יעקב, יישוב דתי שבין תושביו היתה גם משפחת אורנשטיין, משפחתו של רב הכותל בתש"ח. הם איתרו באותם שטחים בית שבנייתו הופסקה בכפר הערבי בית חנינא, והשיגו בעלות עליו.

בחג השבועות של אותה שנה הגיעו המשפחות למקום, והבית זכה לכינוי 'בית השבעה', על שם שבע המשפחות שדרו בו, שרובן נמנו עם ותיקי ברית החשמונאים והלח"י. זוהי, למעשה, אחת ההתנחלויות הראשונות, שהשנה חוגגת את שנתה הארבעים. למרות בידודם היחסי בשכונה, דיירי הבניין כמעט שלא סבלו מהתנכלויות שכניהם הערבים. לאחר שיידעו דיירי בית השבעה את ראש הממשלה לוי אשכול שבא לבקר אותם שישנן עוד אדמות יהודיות רבות באזור, הוקמה שכונת נווה יעקב. בהמשך הוקמה על אותן אדמות גם פסגת זאב.

למרות גילו ולמרות מצבו הבריאותי, שנפגע לאחרונה, שמעון ברמץ צלול ושולט היטב בפרטי הפרטים ההיסטוריים. קולו הברור ("הייתי במקהלה של בית כנסת החורבה") ויכולת הניסוח שלו מאפשרים לו להעביר את הסיפורים לדורות הבאים. בעבר הוא היה נוסע למרחקים כדי להרצות, אולם כיום הוא מסתפק באנשים שמביאים לביתו מדריכים כדוגמת אלידע בר שאול, המחוברים למסרים שלו. "הקב"ה נתן לי אריכות ימים, יותר מאשר להורי ולרוב חברי", הוא אומר. "כל זה בשביל שאוכל לספר הלאה את הדברים".

Yoel_yakoby@shoresh.org.il