בשבע 270: חזק חזק ומתחזק

סקר שנערך מטעם 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' והתפרסם לאחרונה, העלה נתונים מפתיעים ושנויים במחלוקת לפיהם שליש מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירה עצמה כדתית.

עפרה לקס , כ"ו בכסלו תשס"ח

כשסקר חדש דופק על דלתנו – סליחה, מחקר – אנחנו מיד מציצים בתוצאות ובודקים אם הוא 'נכון' או 'לא נכון', ומה ההכשרה של כותב המאמר. לפעמים הסוקר הוא מגמתי, בלתי מקצועי ובכלל איננו מכיר את העבודה (במקרה שהתוצאות לרעתנו), ולעתים הוא אדם בעל יושרה מקצועית, יסודי ורציני (אם המסקנות מבשרות טוב). שאלה של זווית: ימין או שמאל, דתי או חילוני, עץ או פלי.
 

הרב שמואל אליהו: "קיימת הבטחה של הקב"ה לגבי החזרת העם בתשובה. מעבר לארגונים הקטנים פה בארץ, קיים ארגון גדול אחד בשמים", הוא אומר ומסביר: "זו תופעה שכל מי שעסק בהחזרה בתשובה מכיר. אנחנו לא מחזירים בתשובה, אנחנו רק מציתים. אנשים רבים אומרים לנו: 'רציתי מזמן לחזור בתשובה, אבל פחדתי מהדתיים'"
הדברים נשמעים אולי ציניים, אבל בתחום הסקרים יש לבעלי המקצוע מרחב תמרון רב: בבחירת השאלות, בניסוחן, במספר הנחקרים, באופן חלוקת קבוצות הנחקרים, וכמובן בדרך שבה מפורסמות התוצאות: "רק 20 אחוזים אינם מוכנים ל..." מול "חמישית מהאוכלוסייה מסרבת בתוקף ל...".

לכן, כש'המכון הישראלי לדמוקרטיה' – מכון שאינו נמנה עם המוסדות ה'דוסיים' במדינה, מפרסם סקר שלפיו שיעור החילוניים בישראל עומד היום רק על חמישית, שיעור המסורתיים עומד על קרוב למחצית ושיעור הדתיים לא רחוק משליש מהיהודים במדינת ישראל, נראה שזהו: החוקרים נתקפו בפרץ של יושר, או שחזרו גם הם בתשובה, כטרנד העולה מן הסקר.

מן המחקר החדש, שערך אליהו ספיר ממרכז גוטמן שבתוך 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', ואשר אסף נתוני מחקרים מ-34 השנים האחרונות, עולות מסקנות נוספות: ככל שהגיל יורד, מידת הדתיות עולה; ככל שההשכלה עולה מידת המסורתיות עולה; וגם, שהחל משנת 90' יש עלייה מתונה בשמירה על המסורת.

חלק מהמרואיינים לכתבה זו טוענים כי מדובר בנתונים בלתי מדויקים ומוטעים. עבור אחרים, המאמר הוא עוד הוכחה כי הבטחת ה' להשיב את בניו בתשובה מתגשמת לנגד עיננו. הכול לפי המשקפיים שמרכיב המתבונן.

לפיד כופר בנתונים

מי שמודאג מתוצאות המחקר הוא טומי לפיד, שעמד בראש מפלגת 'שינוי'. לפיד, הנושא את אבוקת החילוניות המוחלטת, משוכנע קודם כל שהנתונים שמובאים בפניו אינם נכונים בעליל: "אני חושב שאת טועה. הנתונים הם אחרים. זה סותר את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זה אבסורד, כל מי שחי בארץ יודע שהנתונים האלה לא נכונים".

לפיד טוען שהפער בין המחקר של ד"ר אלי ספיר לזה של הלמ"ס נעוץ במיעוט המרואיינים של ספיר, ומסביר כי עשרה נכדים חילוניים עשויים לכבד בקשה של סבא אחד ולהדליק נרות, וזה יגרום להם להיחשב כמסורתיים.

את הנתון שמספר הדתיים עולה ככל שהגיל יורד, לפיד תולה בילודה הרבה של החרדים. ולא טוב לו עם זה: "זו תופעה מדאיגה. אינני מוטרד מהציוניים הדתיים – הם גורם חיובי, מלבד העובדה שהם נעשו מאוד לאומיים. אבל הריבוי של החרדים מדאיג, כי הם לא מתפרנסים ולא משרתים בצה"ל ולא יצרנים".

אחד המרואיינים לכתבה הזו אמר שחילוניים רבים מגדירים את עצמם כמסורתיים, כדי שלא יוגדרו חילוניים במובהק.
"זה נכון. יש פחד קמאי מפני הודאה בכך שלא מאמינים באלוהים".

אתה חושב שלמפלגת 'שינוי' יש תרומה לכך שאנשים לא רוצים להיחשב חילוניים?

"'שינוי' היתה צריכה להוציא את החרדים מהממשלה, והם באמת הנמיכו את הטון. מעבר לזה אני לא חושב ש'שינוי' פגעה בשמה הטוב של החילוניות".

מי שהתכוון לרוץ ולשמוח לאידו של לפיד, כדאי שיתחיל לצעוד לאט יותר. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אכן אחרים משל ספיר, וגם החוקרים ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן וד"ר רפי ונטורה, מנהל מאגר הנתונים במרכז גוטמן, מתפלאים מתוצאות הסקר. נהוג לחשוב שהדתיים תופסים חמישית מכלל האוכלוסייה, וגם זה במבט אופטימי. "בעיקרון, חמישית מהאוכלוסייה היא ממש דתית, חמישית ממש חילונית ועוד 60 אחוזים נמצאים באמצע", אומר ד"ר ונטורה. עכשיו, איך מחלקים אותם ולמי מצרפים את ה-60 האלה, שהם הרוב, זו בעיה קשה".

שאלה של הגדרה

בשנים 99-00' ערך מכון גוטמן מחקר מקיף ומעמיק על מידת הדתיות של יהודים בישראל. הסקר כלל לא רק שאלות של הגדרה עצמית ("האם אתה דתי?" "עד כמה אתה שומר על המסורת?") אלא שאל שאלות מעשיות רבות על אופן שמירת הכשרות, צום ביום כיפור, שמירה על השבת ועוד, באמצעות ראיונות פנים אל פנים. "ראינו אז שיש המון וריאציות של שמירה על המסורת", ממשיך ד"ר ונטורה. "אוכל חזיר אבל לא בפרהסיה, לא אוכל לא כשר אבל גם לא מפריד בין בשר וחלב, לא אוכל יחד בשר וחלב אבל כן אוכל חזיר. העניין מאוד מורכב". מן הממצאים עלה עוד, ששני אנשים שקיימו בדיוק את אותן המצוות ובאותו אופן הגדירו את עצמם באופן שונה: "אחד קרא לעצמו 'חילוני' והאחר 'מסורתי'".

גם ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן מופתע מאוד מהמאמר של ספיר. הוא מדבר על פחות מ-20 אחוזים דתיים, ולוקח לו מעט זמן עד שהוא מגיע למסקנה שספיר צירף קבוצה שנוהגים לכנות אותם 'מסורתיים' וחיבר אותה לדתיים, וקבוצה שנהוג לכנותה 'חילוניים' והעביר אותה לקבוצת שומרי המסורת.

"אין מה לעשות", אומר החוקר חובש הכיפה בנחרצות. "אין 33 אחוזים דתיים, פשוט אין". אחרי מספר רגעים מונה כהן את הח"כים במפלגות הדתיות, ורואה שהתוצאה (27) בעצם לא כל-כך רחוקה. (המסורתיים שמצביעים לש"ס קוזזו עם הדתיים שהצביעו למפלגות כלליות).

"הגבולות באמת מטושטשים", מודה גם כהן, ונצרך ל-smsים ששולח חנוך דאום בשבת. "יש עוד כאלה דאומים", הוא אומר, "שמגדירים את עצמם דתיים אבל שולחים הודעות בסלולרי בשבת. ההגדרה איננה פשוטה". 

ההגדרה העצמית מטעה

אליהו ספיר, עורך המחקר, מסביר שהוא אכן החליט לחלק את הקבוצות בצורה שונה מזו של עמיתיו המלומדים. הוא פשוט איננו מקבל את ההגדרות המקובלות. החוקר טוען שההגדרה העצמית של אדם כדתי, מסורתי או חילוני היא בעייתית.

"אפשר לומר שאני יודע מיהו דתי, ומי שאיננו כזה הוא חילוני, אבל אז מקבלים קבוצה גדולה שבה יש התנהגות דתית שונה מאוד, אבל מעבר לזה, הגדרה כזאת פשוט לא תקפה. מרבית האנשים שמגדירים את עצמם כחילוניים אינם מתנהגים בהתאם".

ספיר מביא נתונים שלפיהם 57 אחוזים ממי שמגדירים את עצמם חילוניים בעצם מאמינים באלוקים, ו-76 אחוזים ממי שמשתייך לקבוצה מעוניין שילדיו ישמרו על המסורת היהודית. ספיר חושב שזה אבסורד, ששיעור כה גבוה בקבוצה המוגדרת כחילונית ירצה שילדיו ישמרו על המסורת, כשהוא עצמו לא עושה כך.

"אם חותכים את הקבוצות בדרך שבה אני חתכתי, לפי הגדרה עצמית של הנחקרים: לא שומר על מסורת / שומר במידה מועטה / שומר במידה רבה או על כל דקדוקיה (השתיים האחרונות מרכיבות את הקבוצה הדתית), אז שליש מהקבוצה המוגדרת כחילונית מאמין באלוקים ורבע מעוניין שלידיו ישמרו על המסורת. אלו תוצאות הגיוניות יותר".

אגב, החוקרים אינם נוטלים לידיהם רק את המנדט לקביעת מיהו דתי. נתונים רבים במחקרים משדה מדעי החברה הם פלסטלינה בידי החוקרים, גם אם אין הדבר נובע מזדון לב. מן המחקר של ספיר עולה, למשל, שככל שההשכלה יורדת מידת הדתיות עולה. ההשכלה נמדדת בתארים ובתעודות. שנות לימוד בישיבה, שאצל אחוז לא מבוטל של דתיים יכולות להיות שקולות לשנות לימודים של תואר ראשון ושני גם יחד, כלל אינן נחשבות כהשכלה.

למרות הממצא של ספיר, שככל שהגיל יורד מידת הדתיות עולה, הוא לא חותם על זה שבעוד 30 שנה תהיה כאן מדינה דתית. שיעור הילודה הגבוה אצל הדתיים הוא בהחלט גורם בולט, אבל ספיר לא ציפה שהדבר יקבל ביטוי כל-כך מובהק במחקרו: "חשבתי שהממצאים יצביעו על כך שהדתיות תימצא יותר אצל מבוגרים. לא שיערתי שלדמוגרפיה יש משקל חזק כל-כך", הוא מודה.


הרב גפני, על האפשרות להקים מפלגה דתית מאוחדת: "מבחינתי, המשיח לא יבוא יותר מהר אם דתיים יתפסו את מושכות השלטון", הוא מסביר. "לי אין עניין לאומי. אני עושה את החישוב הקר, מה יקדם את העניין היהודי. אם הייתי סבור שאיחוד יקדם יותר את העניינים היהודיים, הייתי עושה את זה – אבל אני לא סבור כך"
לא למפלגה דתית אחת


"ברור שבקרב הציבור היהודי, ככל שהגיל יורד מידת הדתיות עולה", אומר הרב גפני. "הילודה הגבוהה היא דבר שווה לציבור החרדי והחרד"לי. בכלל", מוסיף הרב גפני, וקשה שלא לשמוע את החיוך שמתחבא אי שם בין הזקן לשפם, "החרד"לים עברו שינויים רבים בשנים האחרונות, ובנושאים רבים של אורח חיים אין כמעט הבדל בינם ובין החרדים".

אז מה, עוד כמה שנים תהיה פה מדינה ערבית-חרדית?

"קודם כל, תרגיעי את הקוראים החילוניים של 'בשבע', כי הדבר שיכול הכי להפחיד הוא שתהיה מדינה חרדית. אז לא, לפני שזה יקרה יבוא המשיח".

גפני, שיכול היה לקפוץ על התוצאות כמוצא שלל רב, איננו מאמץ אותן בשתי ידיים. "זה לא חדש שעשרות אחוזים מגדירים את עצמם כדתיים. השאלה היא אם יש 30 אחוזים שהם דתיים לפי ההגדרה שלנו. אם כן, אז בזה יש חידוש".

חברי כנסת חיים מסקרים, ומשרטטים לפי תוצאותיהם אסטרטגיות שונות. מחקר שכזה היה צריך להוביל את חברי הכנסת הדתיים לסוג של איחוד, כדי ליצור מפלגה אחת בת 35 מנדטים – כלומר מפלגת שלטון.

גפני שולל אפשרות כזאת, למרות שלפני כל מערכת בחירות רבים הפונים והמבקשים. הנימוק הראשון שלו הוא פרקטי: "לא נקבל אותו מספר המנדטים. מצביעי המפד"ל לא יצביעו ל'פרזיט', 'משתמט' ו'לא ציוני' כמו גפני, ומצביעי יהדות התורה לא יצביעו ל'חילוני' כמו אורלב. מבחינת המצביע החרדי, להצביע למפד"ל זה כמו להצביע ל'קדימה'". גפני משוכנע שיהיו מצביעים בטוחים של מפלגתו שיברחו ממפלגה מאוחדת. מנגד, הוא לא בטוח שיהיו כאלה שיתווספו.

הנימוק השני של הח"כ כבר קשור לאידיאולוגיה. למרות שהמפלגות הדתיות משתפות פעולה בתחומים רבים, קיימים הבדלים אידיאולוגיים. המאבק סביב השמיטה הוא תזכורת לכך.

הנימוק השלישי שעולה מדבריו של גפני, הוא ההבדל התפיסתי השורשי בין הקבוצה הלאומית לזו שאיננה כזאת: "מבחינתי, המשיח לא יבוא יותר מהר אם דתיים יתפסו את מושכות השלטון", הוא מסביר. "לי אין עניין לאומי. אני עושה את החישוב הקר, מה יקדם את העניין היהודי. אם הייתי סבור שאיחוד יקדם יותר את העניינים היהודיים, הייתי עושה את זה – אבל אני לא סבור כך".

"הוא דואג רק לגטו שלו, לציבור שלו וגמרנו", מגיב חבר הכנסת זבולון אורלב על דבריו של גפני. "הנקודה הלאומית היא העיקרית, ולכן אני לא אופטימי שתקום כזאת מפלגה". ובכל זאת, אורלב חושב שיש מקום למפלגה כזאת. את האחריות הוא מטיל על רבני הדור.

"ביום שבו ההנהגה הרוחנית תסכים לשבת יחד, המפלגה הדתית הגדולה הזו תוציא מתוכה שר ביטחון, שר חוץ ושר אוצר. אבל בשביל זה צריכים הרב אלישיב, הרבי מגור, הרב עובדיה, רבני 'צוהר' והרב אליהו להתכנס ולהסכים על רשימה אחת". אורלב חולק בכל לב על מטאפורת החילוני והפרזיט של עמיתו. "גם אם יש יפי נפש כאלה, חלק גדול מן הציבור המסורתי ישמח להצביע למפלגה כזאת, וזה אחד האתגרים של מפלגה דתית גדולה – להיות כזו שתצליח להנהיג ולסחוף אחריה גם את המסורתיים".

יהודי קטן במפלגה גדולה

במבט ראשון, הנתון של שליש דתיים הוא מפתיע. אבל מי שידקדק למנות את מספר הח"כים המכהנים היום בכנסת ישראל, יגיע ללא פחות משלושה מניינים פלוס שניים – בהחלט לא רחוק מתוצאות המחקר. הכיפות אמנם פזורות במספר לא קטן של מפלגות, אבל יש כאלה שרואים בכך אידיאל.

עתניאל שנלר, אחד מארבעת הח"כים הדתיים ב'קדימה', רואה את עניין הכוח הדתי-פוליטי מזווית אחרת מאשר זו של עמיתיו במפלגות הדתיות: "שאלה של מפלגה דתית גדולה היא לא רק פרקטית, אלא אידיאולוגית". שנלר סבור שהחברה הישראלית מקוטבת ושסועה גם כך, ושאפשר להשפיע ולתרום בתוך מפלגות גדולות.

שנלר גם סבור שהימצאות ח"כ דתי במפלגה כללית היא מחייבת יותר: "רואים אותך, אתה מסמל משהו, ואם אתה לא עובד אתה לא מאכזב רק את ציבור בוחריך, אלא הרבה מעבר לזה".

גפני, אגב, חולק: "לא מיניה ולא מקצתיה. ח"כ דתי היה תורם הרבה יותר במנדט נוסף בתוך מפלגה דתית".

שנלר דווקא היה רוצה לראות את נציגי 30 האחוזים הדתיים של המחקר מחולקים למפלגות הכלליות הגדולות: "אם שליש מחברי 'קדימה' היו דתיים, שליש מחברי 'הליכוד' היו דתיים וכך גם שליש מחברי מפלגת 'העבודה', הכול היה נראה אחרת".

בחזון של שנלר, לפני ישיבות של 'קדימה' יש דבר תורה, וכשמדברים על ארץ ישראל ההחלטות לאו דווקא תואמות את מצע 'מולדת', אבל "שלא ידברו עליה בשפה של ביזנס". ובכל זאת, גם שנלר מסכים שבאיחוד כוחות דתי טמונה עוצמה רבה, אם כי גם בעיניו הוא בלתי ישים: "אני לא בטוח שהמפד"לניק מסתדר עם נציג של הרב אלישיב טוב יותר משהוא היה מסתדר עם נציגי מפלגה אחרת. אני לא משוכנע שהמושג 'דתי' הוא כזה שאפשר להתלכד סביבו. בעיה נוספת היא שהציבור הדתי מסתגר בקופסה שלו, ולא מוכן להתפשר על שום דבר. שתי התופעות האלה מכשילות כל יוזמה בכיוון".

הזמן אוזל

הרב יעקב מדן עוסק כבר שנים בהידברות ובעריכת אמנות עם חילוניים. אמנת גביזון-מדן, שאותה חיבר יחד עם פרופ' רות גביזון, היא אולי המפורסמת מבין אמנות הגישור בין דתיים לחילוניים, וכיום עוסק הרב מדן גם בנושא קידום החוקה. כשמדברים עם צד אחר, ויש להגיע איתו להסכמה, הוויתור והפשרה הן מילות מפתח, ולו כדי למזער נזקים.

הרב מדן, המאמר מצביע על העובדה שככל שהגיל יורד, מידת הדתיות עולה. בעוד כמה שנים תהיה כאן מדינה דתית. לא כדאי להימנע מלקבוע מסמרות ולהתקין חוקה, שאחר-כך הציבור הדתי יתחרט עליה? אולי כדאי לשבת בצד 20 שנה ולהמתין?

"שאלתי את עצמי את השאלה הזו פעמים רבות, אבל ב-20 שנה האלה יכול להיות חורבן גדול", משיב הרב מדן. כשהרב מביט אחורה, הוא רואה שלפני 20 שנה הציבור בארץ היה הרבה פחות דתי והרבה פחות ימני, אבל העובדה שהמצב היום בארץ טוב בהרבה, לא עוזרת לציבור הימני והדתי: "בכל המובנים, מצבנו גרוע היום פי כמה. בסוגיית הרפורמים והקונסרבטיבים, בסוגיית בתי הדין ודיני אישות – בכל התחומים המצב קטסטרופלי".

ב-20 שנה הבאות, סובר הרב מדן, יכול המצב להתדרדר עוד יותר. גם אם הציבור הדתי יצטנף בפינה ויחכה שמחוגי השעון יחלפו במהירות והוא יהיה רוב, לא בטוח שיהיה לו בשביל מה לעלות אל קדמת הבמה כשהמועד יגיע: "אנחנו נמצא שטח חרוך כל-כך, שלא בטוח שיהיה עוד מה לעשות. למשל, סוגיית העבודה בשבת. זה ידוע שאני נגד כפייה דתית, ובכל זאת, אם יהיה אפשר לעבוד בשבת, כולם – גם המסורתיים – יצאו לעבוד, ונאבד אותם".

גם אורלב שותף לתחושה הזאת: "יש בעיה של סנכרון לוח הזמנים. מספרנו אמנם עולה, אבל תראי באיזה קצב בית המשפט העליון עשה מהפך חוקתי. תוך 10 שנים עוד לא נהיה רוב, ועד אז אפשר להרוס הרבה מאוד. בינתיים בכל החזיתות המצב קשה מאוד, והוא רק הולך ומתדרדר". אורלב גם אומר שחוקה היא לא לדורות. "בעוד 40 שנה, כשהמציאות תהיה שונה, יהיה אפשר לערוך בה שינויים. גם בחוקת ארצות הברית עשו תיקונים".

הרב מדן, אם נקפוץ אליו בחזרה, איננו מתרגש מתוצאות הסקר ומההגדרות שבהן השתמשו הסוקרים. המסורתיים, הוא חושב, הגדירו את עצמם כך כדי להתרחק כמה שיותר מטומי לפיד, שמעורר בהם חלחלה. וכך גם בכל מה שנוגע להגדרת הימניות, שהרי מהסקר עולה כי 55 אחוזים מן הציבור הם ימניים: "איפה זה בא לידי ביטוי בדיוק? בשחרור 450 מחבלים?
בהקפאת כל אבן במאחזים? במאבק על בית השלום? אני לא בטוח שהימניות של הציבור השתנתה, השאלה היא היכן מעבירים את הקו בין ימניות לשמאלניות. היום, מי שנגד המרצה ממכללת 'ספיר' שהעיף את הסטודנט המילואימניק מהכיתה נחשב ימני. אי אפשר לבנות על זה".

בשורה התחתונה מאמין גם הרב מדן כי בעוד 20 שנה יהיה יותר כוח לדתיים, אבל הוא מאמין שהכוח הזה יהיה מוסרי יותר, בלשונו: "יהיו יותר בתי כנסת". האם יהיה לדתיים ולימניים יותר נוח לפעול ולקדם את השקפת עולמם? "לא נעים לי להשבית את השמחה, אבל אני חושב שלא".

תשובה מהשמים


כשהרב מדן מביט אחורה, הוא רואה שלפני 20 שנה הציבור בארץ היה הרבה פחות דתי והרבה פחות ימני, אבל העובדה שהמצב בארץ השתנה לא עוזרת לציבור הימני והדתי: "בכל המובנים, מצבנו גרוע היום פי כמה. בסוגיית הרפורמים והקונסרבטיבים, בסוגיית בתי הדין ודיני אישות – בכל התחומים המצב קטסטרופלי"
"המחקר הזה הוא כתב תביעה גדול לציבור דתי", אומר הרב שמואל אליהו, כשהוא מתייחס הן לעלייה המתונה בשיעור שומרי המסורת והן לגודל הקבוצות המסורתית והדתית. "יש כמיהה ענקית בציבור החילוני ליהדות, ואנחנו לא עושים מספיק. אנשים אומרים שהם לא ראויים – שטויות! עם מה שאתה ומה שלמדת, צא ותעשה".

את הנתון של התקרבות ליהדות, למרות העלייה הגדולה מחבר העמים והיפתחות לתרבויות אחרות בעשור וחצי האחרונים, לא זוקף הרב אליהו לתנועות ההחזרה בתשובה, לא החרדיות ולא הציוניות-דתיות: "קיימת הבטחה של הקב"ה לגבי החזרת העם בתשובה. מעבר לארגונים הקטנים פה בארץ, קיים ארגון גדול אחד בשמים", הוא אומר ומסביר: "זו תופעה שכל מי שעסק בהחזרה בתשובה מכיר. אנחנו לא מחזירים בתשובה, אנחנו רק מציתים. אנשים רבים אומרים לנו: 'רציתי מזמן לחזור בתשובה, אבל פחדתי מהדתיים'. צריך לחזק את המסורתיים ולהעניק לשאיפות שלהם תוכן".

הרב אליהו איננו מופתע כלל מהנתונים של ספיר. הוא מצטט מחקר אחר, שנערך על-ידי חנוך סמית, ובו ממצאים גבוהים לגבי שיעור המאמינים באלוקים, וישראלים שהמסורת היהודית חשובה להם.

למרות שספיר וסמית בחנו כיוונים שונים בזהות הדתית של החברה הישראלית, המסקנה שלהם זהה. והיא אומרת באופן חד-משמעי שהחברה בישראל היא מסורתית, ועם זאת איננה מוכנה בשום אופן שיגבילו את התנהגותה או יכפו עליה קיום מצוות. המציאות התקשורתית-פוליטית-משפטית איננה משקפת את המסקנה הזאת, ואולי היא מקרינה בדיוק את ההיפך, אבל "אני מאמין בלב" זו כנראה לא סתם אמירה.

ofralax@gmail.com