בשבע 270: כל אחת היא אור קטן

היכולת להעמיק בפרטים הקטנים היא שיוצרת את תפקידה הגדול של האישה ● בלוג אישי ברשת יכול להפיץ מעט אור בחושך שמסביב.

אסתי רמתי , כ"ו בכסלו תשס"ח

מהות הנשיות, או לפחות אחת הפנים החשובות שלה, נתגלתה לי באמצע אספת הורים. הילד היה בטרום חובה, ורגע ההארה היה לאחר דיון ארוך ומייגע בנושא חיוני: תהיה או לא תהיה עוגה במסיבת יום ההולדת. אלה שהיו נגד דנו בפרוטרוט על הפירורים שזה עושה, על ההכשרים הנתונים במחלוקת, ועל זה שלאמהות העסוקות אין זמן לאפות.

גם המחייבות לא טמנו ידן בצלחת – הן טענו בלהט על האכזבה של חתן השמחה הקטן, שנפשו יוצאת לעוגת רכבת, ובכלל – איזה מין יום הולדת זה בלי עוגה? משך רבע שעה לפחות האמהות דשו ודשו, ואני פתאום מצאתי את עצמי מנסה לדמיין  חבורת גברים שיושבים ודנים על עוגה בכובד ראש שכזה. מה זה משנה, הם היו אומרים (ובשלב מתיש זה של הדיון הייתי מסכימה איתם). כן עוגה, לא עוגה – אפשר לחשוב! אך לנשים זה היה חשוב.

ככה זה – האישה היא מלכת הפרטים הקטנים. הפרטים שלכאורה הם לא ממש חשובים, אך הם אלה שעושים את כל ההבדל. כמה אבות אתם מכירים שמסרקים את ילדיהם במסרק סמיך (חלילה, לא אצלכם בבית. אבל אולי שמעתם על זה מהשכנים)? או קחו את הדוגמה הבאה: האב מלביש את בתו הקטנה, מציג אותה בגאווה בפני האם, ולא מבין מה פשר המבט המזועזע שלה. מה, חצאית סגולה עם נקודות ורודות לא הולך עם חולצה ירוקה עם פסים אדומים? ובסדר, אז הקוקיות קצת עקומות, ועל כל אחת יש גומייה בצבע אחר... אז מה קרה? למה האישה עושה פרצוף של אסון בינלאומי?

אין מה לעשות. הניואנסים האלה: כמות התבלין במרק, מיקומו של העציץ או ריח מרכך הכביסה, הם מרכיבים חיוניים בחייהן של רוב הנשים. ובצדק – כי הם אלה שהופכים את ארבע הקירות לבית. חווה, פעם שמעתי, זה מלשון חוויה. היא לוקחת את הצרכים האנושיים החיוניים, ומכניסה בהם ממד של נעימות ויופי. ולא רק בחומריות ניכרת עינה החדה של האישה – היא זאת שתבחין בחיוך שהיה צריך להיות ואיננו, בפתק שהמורה שלחה, בפצע חדש שצץ בברך ואולי הוא מתחיל להזדהם?

אך חייבים להודות שלעתים ההתעסקות בקטנות יכולה להיות מתסכלת, וזה נכון במיוחד עבור נשים שבאופן אירוני מכונות 'נשים לא עובדות'. יש תחושה שבאמת, העולם מלא בכל-כך הרבה בעיות כבדות – מאנאפוליס ועד לחור באוזון והמחלוקת על היתר המכירה – ואנחנו מתלבטות אם לבשל פסטה או אורז לצהריים...?

חג האורות הקטנים

והנה מגיעים להם ימי החנוכה, ומאירים קצת הנושא של הדברים הקטנים והגדולים בחיים. קודם כל ישנו הקשר הנשי – יהודית, שמעניקה לנו חצי שעה של מנוחה בין הטיגונים. היא לא יצאה למלחמה בקול רעש וצלצולים אלא פעלה בתחכום נשי טיפוסי – וניצחה את הגנרל הכל-יכול בתוך האוהל, בעזרת כוס או שתיים של משקה.

וישנם הנרות, שמודלקים בבית פנימה. לא מדורות גדולות, רק שלהבות בודדות. מה הן כבר יכולות לעשות מול החושך הגדול? אך מי שעומד בחוץ ומתבונן בחלונות רואה אור קטן, ועוד אחד, בניינים זרועי חנוכיות, כל חנוכייה מפיצה את האור המשפחתי המיוחד שלה. וכולן ביחד מצהירות, שגם כדי לעשות נס גדול, לא צריך יותר מפך שמן קטן.

בלוג קטן בחשכה

והחושך הוא באמת גדול. כל פעם שאני עושה את טעות חיי ופותחת רדיו/אינטרנט/עיתון – הוא קופץ לי לעיניים ולאוזניים מחדש. אני בטוחה שאתם לא זקוקים לפירוט.

לדעתי, אחד הגורמים המשמעותיים לחושך הזה הוא הניתוק. ניתוק בין חלקי העם לבין עצמם, וניתוק מהמסורת, עם כל הערכים שהיא מייצגת. צורת החיים של קוראי עיתון זה נשמעת הזויה בעיני ציבור גדול מאוד, וכל זה בגלל שפשוט לא מכירים זה את זה.

אז אפשר לעבור בין בתים ולהסביר את עמדתנו, אך זה פרוייקט שקשה להתמיד בו. לי יש הצעה אחרת: אם יש לכם מעט זמן פנוי – תפתחו בלוג (לטובת הקוראים הבלתי מעודכנים – בלוג הוא יומן אישי ברשת, הפתוח לכל גולש באשר הוא). זה כיף, זה לא מסובך ואתם לא חייבים להיות סופרים דגולים. מספיק שיש לכם מה להגיד. תפתחו חלון לבית שלכם, ללבטים, לחיי היומיום שבוודאי שונים מאוד מאלה של חלק מהקוראים. תקבלו תגובות, תפתחו דיונים, תפרקו מועקות, וגם תזכו בכמה חברים בלתי צפויים.

לי יש בלוג כבר מעל לשלוש שנים. אז נכון, לא קוראים אותי אלפי אנשים, רק כמה עשרות. את רובם המוחלט אני לא מכירה, אך לפעמים אני מקבלת פידבק מחמם לב – מישראלית שחיה עם החבר הגוי בסקנדינביה, מאישה שהופתעה לגלות שגם מתנחלים הם בני אדם. מטיפוסים שקשה לי לדמיין נקודת מפגש אחרת איתם.

כמה עשרות בבלוג שלי, כמה עשרות בבלוגים של כל אחד מכם – ואם הזזנו משהו בלב של אפילו יהודי אחד, גם זו הצלחה לא מבוטלת.