בשבע 270: מבצע סבתא – פרק 6

בפרק הקודם: הילדים מנסים ללמוד פרטים על חיי סבתם מפי הדוד יגאל, בנה הבכור של סבתא שושנה, אך הוא אינו מוצא מידע שיעזור להם. מאוחר יותר, הם מוצאים דף ישן ועליו סיסמאות וסמל לא מוכר.

אסתי רמתי , כ"ו בכסלו תשס"ח

רוביק, שירי ואני הסתגרנו בחדר השינה שלנו. סבתא עדיין נמנמה על הכורסה בסלון, ואת הדף העתיק החזרנו למקומו מתחת לכורסה, לשם הוא כנראה נפל.

"נו, מה אתם אומרים?!" לחשה שירי בהתרגשות, "נראה לי שעלינו על משהו!"

"כן, גם לי נראה", אמרתי, "אבל השאלה היא על מה... יש לכם מושג מה הדף הזה רוצה להביע?" 

שלושתנו שתקנו. "זה נראה לי משהו מלפני קום המדינה", אמר רוביק בטון מהורהר. "הרי כתוב שם על משהו על כבלי העבדות ועל המחתרת הלוחמת... היי, אני יודע את מי אפשר לשאול!" ובלי לומר מילה נוספת, הוא קם ויצא מהחדר. שירי ואני הבטנו זו בזו ויצאנו אחריו.

רוביק נכנס לחדרון שבו היה המחשב של סבתא. כן, גם בבית של סבתא שושנה יש מחשב – למרות שלקח לה הרבה שנים עד שהיא הסכימה להכניס הביתה את 'המפלצת', כמו שהיא קוראת לו. "תעזבו אותי, אני לא מבינה בדברים האלה", היא תמיד אמרה. אבל בסופו של דבר היא השתכנעה, והיא למדה להשתמש בו צ'יק צ'ק. היום היא שולחת אי-מיילים לכל החברות שלה בלי בעיה. בכל אופן, רוביק הדליק את 'המפלצת' ונכנס לאינטרנט (אל תדאגו, סבתא מרשה לנו מחשב חופשי, אבא סידר לה חסימה). בתיבת החיפוש הוא הקיש : "נפץ את כבלי העבדות" ולחץ 'אנטר'.

"בינגו..." הוא לחש. על המסך מולנו הופיע הקישור הבא: "אצ"ל – אזהרה לצבור שלא ליסוע ברכבות... אזהרה – מוקשים בקוי הרכבות... הגבר את הכוח הלוחם... הבוז לחיי שעשועים... עת מלחמה לעם... נפץ את כבלי העבדות!"
הוא לחץ על הקישור, ומצאנו את עצמנו באתר של האצ"ל, כשהדף שמצאנו מתחת לכורסה מתנוסס מולנו.

"זה כרוז של האצ"ל!" התרגשתי.

"באמת? לא שמנו לב", חייך רוביק. "נו, אז איך היה הרעיון שלי?"  

בדיוק ברגע זה נשמעו קולות מכיוון הסלון, וכיבינו במהירות את המחשב. "ענבל! שירי! רוביק!" שמענו את סבתא קוראת "אתם כאן?"

"כן סבתא, הנה אנחנו", אמרתי, ויצאתי עם האחים שלי מחדר המחשב. "איך את מרגישה? מצאנו אותך ישנה ולא רצינו להפריע לך". העפתי מבט אל מתחת לכורסה, וראיתי שהכרוז כבר נעלם.

"איך אני מרגישה? נו, ברוך ה'..." אמרה סבתא, אך נאנחה עמוקות. "אני מצטערת שאני כזאת עייפה, ילדים, אבל יש משהו שמטריד אותי מאוד בימים האחרונים".

"סבתא, אולי תספרי לנו מה זה?" התחננה פתאום שירי, "אולי נוכל לעזור לך?"

"אוי, לא!" נבהלה סבתא "זה לא עניין בשבילכם בכלל! אבל אל תדאגו לי, בעזרת ה' הכול יסתדר".

"סבתא, לא ידענו שהיית באצ"ל..." אמר פתאום רוביק. שירי ואני הבטנו בו בבהלה, וגם סבתא קפצה.

"באצ"ל...?" היא מלמלה. "אה, כן, נכון. זה היה לפני הרבה שנים, כשהייתי בחורה צעירה. הייתי שם רק חודש או חודשיים. אבל זה לא משנה עכשיו. מנין אתם יודעים?"

איזה מזל שהטלפון בדיוק צלצל... סבתא סימנה לנו שלא נרים, וניגשה בעצמה. "הלו? כן, בסדר, אני כבר אלך לשם.
להתראות".

"מצטערת ילדים, אני חייבת לצאת לכמה דקות", היא אמרה, והביטה בנו במבט חסר אונים. "עוד מעט אני אחזור ואכין לכם ארוחת ערב".

הבטנו כיצד היא יוצאת מהבית וסוגרת את הדלת מאחוריה.

"על כמה אני מתערבת איתכם שהיא הלכה שוב לטלפון הציבורי?" אמרתי.

רוביק רץ לחלון והסתכל החוצה. "את צודקת", הוא אמר. "הנה היא, מדברת בטלפון שבפינת הרחוב. טוב, לפחות יש לנו קצה חוט..."