בשבע 270: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ו בכסלו תשס"ח

שאלת השבוע: רבנים ואנשי אקדמיה על השאלה האם ניתן ללמוד תורה בכלים אקדמיים

התייפיפות של שם/ שחר פלד
  
במקרה זה לא מדובר ביפייפיותו של יפת אל בהתייפייפותו של שם.

לעתים קרובות פוגשים אנשים דתיים העוסקים במדעי היהדות, ואלה חוזרים ומצהירים שעיסוקם לא רק שאינו מערער את היהדות אלא להיפך – מרחיב את יריעתה. לעתים קרובות אני שומע את ההצהרה שאנו, הדתיים, ניקח את הטוב, ומה ימתק הפרי הנחמד אחר שנשליך את קליפתו.

מפלס הדרך להתייפייפות זו היה ברויאר, שהצהיר כי בדק "את ההוכחות של החוקרים... והשתכנעתי ללא צל של ספק שהדין עם החוקרים", ועם זאת קבע "שאנחנו אומרים שהקב"ה כתב את התורה באש שחורה על גבי אש לבנה... אנו אומרים שהתורה היא יצירה אלוהית על-טבעית, ולא ייבצר מה' דבר. מי שברא את העולם בשבעה ימים בניגוד לחוקי הטבע ולחוקי ההתפתחות, יכול גם לכתוב את התורה בניגוד לחוקי ההתפתחות הספרותית... על-פי הדברים האלה הצעתי שיטה של פירוש התורה, המקבלת את כל הפירושים של מבקרי המקרא, בלי להוסיף ובלי לגרוע".

מעבר לקבלתו הגורפת של "כל הפירושים של מבקרי המקרא" – קבלה מגוחכת למדי בהתחשב באופיים הספקולטיבי הקיצוני של הדברים, וכדאי לראות דוגמאות משעשעות רבות בספרי 'מגרסת הזהויות' – מוסיף ברויאר את הטענה הפונדמנטליסטית ש"כתיבת התורה בידי ה' היא בניגוד לדרך הטבע, ואיננה נתפסת כלל בשכל האנושי...".

אפשר להשוות את דברי ברויאר למה שכתב מקינטוש, תיאולוג נוצרי מעמיק, על שיטתו של קירקגור: "הדרך לתוך הממלכה מובילה דרך הצליבה הפשוטה של האינטליגנציה. ההיגיון המום – מעולף כביכול – על-ידי הזוועות שנגד ההיגיון שכופה עליו הבשורה".

רק יצירת ניגוד קוטבי בין השכל והמדע לבין הדת מאפשרת את המדעניזם של מדעי היהדות ואת הפוזה המחבקת כביכול את יופיו של יפת, אך בועטת למעשה הן ביופיו של יפת, על הישגיו המפוארים של המדע, והן באוהלי שם. ובקיצור: לא מדע ולא יהדות.

לאחוז בכלים של קודש/ הרב ד"ר יוחאי רודיק

"אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך" (ישעיה ס, ה). פסוק זה שימש לפתיחת נאומו של הרב קוק בהנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים. מילים אלו מבטאות את היחס הנדרש לשאלה המדוברת. מחד גיסא, שמחה גדולה והתייחסות חיובית להקמת אוניברסיטאות ומוסדות אקדמיים ושימוש בכלים אקדמיים למחקר תורני, כיוון שאמצעים אלו עשויים להעמיק את הבנת התקופה והרקע לכתיבה התורנית וזיהוי מדויק של נוסחאות מקוריות. המשותף לשאיפות אלו הוא חתירה לאמת ושאיפה לברר את דבר ה' בטהרתו, בבחינת "אז תראי ונהרת".

מאידך גיסא קינן בלבו של הרב קוק חשש כבד, שמא הקמת האוניברסיטה והשימוש בכלים האקדמיים יובילו לביקורת המקרא, העומדת בסתירה להנחות היסוד של אמונתנו בעניין תורה משמים וקדושתה. הסכנה העיקרית הטמונה בלימוד ביקורתי מסוג זה מתייחסת לחוסר מודעות של הלומד לבעייתיות הממצאים, ואימוצם ללא חוש ביקורת הנובע מעולם של קודש, בבחינת "ופחד ורחב לבבך".

המציאות שבה אנו חיים מלמדת כי אכן יש לקבוע מדיניות ברורה בשאלה המדוברת. רבים בציבור הדתי-לאומי לומדים במסגרות אקדמיות או במכללות להכשרת מורים, וספרי יסוד רבים הנלמדים במסגרות אלו כתובים בסגנון מחקרי-אקדמי. התלמידים נדרשים להתמודדות ביקורתית עם טקסטים, ונעזרים בכלים ביקורתיים כדי למלא את המשימות הנדרשות מהם.

בחז"ל מוצאים אנו שתי גישות עיקריות בשאלה זו: הגישה הראשונה היא גישת השוללים עיון בספרי מחקר, ובוודאי שימוש בכלים אקדמיים למחקר מסוג זה. אחד הבולטים בגישה זו הוא ר' נחמן מברסלב, הכותב: "באמת הוא איסור גדול להיות מְחַקֵר חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן). שורשיה של גישה זו נעוצים, לעניות דעתי, לא רק בתוצאותיה הצפויות השליליות, אלא גם באופי העוסקים בשעתו במחקר מסוג זה, שרובם היו פורקי עול ומהרסי יסודות הקודש.

הגישה השנייה היא גישתו של הרב קוק, שסלל אופקים חדשים בתחום זה, ובמקביל להסתייגות עמוקה מביקורת המקרא ושימוש הרסני בכלים האקדמיים, כותב הרב לתלמידו, ד"ר לוין, בעת לימודיו באוניברסיטת ברן, על חשיבות רבה לאסוף את אנשי האקדמיה התורניים: "המחומשים בידיעות על פי הסדר האירופי... יועילו לנו דרכם וסגנונם של המתלמדים בבתי יפת" (אגרות א, עמ' פו).

לסיכום העניין, דומני כי ברכה רבה טמונה בכלים אקדמיים, אם נדע להשתמש בהם על-פי יסודות הקודש ולהיות מודעים לסכנות הטמונות בהם.

מחקר חיובי בעל ערך שולי/ הרב פרופ' נחום רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים

שני הבדלים עיקריים בין מדעי הרוח למדעים האחרים: האחד – במדעי הטבע כל תובנה ומסקנה עיונית אינה מתקבלת, אלא אם ניתן לאשש אותה על-ידי ניסוי במציאות. לא כך במדעי היהדות. השני – במדעי הטבע אחת המטרות החשובות ביותר היא היישום. כל הבנה חדשה, מנסים ליישם אותה בהמצאה חדשה בכל מיני רמות. השאיפה ליישום היא המניעה את המחקר ומקדמת אותו. במדעי הרוח אין אפשרות לסתור מסקנות על-ידי ניסויים. היישום כאן שונה לגמרי לעומת מדעי הטבע.

וכאן טמון השוני הגדול בין לימוד תורה במובן המסורתי לבין מדעי היהדות כמו שאנו מכירים אותם היום. ודאי שיש עניין חשוב להכיר את דברי ימי עם ישראל ואת ההתפתחות התורנית בכל הדורות, וכן להכיר את הנסיבות ואת האווירה התרבותית שבהם פעלו בימי קדם. חשוב גם לדעת ולהכיר את כל הדברים שחוקרי מדעי היהדות מנסים לספק לנו היום. בכל אלה יש יישום מסוים בהבנת ההיסטוריה של התרבות האנושית, אבל כל היישומים הללו הם יישום של הקליפה העוטפת את התורה, ולא של התוכן שלה.

היישום של התוכן אפשרי רק למי שעבורו התוכן רלוונטי ליישום בחייו הפרטיים. ואת התוכן האמוני, המוסרי, הדתי – מדעי היהדות אינם מעוניינים ליישם. הם מסתכלים על התוכן הזה מבחוץ, בעוד לומד התורה שרוי בו מבפנים. לומד התורה נכנס לוויכוח מול כל הדורות, וכביכול מדבר פנים מול פנים מול אביי ורבא, הרמב"ם  והראב"ד, מפני שיישום הדברים בשבילו הוא בחייו המעשיים ובהתנהגות שלו. מה שאין כן במחקר, המתעלם כמעט כליל מהתוכן הזה, כי אין לו כלים להתמודד עמו, והוא גם איננו מעוניין בהתמודדות הזו. כל מושג 'מדעי היהדות' נוצר כי רצו להראות את היהדות בתור מיצג במוזיאון, בבחינת "היתה תרבות כזו, הסתכלו על הדברים היפים שהיא יצרה".

לסיכום, מדובר בדבר חיובי שיש בו ערך, אבל ערך שולי יחסית. לימוד תורה אמיתי הוא רק לימוד תורה לשמה.

לדרוש את המקרא כפשוטו/ אוריאל סימון

כמי שעוסק בחקר המקרא ושחקר המקרא הוא המקצוע שלו – ברור שהתשובה שלי היא שמדובר בדבר חיובי.

הכלים האקדמיים הם ניתוח ושכלול של פרשנות הפשט, פרשנות שאינה מולדת חוץ אלא מולדת בית בתרבות ישראל.

בעוד שאצל חז"ל הפרשנות השלטת היא מדרשית, והמדרש כידוע הוא סובלני מאוד, ומוכן לכלול בקרבו גם פירושים כמו גימטריות וכדומה, והעיקר במדרש הוא שהמסקנות יהיו חינוכיות, הרי הפשט אינו סובלני, כי הוא עומד על קבלנות שיטתית. אם המתודה אינה אמינה, נניח שהפירוש נָגַד את התחביר, את הדקדוק או את ההיגיון – הפירוש נפסל. כך שהפשט אינו יכול לכלול את הדרש, אבל הדרש יכול לכלול את הפשט.

בנדון זה חלה מהפכה בימי הביניים. המהפכה החלה בעיקר בבבל, ומשם המשיכה לספרד ולצרפת. כך למשל קמו אבן עזרא ורש"י, ואלה החלו בכתיבת פירוש פשטי המסייג את עצמו מן הדרש. הם כתבו פירושים פשטיים שלא נכתבו מעולם, למעט פירושו של אונקלוס, המוגדר אף הוא בתור פשט.

אבן עזרא הגדיר את הפשט בתור "בעבותות הדקדוק נקשר / ובעיני הדעת יכשר". כלומר שני הכלים הבסיסיים של הפשט הם הבנת לשון המקרא והבנה הרציונאלית של המקרא.

המחקר המדעי הוא המשך של מהפכה זו. באוניברסיטאות ממשיכים את שיטת הפשט, שכמובן עברה במשך השנים שכלולים גדולים, בעיקר באירופה הנוצרית, בשל העיסוק הרב שלה במקרא. כך למשל, הבנת הדקדוק המקראי היום גדולה לאין ערוך לעומת הידע בימי הביניים. היום יודעים שפות שמיות רבות שאז לא ידעו, וגם הידע הפיזיקלי היום גדול יותר מבעבר, כמו הידע הארכיאולוגי, הבוטני והזואולוגי; כך שכמעט בכל תחום אין מה להשוות, וכל הכלים האלו נותנים לנו הבנה עשירה לאין ערוך למה שהבינו אבותינו.

אמנם המחקר באירופה היה או נוצרי או אתאיסטי, וזה יוצר קשיים, אך באוניברסיטת בר-אילן מנסים להתגבר על קשיים אלו, ולהגיע לפירוש יהודי מדעי, הן ביסודותיו והן במטרותיו.

ההימנעות מחקר המקרא ומפשטו מביאה לידי זניחת המקרא. רואים זאת בעליל ביהדות החרדית, שמעדיפה את התלמוד על פני המקרא ומזניחה אותו. הפסיביות החרדית הפוגעת בלימוד המקרא.

הציונות הביאה לתחיית המקרא כפשוטו, כמו שהחיו את השפה. חלק משיבת עם ישראל לארצו היא שיבה ללימוד המקרא כנתינתו – לא במנותק מהדרש, אלא קומה לפניו. לדעת לדרוש את המקרא כפשוטו.